ראובן פתח את הדלת בתנופה ודידה כפוף לשירותים. לאחר שהקיא והוקל לו במקצת הוא גרר עצמו למיטה.
הריח האופייני של מר רוזצוויג ריח של ספרים עתיקים מעורב בצ'ולנט המיוחד של רבקה שמר רוזנצוויג אכל כנראה לצהרים, פגע בנחיריו. ראובן עשה עצמו ישן, אין לו כוח לאמרות החכמה שמר רוזנצוויג העריף עליו בכל פעם שנפגשו. מבעד לחרכי עיניו הוא ראה את הדלת נפתחה ומר רוזנצוויג נכנס על ראשי אצבעות ומניח את הקלסר האדום על השולחן.
חלק אחד של מוחו שאל את עצמו למה רוזנצוויג טורח ללכת על קצות האצבעות? הוא לא היה שומע אותו גם אם היה נכנס בתרועות חצוצרות. החלק האחר תהה למה רוזנצוויג רוצה שיתרגם את הספר למרות שהוא יודע שהספר מעלה שוב את כל מה שהוא משתדל לשכוח.
מתעלם ממר רוזנצוויג שעכשיו סגר את הדלת אחריו בעדינות, הוא שכב מתאמץ לרוקן את מוחו בטכניקה שלימד אותו הפסיכולוג הצבאי כדי להירדם.
התרגילים שאמורים לרוקן את מוחו לא עבדו הפעם הוא החליט להתמקד בבחורה היפה בריח נרקיסים.
הוא היה מודע לרגש האכזבה של 'הבחורה בריח נרקיסים', לרגע תהה מה גרם לכך שהיא באה דווקא אליו, יש מתרגמים רבים אחרים. אך לא היה לו אכפת, עיניים סגולות או לא, לעבודת התרגום הזו יש פוטנציאל גדול לחטט בפצעים שעוד לא הגלידו, קרוב לוודאי שבשיחה הבאה ביניהם הוא ידחה את העבודה.
למרבה הפלא דמותה של הנערה באמת השקיטה את הסערה במוחו והוא נרדם.
כאשר פקח את עיניו לאחר שינה קצרה הרגיש תחילה שמחה על שהצליח לישון ללא שהסיוטים הרגילים רדפו אותו בחלום, אך כאשר עיניו פנו לשלחן הכתיבה שבפינה הוא ראה שם את הקלסר האדום ששכב כמו מוקש נגד אדם מחכה במארב בסבלנות של רוצח מקצועי, להתפוצץ על קורבנו התמים. ראובן שכב במיטה מסתכל על הקלסר האדום הנוצץ תחת מנורת השולחן החזקה. רובץ שם ומפתה: "פתח אותי."
הוא ידע שזה רק הדמיון ההזוי שלו, למרות זאת קם, פתח את המגרה וזרק את כתב היד הטעון לתוכה כדי שלא יראה אותו לנגד עיניו.
זה לא עזר הרבה. עדיין חש משיכה על טבעית להוציא אותו ולקרוא. כמו אותה משיכה שהרגיש לקפוץ כאשר עמד אז, בקצה המצוק של מוצב בית מחסוב.
בימים הבאים נמנע מלהיכנס לחדרו וישן על הספה בסלון.
זה לא עזר.
לא היה רגע אחד שלא היה מודע לאותו מוקש בצורת ספר, המפתה אותו לדרוך עליו.
סיוטי הלילה פקדו אותו עכשיו בדחיפות רבה. העבר השיג את ההווה, מסיט אותו ממסלולו ומאיים להפיל אותו לתהום. ראובן החזיק מעמד שלושה ימים, אך ביום הרביעי נכנס לחדרו בצעד מהיר, משנן לעצמו את מה שאמר לו הפסיכיאטר הצבאי: “עליך להתמודד עם הפחדים שלך. אם תברח, הפחדים ירדפו אחריך ובעצמה רבה יותר." הוא הבין שזה בדיוק מה שקורה לו.
בהחלטה נחושה התיישב על הכיסא ליד שולחן העבודה, פתח את המגרה, הוציא את הקלסר האדום שהכיל את כתב היד והתחיל לקרוא.
שוקע בעלילה, היה ראובן מוכרח להודות שלאסתי הסופרת, היה כשרון כתיבה לא מבוטל, אך ברור שלאסתי הבחורה. לא היה מושג מה זו מלחמה. הוא קרא בתימהון איך העובדות עוותו וקבלו משמעות הפוכה ממה שקרה בשטח.
הוא היה צריך לעשות הפסקות רבות, בכל פעם שהגועל הארסי של הכפשות החברים היקרים שלו, העלה את הקיא לגרון.
כמובן שהוא זכר את חיים שנקרא בספר יעקב, החבר של אסתי - היא רחל בספר. חיים, היה אותו קצין המודיעין החדש שקפא מפחד למול האויב. בספר הוא היה הגיבור הרגיש אוהב אדם באשר הוא אדם, אפילו שהוא מאיים לרצוח אותו.
ראובן ידע שהוא לא יכול לעזור להוציא ספר כזה לאור, והצטער בשם השיק שנח עדיין בכיסו, מתחנן ללכת לבנק לכסות את המינוס הענק, ולעשות את מנהל הבנק לאיש מאושר.
דמותה של אסתי עלתה בדמיונו כשהיא הוגה בשפתיה המלאות המשוכות באודם קל, את שמו של חיים בהערצת גיבורים. לא. אין לו סיכוי לשכנע אותה מיהו באמת חיים שלה, ומה באמת קרה שם בשדה הקרב הבוגדני של בית מחסוב. אי אפשר באמת לנתק אדם מהאמונות שהסביבה התרבותית בה הוא חי נטעה בו. אסתי לעולם לא תוכל לקבל עובדות הסותרות את אמונתה.
ראובן ניער את ראשו לסלק את המחשבות הטרדניות.
הוא לא אהב את הדרך בה נדחקו הזיכרונות וזחלו מתוך הבור העמוק בו הניח אותם בתקווה לקבור אותם לעולמים. זיכרונות שהדחיק בחודשים הארוכים של ההחלמה, אך שבים וצצים מדי פעם כמחזה סיוטים.
ראובן ביקש ממר רוזנצוויג לקבוע פגישה עם אסתי במשרד, כדי להיפרד סופית מהשיק שעדיין התחמם בכיסו.
אסתי כרעה מול הקבר מביטה בזר החבצלות הרענן שהניחה. היא ניסתה להעלות במחשבתה את דמותו של חיים, אך במקום דמותו עלתה בפניה דמותו של אותו ענק חרש. היא לא הייתה רגילה לסוג אנשים כמוהו, ותהתה למה היא מרגישה משיכה מוזרה לחקור את התנהגותו. האם אלו רחמים על האיש שנראה בברור שהוא סובל?
היא הביטה על לוח השיש הלבן שעליו חרוטים מילים בשחור בוהק ועלתה בה המחשבה שלמעשה היא גם לא הבינה את התנהגותו המוזרה של חיים בחודשי חייו האחרונים. למה הוא עמד על רצונו שהספר יתורגם רק אצל אותו גבר מוזר. האם זה קשור לכך שהכירו בצבא? שהשתתפו באותו קרב איום, ששניהם חוו את אותה חוויה מטלטלת של אכזריות חיילים בקרב? לא. ראובן דווקא התנגד לספר. היא זכרה בפירוש את הדחייה שלו לדון באותה מלחמה.
הנה מה שעושה מלחמה לאנשים.
דמעות הציפו את עיניה. המצבה, הפרחים והעולם כולו נראו לה מטשטשים.
היא חשה ששריריה נתפשו מהתנוחה הלא נוחה שבה הייתה יותר מידי זמן. קמה מכריעתה, העיפה מבט נוסף על מצבת השיש, התכופפה וליטפה את הפרחים במחווה של פרדה מהמת היקר, הסתובבה והתחילה ללכת בשביל הלבן אל מחוץ לבית הקברות, אל משרדו של המתרגם המוזר. אסתי הייתה משוכנעת שהמתרגם לא יכול לדחות עבודת תרגום חשובה ומשתלמת כזו.
אך היא נדהמה כאשר ראובן החזיר לה את השיק מסרב לעבודה.
היא הרגישה מסוחררת. לאחר ההלם הראשוני היא תבעה תשובה: “למה אתה לא רוצה לתרגם את הספר?”
“משלוש סיבות טובות." ענה ראובן באי רצון.
“כן? איזה סיבות?”
ראובן הביט בקצוות פיה המתעקלים למטה תוך דיבור, ותהה מה זה מביע. מרדנות? סלידה? מה שברור הוא, שהיא לא הייתה בוחרת בו 'כאיש השנה', חבל. אם היו נפגשים בעבר הרחוק בזמן שהוא היה עדיין נער תמים בקליבלנד, הוא היה בוחר בה כמלכת הכיתה. אך היום הוא מנסה להתרחק מהסוג הזה של נערות יפות ועשירות שחושבות שהן יודעות הכל טוב מכולם ולכן כולם חייבים לעשות את רצונן.
הוא עיווה את פניו בכאב פתאומי שעבר מהרגל שלו ישירות לאגן. הזיז את הרגל לתנוחה נוחה יותר ופתח אצבע אחת מונה את הסיבות: “הסיבה הראשונה היא שהספר אינו נאמן לאמת."
הוא הבחין בברק של מרדני בעיניים הסגולות שהיא צמצמה לפס דק. האם זו תחילתו של כעס על שלא קיבלה את מבוקשה, או דמעות של נערה מפונקת שנתקלה בסירוב: “אין כאן עובדה אחת ששונה ממה שסופר לי על ידי חיים שהשתתף בקרב בעצמו בעמדה בכירה." אמרה עדיין שולטת ברגשותיה בקושי רב, ומדברת באופן מדוד. שהקל על ראובן להבין. עכשיו הוא היה בטוח שהיא כועסת.
“כן, בוודאי." אמר ראובן בהשלמה. הוא ידע שאי אפשר לשכנעה שהאדם שהיא אהבה משקר, אבל
מתוך חובה הוא המשיך מונה את הסיבה השנייה על אצבעותיו: “הסיבה השנייה היא שהספר מנסה להשמיץ את החיילים ללא הצדקה."
עכשיו ראובן הבחין בעורק שהתנפח בצווארה, סימן מובהק שהיא הרימה את קולה ברוגזה. היא הנידה את ראשה ותלתלי שערה מתפזרים כנחשי ההידרה אדומים כאש והתנפלה עליו מצדיקה את האופי הג'ינג'י הידוע: “ללא הצדקה? איך אתה יכול להגיד זאת כאשר החיילים התאכזרו לאזרחים המפוחדים שעמדו מולם?”
ראובן כמובן לא שמע אותה, אך היה לו ברור לפי שפת גופה שהיא שופכת עליו אש וגפרית. כן בוודאי שהיא כועסת, כי המילים נשפכו ממנה באשד מהיר, בלתי מובן אך כואב.
ראובן הרים את ידו כפו פרושה לעצור אותה. באמת אין טעם בניסיון לשכנע אותה.
משך בכתפיו בהשלמה: "טוב, בכל אופן אני לא רוצה להיות מעורב בהוצאת ספר שכזה לאור." אמר ראובן בנימה סופית.
קם בקושי נזהר שלא לדרוך על רגלו הכואבת והושיט ידו: "היה נעים להכיר אותך. שלום."
אסתי לא זזה. עיניה בוערות בזעם סגול: "ומה הסיבה הצולעת השלישית? תגיד, שאני אדע עם מי יש לי עסק." סיננה בשפתיים קפוצות, ניכר שהיא מנסה להתאפק.
הוא לא הבין בדיוק מה היא אומרת מתוך שפתייה החשוקות, אך היא פרשה שלוש אצבעות בידה. הוא הבין שהיא דורשת לשמוע את הסיבה השלישית. הוא ראה את האדמומיות הכעס שפשטה בלחייה.
בניסיון לקטוע את המעמד הבלתי נעים, הוא משך בכתפיו: "לא חשוב. תלכי למתרגם אחר."
אסתי נעמדה על רגליה, צעדה צעד מאיים לקראתו: “אני לא רוצה ללכת למתרגם אחר! מה הסיבה השלישית?” שלוש האצבעות נזרקו קדימה, הציפורניים החדות משוחות בלכה אדומה, מאיימות לשרוט את פניו.
ראובן נרתע לאחור: “הסיבה השלישית היא אישית ואני מעדיף לא להגיד אותה."
“זו התחמקות. מה הסיבה האמתית שאתה לא רוצה לתרגם?” ניכר שאסתי עוצרת עצמה בכוח, מנסה להבין למה האיש המוזר הגדול הזה, לא רוצה לקבל את העבודה הרווחית, למרות שאין ספק שקשה לו לוותר עליה במצבו.
היא התיישבה חזרה, כל הכעס התרוקן מגופה כמו אוויר מבלון שנעשה בו חור. מחשבה חדשה עברה במוחה והיא אמרה בהדגשה אטית: ”האם הסכום נמוך מידי?”
“הו לא! למעשה הסכום גבוה בצורה שערורייתית." אמר בקול אדיש. הוא כבר התנתק.
ניכר שגם מצב הרוח שלה התחלף והיא מוכנה לפשרות: “אם אתה סולד ממני אתה יכול לתרגם את הספר ללא נוכחותי, אבוא רק כאשר תגמור את התרגום."
עכשיו היא פתטית. ראובן לא יכול היה להאשים אותה בשקרים של חיים ושל אחרים שפיטמו את מוחה. הוא ניסה להרגיע אותה: “לא, בהחלט לא. אין לי דבר נגדך, את בחורה יפה ונעימה." בטקט רב לא הוסיף 'ומבולבלת'.
אסתי לא קבלה את המחמאה בצורה יפה, היא נעמדה, משעינה את ידיה על השולחן רוכנת כלפיו. כעסה שוב צובע את לחייה באדום קל ועורק צווארה הנפוח, מעיד עליה שהיא צועקת: "אז מה? מה הסיבה הכל כך אישית וחשובה שלא מאפשרת לך לקבל את העבודה הזו?”
ראובן פלט בלא רצון: "הסיבה היא שאני איבדתי בקרב זה את השמיעה שלי, וכמעט איבדתי גם את הרגל הימנית שלי, אך בעיקר איבדתי את החבר הטוב ביותר שלי. הכול בגלל החבר שלך חיים."
הוא התיישב אחורה על משענת הכיסא, מרוקן, אחרי שזרק על הבחורה התמימה את האמת שלו.
אסתי נדהמה. שתקה לרגע ארוך ואז שאלה, ומהבעת פניה היה ברור שכעסה נעלם והוחלף בהבעת רחמים: "אתה נפצעת בקרב הזה?”
ראובן הנהן בלאות: “כן. אני השתתפתי בקרב ולכן אני יודע שהספר מלא סילופים."
אסתי התיישבה מולו: "זו סיבה טובה לעבוד על הספר ביחד, ולא סיבה לנטוש אותו. תביא את מה שאתה יודע על הקרב ונאמת זאת מול העובדות שחיים הציג."
ראובן הביט בה במבט מעריך. מתברר שלמרות הכל היא מוכנה לשמוע דעה שונה: “את מסכימה לשנות את הספר?”
“לא. אני מסכימה לשמוע מה יש לך להגיד ולאמת זאת בעובדות. אני לא רוצה שיהיו בספר טעויות המאפשרות לתקוף אותו." התריסה לעומתו.
"אז אין על מה לדבר. כל הספר הוא טעות אחת גדולה!"
שניהם השתתקו מביטים זה על זו, כמו שני תרנגולים המוכנים לקרב על השליטה בלול.
הדלת נפתחה ומר רוזנצוויג נכנס ללא הזמנה מהחדר השני: “הנערה צודקת. למה אתה כזה עקשן?” אמר באותו מבטא יידישאי כבד שלו.
אסתי הסתכלה על מר רוזנצוויג, לא מבינה מאיפה הוא צנח להתערב בוויכוח בינה לבין מי שאמור לתרגם את הספר שלה.
היא לא הספיקה להתאושש והדלת נפתחה שנית ורבקה אשתו, הפעם בשביס כחול על ראשה, נכנסה עם מגש עמוס: "רובי שובב שכמוך, איך אתה מארח בחורה ולא מציע לה שום דבר?"
נראה שבאמת היא חושבת שאוכל פותר כל בעיה.
בעוד היא עסוקה בעריכת השולחן בכל טוב, ראובן נאלץ להכיר ביניהם, לא מודע שהם כבר מכירים: “זה מר רוזנצוויג, בעל הבית שלי והמממן הנדיב שלי, ורבקה, אשתו הטובה שאמצה אותי כבן. משה רוזנצוויג הוא האיש שמשום מה הציב לו כמטרה בחיים להציל אותי, למורת רוחי."
מר רוזנצוויג הרים את ידו במחאה מחויכת: "אל תשימי לב על איך הוא מדבר, מיידלה, בפנים יש לו לב של זהב."
ראובן המשיך בציניות: "מר רוזנצוויג זו אסתי, הסופרת של כתב היד שמונח כאן על השולחן, ושותפה לדעתי שאתה לא צריך להתערב בוויכוח בינינו."
אסתי מלמלה מתחת לחוטמה: “אני לא שותפה לך בשום דבר."
אך אי אפשר היה לעצור את התנופה של ראובן: “.בכל אופן אסתי בדרך החוצה. גמרנו את עסקנו כאן."
אסתי המשיכה לשבת בעקשנות: “אני לא גמרתי אתך, ואני בוודאי לא בדרך החוצה עד שתסכים לתרגם את הספר."
עכשיו הסקרנות של ראובן התעוררה: "למה את עומדת על כך שאני אתרגם את הספר? יש עוד מתרגמים רבים שיוכלו לעשות זאת."
אסתי שתקה משפילה את עיניה ובוחנת בדקדקנות את המרצפות המלוכלכות של המשרד.
“אני מחכה לתשובה. באמת למה את רוצה שדווקא אני אתרגם?"
הרימה את ראשה ולחשה בקול רועד: “הוא דרש."
"מי דרש?”
שתיקה.
רבקה רוזנצוויג התקרבה לאסתי זורקת לעבר ראובן: "באמת רובי, יותר טוב שתשתוק." ואז נגשה וחבקה את אסתי: “ספרי לנו מידלה, זה יביא לך הקלה."
אסתי חיבקה את רבקה חזרה, ראשה קבור בחזה, וקראה בסערת רגשות בקול קרוב לבכי: “טוב, אם אתה חייב לדעת זו הייתה בקשה." היא עצרה בדיבורה והרימה את ראשה להסתכל בראובן בעיניים מלאות דמעות, נזכרת שראובן אינו שומע, והמשיכה מתקנת את עצמה: " לא. זו הייתה הצוואה של חיים."
גם כך ראובן לא הבין כל מה שאמרה, אך קלט שחיים מת. רגש של מבוכה הציף אותו, הוא סטר לעצמו סטירה מנטלית, על שפישל בכך שקרא לחבר המת האהוב שלה, שקרן והאשים אותו במותו של שלמה: “חיים נפטר? אני מצטער."
עכשיו זלגו הדמעות מעיניה, היא הנהנה לא מסוגלת לדבר. רבקה רוזנצוויג חזרה וחיבקה אותה חזק יותר, ממלמלת מילות הרגעה.
לאחר כמה רגעים, פנה רוזנצוויג אל ראובן, גבותיו העבותות יוצרות קו אחיד מעל עיניו במבט מביע תוכחה, מדבר לאט ומדגיש תנועות הפה כהרגלו, כדי להקל על ראובן את הפענוח: "עכשיו רובי, אתה חייב לבצע את העבודה."
באנחה כבדה ראובן לקח חזרה את השיק ושם אותו בארנקו: "בסדר, בואי נתחיל בעבודה."
הרוזנצוויגים נסוגו בשקט מהחדר. אסתי התחילה בקריאה, מקפידה להראות את שפתיה לראובן שהקליד למחשב את התרגום באופן סימולטאני.
ראובן עצר את אסתי במשפט: "יעקב פנה אל יואב המג"ד בקולו השקול, והציע לשלוח חוליית סיור כדי להעריך את כוחות האויב הנפרסים מולם, כמובן שהוא התנדב להוביל את החוליה'.“
הרים את גבותיו בתמיהה: "חיים? מתנדב?"
אסתי עצרה מביטה בו בשאלה. ראובן שתק.
הוא נזכר באותה סצנה.
הם ישבו במעגל סביב יואב המג"ד שהורה ליעקב קצין המודיעין החדש של הגדוד, להוביל חוליית סיור. איסוף מידע היה בתחומו של חיים. חיים הגיע לפלוגה ממטה המודיעין, כמחליף זמני של כקצין המודיעין שנהרג בקרב לפני שבוע. חיים היה בחור צנום ונמוך בעל תווי פנים חדים, עיניים שחורות מציצות מאחורי זגוגיות משקפיים עגולים, וגינונים של חנון מצוי. הוא הצטיין בהסקת מסקנות מתוך מעט חומר המודיעין שהיה ברשותם, אך ניכר שאין לו ניסיון קרבי. חיים נראה אבוד במעגל החיילים הקרביים הקשוחים מסביבו.
ראובן שהיה קצין אג"ם של הגדוד, הביט בחיים שהתכווץ ושם את ראשו בין רגליו מנסה להיעלם והתנדב במקומו. יואב הביט רגע בחיים ובראובן חליפות והחליט לעבור על כך בשתיקה: “בסדר ראובן אתה תוביל את הסיור."
אסתי נגעה בזרועו וקטעה את מחשבותיו : "כן. חיים היה גיבור." אמרה לתוך פניו של ראובן שלרגע נראה לה משוטט בעולמות אחרים.
ראובן לא ענה.
אסתי המשיכה לקרוא באטיות ובהדגשה, בעוד ראובן מתרכז בשפתיה המלאות המשוכות באדום ובניצוץ של שיניים לבנות שבוהק מפעם לפעם בדיבורה, ותוך כדי כך מקליד ישירות את התרגום האנגלי במחשב.
"יעקב ידע שהמשימה שנטל על עצמו מסוכנת." בעודו מתרגם באופן אוטומטי את הטקסט, מוחו הגיב לתוכן, 'בוודאי שהוא ידע, לכן הוא פחד כל כך'.
"אך אין מישהו אחר שיבצע את המשימה. המחשבה שהוא עלול לא לחזור חי, העלתה בראשו את דמותה של רחל. הוא זכר בערגה איך הוא ורחל הלכו בקביעות לאותן אספות חברים בבית זכויות האדם. זכר את הוויכוחים שעכשיו נראו לו רחוקים מאד מהמציאות."
ראובן עצר שוב את ההקלדה מקמט את מצחו: "רחוקים מהמציאות? למה את מתכוונת? נושאי הוויכוחים רחוקים מהאמת שהוא הכיר בשטח, או שהאפשרות לבקר באספות החברים נראית לו רחוקה מהמציאות של הקרב?"
אסתי שתקה מבטה הבוהה פונה לחלון.
ראובן פירש את התנהגותה של אסתי כשתיקה עוינת הנובעת מהביקורת שלו על סגנון הכתיבה שלה: “אל תעלבי. באמת שלא התכוונתי לבקר את הסגנון שלך, אבל מתרגם צריך להבין למה הסופר ..."
הוא הפסיק באמצע המשפט כאשר הוא הבין שלא זאת הסיבה. יש כאן סיבה עמוקה יותר לשתיקה המוזרה הזו. אסתי המשיכה לבהות, אך ברור היה ממראה פניה שהיא אינה מסתכלת על הנוף האנושי הממהר ברחובות שלוש קומות מתחתיהם, אלא לתוך נשמתה.
השתררה שתיקה ארוכה שראובן לא רצה להפר.
הוא הביט החוצה. למטה בכביש התרוצצו מכוניות הממהרות לדרכן, מעלות צחנת הבנזין. ריחות ריחניים של בישול שהסתננו מהדלת המחברת לדירה של הרוזנצוויגים ועל כל חגיגת הריחות האלו שלט ריח הנרקיסים המיוחד של אסתי. הוא החזיר את תשומת ליבו לאסתי מתרכז בריח הנרקיסים העדין העולה ממנה מעורב בריח של סבון איכותי, מתעלם מכל הריחות האחרים מסביב. ניכר היה על פניה שבנפשה של אסתי התחולל קרב של רגשות.
הוא חשב לעצמו: 'ברור שהיא עדיין מתאבלת על חיים. אנשים שונים מגיבים בצורה שונה על מותו של מישהו היקר להם'.
אסתי החזירה את פניה אל ראובן לאחר שתיקה ארוכה והתנצלה: “סליחה, אמרת משהו?”
"שום דבר חשוב. האם את רוצה להפסיק עכשיו? נמשיך מחר."
"לא, לא, לא, אני רוצה להמשיך, אך קודם עלי לספר לך משהו."
שתיקה נוספת כאשר אסתי מתלבטת איך לספר לראובן אותו משהו.
"חיים חזר בריא ושלם מאותו קרב, אך מאז הוא התנהג באופן מוזר."
ראובן שתק.
אסתי חשה שעליה להסביר יותר לענק המוזר שמולה: "חיים ראה חשיבות גדולה בסיפור המובא בספר זה. בעצם הוא זה שכתב את הספר עבורי, אני הייתי רק סופרת הצללים שלו. הוא זה שעמד על כך שאכתוב את הספר והוא זה שעמד על כך שרק אתה תתרגם את הספר לאנגלית. בדרך כלל הוא לא התערב בנושאי סגנון, אך היו משפטים שהוא עמד על כך שאכתוב אותם בדיוק כמו שהוא הכתיב אותם, למרות שהם נראו לי לא בנויים כהלכה מבחינה לשונית."
"למה?"
אסתי הרימה את ראשה והשירה מבט לראובן: "הוא אמר שרק אתה תדע."
ראובן הביט באסתי במבט מהורהר. אסתי הרכינה את ראשה, שערה הגולש מכסה את הפנים הקטנות באדום נחושת.
לאחר שתיקה ארוכה ראובן רמז לאסתי להמשיך לקרוא בספר.
אסתי המשיכה להניע את שפתיה. ראובן הביט בשפתיה המלאות יוצרות את המילים בדממה, הבחין בתנודות הקטנות של גרונה החלק בצבע שנהב, אך לא המשיך להקליד את התרגום. נראה לו משהו מוזר בטקסט שהיא הקריאה: "הוא זכר שבפגישה האחרונה בבית 'זכויות האדם' התגלה לו 'הצלופח' באור חדש לחלוטין." אסתי שמה לב שאינו מקליד ועצרה.
"אתה רואה? זה לא הגיוני בכלל."
"מה לא הגיוני?"
"קודם כל 'בית זכויות האדם' הוא מקום חדש שלא היה קיים כאשר חיים היה בצבא."
"אז מה? זה בהחלט בתחום החופש הספרותי."
"שנית אין אדם בשם 'צלופח' בחבורה הזו."
"הי אסתי, זו סיפורת ולא דו"ח משטרתי."
"כן, אבל כאשר שאלתי את חיים למה הוא רוצה שאכתוב את המשפטים האלו בדיוק כמו שהוא מכתיב, הוא ענה שחשוב לו מאד הדיוק במשפט זה ושאתה תבין."
ראובן הביט באסתי גלגלי מוחו חורקים במאמץ להבין למה חיים התכוון: “האם יש אדם בחבורה שלכם שחיים לא אהב והיה יכול לכנות אותו כצלופח?”
"לא עד כמה שאני יודעת."
ראובן חזר ושאל: "יש אדם שהוא לא אהב במיוחד באותו מקום?"
אסתי הרגישה אי נוחות אך הודתה: "נראה שהוא לא אהב את ג'ורג' מנהל העמותה,”
בנימה של התנצלות הוסיפה: "אך לעולם הוא לא כינה אותו 'צלופח' ולא כל שם אחר."
שוב שתיקה שבסופה ראובן נאנח: "אסתי, ספרי לי איך חיים מת."
"מה יש לספר? חיים חצה את הכביש ומשאית שנסעה במהירות דרסה אותו. זו הייתה תאונת פגע וברח ולעולם לא תפסו את הנהג הדורס.“
"אסתי, האם המקום הזה 'בית זכויות האדם' פתוח עכשיו?"
"כן. אבל אני בדרך כלל מגיעה לשם רק ביום ראשון."
"היום תשני ממנהגך וגם תביאי לשם אורח." אמר ראובן בנימה פסקנית, בעיניו ברק נחישות שהזכיר במשהו את ראובן הישן.
הריח האופייני של מר רוזצוויג ריח של ספרים עתיקים מעורב בצ'ולנט המיוחד של רבקה שמר רוזנצוויג אכל כנראה לצהרים, פגע בנחיריו. ראובן עשה עצמו ישן, אין לו כוח לאמרות החכמה שמר רוזנצוויג העריף עליו בכל פעם שנפגשו. מבעד לחרכי עיניו הוא ראה את הדלת נפתחה ומר רוזנצוויג נכנס על ראשי אצבעות ומניח את הקלסר האדום על השולחן.
חלק אחד של מוחו שאל את עצמו למה רוזנצוויג טורח ללכת על קצות האצבעות? הוא לא היה שומע אותו גם אם היה נכנס בתרועות חצוצרות. החלק האחר תהה למה רוזנצוויג רוצה שיתרגם את הספר למרות שהוא יודע שהספר מעלה שוב את כל מה שהוא משתדל לשכוח.
מתעלם ממר רוזנצוויג שעכשיו סגר את הדלת אחריו בעדינות, הוא שכב מתאמץ לרוקן את מוחו בטכניקה שלימד אותו הפסיכולוג הצבאי כדי להירדם.
התרגילים שאמורים לרוקן את מוחו לא עבדו הפעם הוא החליט להתמקד בבחורה היפה בריח נרקיסים.
הוא היה מודע לרגש האכזבה של 'הבחורה בריח נרקיסים', לרגע תהה מה גרם לכך שהיא באה דווקא אליו, יש מתרגמים רבים אחרים. אך לא היה לו אכפת, עיניים סגולות או לא, לעבודת התרגום הזו יש פוטנציאל גדול לחטט בפצעים שעוד לא הגלידו, קרוב לוודאי שבשיחה הבאה ביניהם הוא ידחה את העבודה.
למרבה הפלא דמותה של הנערה באמת השקיטה את הסערה במוחו והוא נרדם.
כאשר פקח את עיניו לאחר שינה קצרה הרגיש תחילה שמחה על שהצליח לישון ללא שהסיוטים הרגילים רדפו אותו בחלום, אך כאשר עיניו פנו לשלחן הכתיבה שבפינה הוא ראה שם את הקלסר האדום ששכב כמו מוקש נגד אדם מחכה במארב בסבלנות של רוצח מקצועי, להתפוצץ על קורבנו התמים. ראובן שכב במיטה מסתכל על הקלסר האדום הנוצץ תחת מנורת השולחן החזקה. רובץ שם ומפתה: "פתח אותי."
הוא ידע שזה רק הדמיון ההזוי שלו, למרות זאת קם, פתח את המגרה וזרק את כתב היד הטעון לתוכה כדי שלא יראה אותו לנגד עיניו.
זה לא עזר הרבה. עדיין חש משיכה על טבעית להוציא אותו ולקרוא. כמו אותה משיכה שהרגיש לקפוץ כאשר עמד אז, בקצה המצוק של מוצב בית מחסוב.
בימים הבאים נמנע מלהיכנס לחדרו וישן על הספה בסלון.
זה לא עזר.
לא היה רגע אחד שלא היה מודע לאותו מוקש בצורת ספר, המפתה אותו לדרוך עליו.
סיוטי הלילה פקדו אותו עכשיו בדחיפות רבה. העבר השיג את ההווה, מסיט אותו ממסלולו ומאיים להפיל אותו לתהום. ראובן החזיק מעמד שלושה ימים, אך ביום הרביעי נכנס לחדרו בצעד מהיר, משנן לעצמו את מה שאמר לו הפסיכיאטר הצבאי: “עליך להתמודד עם הפחדים שלך. אם תברח, הפחדים ירדפו אחריך ובעצמה רבה יותר." הוא הבין שזה בדיוק מה שקורה לו.
בהחלטה נחושה התיישב על הכיסא ליד שולחן העבודה, פתח את המגרה, הוציא את הקלסר האדום שהכיל את כתב היד והתחיל לקרוא.
שוקע בעלילה, היה ראובן מוכרח להודות שלאסתי הסופרת, היה כשרון כתיבה לא מבוטל, אך ברור שלאסתי הבחורה. לא היה מושג מה זו מלחמה. הוא קרא בתימהון איך העובדות עוותו וקבלו משמעות הפוכה ממה שקרה בשטח.
הוא היה צריך לעשות הפסקות רבות, בכל פעם שהגועל הארסי של הכפשות החברים היקרים שלו, העלה את הקיא לגרון.
כמובן שהוא זכר את חיים שנקרא בספר יעקב, החבר של אסתי - היא רחל בספר. חיים, היה אותו קצין המודיעין החדש שקפא מפחד למול האויב. בספר הוא היה הגיבור הרגיש אוהב אדם באשר הוא אדם, אפילו שהוא מאיים לרצוח אותו.
ראובן ידע שהוא לא יכול לעזור להוציא ספר כזה לאור, והצטער בשם השיק שנח עדיין בכיסו, מתחנן ללכת לבנק לכסות את המינוס הענק, ולעשות את מנהל הבנק לאיש מאושר.
דמותה של אסתי עלתה בדמיונו כשהיא הוגה בשפתיה המלאות המשוכות באודם קל, את שמו של חיים בהערצת גיבורים. לא. אין לו סיכוי לשכנע אותה מיהו באמת חיים שלה, ומה באמת קרה שם בשדה הקרב הבוגדני של בית מחסוב. אי אפשר באמת לנתק אדם מהאמונות שהסביבה התרבותית בה הוא חי נטעה בו. אסתי לעולם לא תוכל לקבל עובדות הסותרות את אמונתה.
ראובן ניער את ראשו לסלק את המחשבות הטרדניות.
הוא לא אהב את הדרך בה נדחקו הזיכרונות וזחלו מתוך הבור העמוק בו הניח אותם בתקווה לקבור אותם לעולמים. זיכרונות שהדחיק בחודשים הארוכים של ההחלמה, אך שבים וצצים מדי פעם כמחזה סיוטים.
ראובן ביקש ממר רוזנצוויג לקבוע פגישה עם אסתי במשרד, כדי להיפרד סופית מהשיק שעדיין התחמם בכיסו.
אסתי כרעה מול הקבר מביטה בזר החבצלות הרענן שהניחה. היא ניסתה להעלות במחשבתה את דמותו של חיים, אך במקום דמותו עלתה בפניה דמותו של אותו ענק חרש. היא לא הייתה רגילה לסוג אנשים כמוהו, ותהתה למה היא מרגישה משיכה מוזרה לחקור את התנהגותו. האם אלו רחמים על האיש שנראה בברור שהוא סובל?
היא הביטה על לוח השיש הלבן שעליו חרוטים מילים בשחור בוהק ועלתה בה המחשבה שלמעשה היא גם לא הבינה את התנהגותו המוזרה של חיים בחודשי חייו האחרונים. למה הוא עמד על רצונו שהספר יתורגם רק אצל אותו גבר מוזר. האם זה קשור לכך שהכירו בצבא? שהשתתפו באותו קרב איום, ששניהם חוו את אותה חוויה מטלטלת של אכזריות חיילים בקרב? לא. ראובן דווקא התנגד לספר. היא זכרה בפירוש את הדחייה שלו לדון באותה מלחמה.
הנה מה שעושה מלחמה לאנשים.
דמעות הציפו את עיניה. המצבה, הפרחים והעולם כולו נראו לה מטשטשים.
היא חשה ששריריה נתפשו מהתנוחה הלא נוחה שבה הייתה יותר מידי זמן. קמה מכריעתה, העיפה מבט נוסף על מצבת השיש, התכופפה וליטפה את הפרחים במחווה של פרדה מהמת היקר, הסתובבה והתחילה ללכת בשביל הלבן אל מחוץ לבית הקברות, אל משרדו של המתרגם המוזר. אסתי הייתה משוכנעת שהמתרגם לא יכול לדחות עבודת תרגום חשובה ומשתלמת כזו.
אך היא נדהמה כאשר ראובן החזיר לה את השיק מסרב לעבודה.
היא הרגישה מסוחררת. לאחר ההלם הראשוני היא תבעה תשובה: “למה אתה לא רוצה לתרגם את הספר?”
“משלוש סיבות טובות." ענה ראובן באי רצון.
“כן? איזה סיבות?”
ראובן הביט בקצוות פיה המתעקלים למטה תוך דיבור, ותהה מה זה מביע. מרדנות? סלידה? מה שברור הוא, שהיא לא הייתה בוחרת בו 'כאיש השנה', חבל. אם היו נפגשים בעבר הרחוק בזמן שהוא היה עדיין נער תמים בקליבלנד, הוא היה בוחר בה כמלכת הכיתה. אך היום הוא מנסה להתרחק מהסוג הזה של נערות יפות ועשירות שחושבות שהן יודעות הכל טוב מכולם ולכן כולם חייבים לעשות את רצונן.
הוא עיווה את פניו בכאב פתאומי שעבר מהרגל שלו ישירות לאגן. הזיז את הרגל לתנוחה נוחה יותר ופתח אצבע אחת מונה את הסיבות: “הסיבה הראשונה היא שהספר אינו נאמן לאמת."
הוא הבחין בברק של מרדני בעיניים הסגולות שהיא צמצמה לפס דק. האם זו תחילתו של כעס על שלא קיבלה את מבוקשה, או דמעות של נערה מפונקת שנתקלה בסירוב: “אין כאן עובדה אחת ששונה ממה שסופר לי על ידי חיים שהשתתף בקרב בעצמו בעמדה בכירה." אמרה עדיין שולטת ברגשותיה בקושי רב, ומדברת באופן מדוד. שהקל על ראובן להבין. עכשיו הוא היה בטוח שהיא כועסת.
“כן, בוודאי." אמר ראובן בהשלמה. הוא ידע שאי אפשר לשכנעה שהאדם שהיא אהבה משקר, אבל
מתוך חובה הוא המשיך מונה את הסיבה השנייה על אצבעותיו: “הסיבה השנייה היא שהספר מנסה להשמיץ את החיילים ללא הצדקה."
עכשיו ראובן הבחין בעורק שהתנפח בצווארה, סימן מובהק שהיא הרימה את קולה ברוגזה. היא הנידה את ראשה ותלתלי שערה מתפזרים כנחשי ההידרה אדומים כאש והתנפלה עליו מצדיקה את האופי הג'ינג'י הידוע: “ללא הצדקה? איך אתה יכול להגיד זאת כאשר החיילים התאכזרו לאזרחים המפוחדים שעמדו מולם?”
ראובן כמובן לא שמע אותה, אך היה לו ברור לפי שפת גופה שהיא שופכת עליו אש וגפרית. כן בוודאי שהיא כועסת, כי המילים נשפכו ממנה באשד מהיר, בלתי מובן אך כואב.
ראובן הרים את ידו כפו פרושה לעצור אותה. באמת אין טעם בניסיון לשכנע אותה.
משך בכתפיו בהשלמה: "טוב, בכל אופן אני לא רוצה להיות מעורב בהוצאת ספר שכזה לאור." אמר ראובן בנימה סופית.
קם בקושי נזהר שלא לדרוך על רגלו הכואבת והושיט ידו: "היה נעים להכיר אותך. שלום."
אסתי לא זזה. עיניה בוערות בזעם סגול: "ומה הסיבה הצולעת השלישית? תגיד, שאני אדע עם מי יש לי עסק." סיננה בשפתיים קפוצות, ניכר שהיא מנסה להתאפק.
הוא לא הבין בדיוק מה היא אומרת מתוך שפתייה החשוקות, אך היא פרשה שלוש אצבעות בידה. הוא הבין שהיא דורשת לשמוע את הסיבה השלישית. הוא ראה את האדמומיות הכעס שפשטה בלחייה.
בניסיון לקטוע את המעמד הבלתי נעים, הוא משך בכתפיו: "לא חשוב. תלכי למתרגם אחר."
אסתי נעמדה על רגליה, צעדה צעד מאיים לקראתו: “אני לא רוצה ללכת למתרגם אחר! מה הסיבה השלישית?” שלוש האצבעות נזרקו קדימה, הציפורניים החדות משוחות בלכה אדומה, מאיימות לשרוט את פניו.
ראובן נרתע לאחור: “הסיבה השלישית היא אישית ואני מעדיף לא להגיד אותה."
“זו התחמקות. מה הסיבה האמתית שאתה לא רוצה לתרגם?” ניכר שאסתי עוצרת עצמה בכוח, מנסה להבין למה האיש המוזר הגדול הזה, לא רוצה לקבל את העבודה הרווחית, למרות שאין ספק שקשה לו לוותר עליה במצבו.
היא התיישבה חזרה, כל הכעס התרוקן מגופה כמו אוויר מבלון שנעשה בו חור. מחשבה חדשה עברה במוחה והיא אמרה בהדגשה אטית: ”האם הסכום נמוך מידי?”
“הו לא! למעשה הסכום גבוה בצורה שערורייתית." אמר בקול אדיש. הוא כבר התנתק.
ניכר שגם מצב הרוח שלה התחלף והיא מוכנה לפשרות: “אם אתה סולד ממני אתה יכול לתרגם את הספר ללא נוכחותי, אבוא רק כאשר תגמור את התרגום."
עכשיו היא פתטית. ראובן לא יכול היה להאשים אותה בשקרים של חיים ושל אחרים שפיטמו את מוחה. הוא ניסה להרגיע אותה: “לא, בהחלט לא. אין לי דבר נגדך, את בחורה יפה ונעימה." בטקט רב לא הוסיף 'ומבולבלת'.
אסתי לא קבלה את המחמאה בצורה יפה, היא נעמדה, משעינה את ידיה על השולחן רוכנת כלפיו. כעסה שוב צובע את לחייה באדום קל ועורק צווארה הנפוח, מעיד עליה שהיא צועקת: "אז מה? מה הסיבה הכל כך אישית וחשובה שלא מאפשרת לך לקבל את העבודה הזו?”
ראובן פלט בלא רצון: "הסיבה היא שאני איבדתי בקרב זה את השמיעה שלי, וכמעט איבדתי גם את הרגל הימנית שלי, אך בעיקר איבדתי את החבר הטוב ביותר שלי. הכול בגלל החבר שלך חיים."
הוא התיישב אחורה על משענת הכיסא, מרוקן, אחרי שזרק על הבחורה התמימה את האמת שלו.
אסתי נדהמה. שתקה לרגע ארוך ואז שאלה, ומהבעת פניה היה ברור שכעסה נעלם והוחלף בהבעת רחמים: "אתה נפצעת בקרב הזה?”
ראובן הנהן בלאות: “כן. אני השתתפתי בקרב ולכן אני יודע שהספר מלא סילופים."
אסתי התיישבה מולו: "זו סיבה טובה לעבוד על הספר ביחד, ולא סיבה לנטוש אותו. תביא את מה שאתה יודע על הקרב ונאמת זאת מול העובדות שחיים הציג."
ראובן הביט בה במבט מעריך. מתברר שלמרות הכל היא מוכנה לשמוע דעה שונה: “את מסכימה לשנות את הספר?”
“לא. אני מסכימה לשמוע מה יש לך להגיד ולאמת זאת בעובדות. אני לא רוצה שיהיו בספר טעויות המאפשרות לתקוף אותו." התריסה לעומתו.
"אז אין על מה לדבר. כל הספר הוא טעות אחת גדולה!"
שניהם השתתקו מביטים זה על זו, כמו שני תרנגולים המוכנים לקרב על השליטה בלול.
הדלת נפתחה ומר רוזנצוויג נכנס ללא הזמנה מהחדר השני: “הנערה צודקת. למה אתה כזה עקשן?” אמר באותו מבטא יידישאי כבד שלו.
אסתי הסתכלה על מר רוזנצוויג, לא מבינה מאיפה הוא צנח להתערב בוויכוח בינה לבין מי שאמור לתרגם את הספר שלה.
היא לא הספיקה להתאושש והדלת נפתחה שנית ורבקה אשתו, הפעם בשביס כחול על ראשה, נכנסה עם מגש עמוס: "רובי שובב שכמוך, איך אתה מארח בחורה ולא מציע לה שום דבר?"
נראה שבאמת היא חושבת שאוכל פותר כל בעיה.
בעוד היא עסוקה בעריכת השולחן בכל טוב, ראובן נאלץ להכיר ביניהם, לא מודע שהם כבר מכירים: “זה מר רוזנצוויג, בעל הבית שלי והמממן הנדיב שלי, ורבקה, אשתו הטובה שאמצה אותי כבן. משה רוזנצוויג הוא האיש שמשום מה הציב לו כמטרה בחיים להציל אותי, למורת רוחי."
מר רוזנצוויג הרים את ידו במחאה מחויכת: "אל תשימי לב על איך הוא מדבר, מיידלה, בפנים יש לו לב של זהב."
ראובן המשיך בציניות: "מר רוזנצוויג זו אסתי, הסופרת של כתב היד שמונח כאן על השולחן, ושותפה לדעתי שאתה לא צריך להתערב בוויכוח בינינו."
אסתי מלמלה מתחת לחוטמה: “אני לא שותפה לך בשום דבר."
אך אי אפשר היה לעצור את התנופה של ראובן: “.בכל אופן אסתי בדרך החוצה. גמרנו את עסקנו כאן."
אסתי המשיכה לשבת בעקשנות: “אני לא גמרתי אתך, ואני בוודאי לא בדרך החוצה עד שתסכים לתרגם את הספר."
עכשיו הסקרנות של ראובן התעוררה: "למה את עומדת על כך שאני אתרגם את הספר? יש עוד מתרגמים רבים שיוכלו לעשות זאת."
אסתי שתקה משפילה את עיניה ובוחנת בדקדקנות את המרצפות המלוכלכות של המשרד.
“אני מחכה לתשובה. באמת למה את רוצה שדווקא אני אתרגם?"
הרימה את ראשה ולחשה בקול רועד: “הוא דרש."
"מי דרש?”
שתיקה.
רבקה רוזנצוויג התקרבה לאסתי זורקת לעבר ראובן: "באמת רובי, יותר טוב שתשתוק." ואז נגשה וחבקה את אסתי: “ספרי לנו מידלה, זה יביא לך הקלה."
אסתי חיבקה את רבקה חזרה, ראשה קבור בחזה, וקראה בסערת רגשות בקול קרוב לבכי: “טוב, אם אתה חייב לדעת זו הייתה בקשה." היא עצרה בדיבורה והרימה את ראשה להסתכל בראובן בעיניים מלאות דמעות, נזכרת שראובן אינו שומע, והמשיכה מתקנת את עצמה: " לא. זו הייתה הצוואה של חיים."
גם כך ראובן לא הבין כל מה שאמרה, אך קלט שחיים מת. רגש של מבוכה הציף אותו, הוא סטר לעצמו סטירה מנטלית, על שפישל בכך שקרא לחבר המת האהוב שלה, שקרן והאשים אותו במותו של שלמה: “חיים נפטר? אני מצטער."
עכשיו זלגו הדמעות מעיניה, היא הנהנה לא מסוגלת לדבר. רבקה רוזנצוויג חזרה וחיבקה אותה חזק יותר, ממלמלת מילות הרגעה.
לאחר כמה רגעים, פנה רוזנצוויג אל ראובן, גבותיו העבותות יוצרות קו אחיד מעל עיניו במבט מביע תוכחה, מדבר לאט ומדגיש תנועות הפה כהרגלו, כדי להקל על ראובן את הפענוח: "עכשיו רובי, אתה חייב לבצע את העבודה."
באנחה כבדה ראובן לקח חזרה את השיק ושם אותו בארנקו: "בסדר, בואי נתחיל בעבודה."
הרוזנצוויגים נסוגו בשקט מהחדר. אסתי התחילה בקריאה, מקפידה להראות את שפתיה לראובן שהקליד למחשב את התרגום באופן סימולטאני.
ראובן עצר את אסתי במשפט: "יעקב פנה אל יואב המג"ד בקולו השקול, והציע לשלוח חוליית סיור כדי להעריך את כוחות האויב הנפרסים מולם, כמובן שהוא התנדב להוביל את החוליה'.“
הרים את גבותיו בתמיהה: "חיים? מתנדב?"
אסתי עצרה מביטה בו בשאלה. ראובן שתק.
הוא נזכר באותה סצנה.
הם ישבו במעגל סביב יואב המג"ד שהורה ליעקב קצין המודיעין החדש של הגדוד, להוביל חוליית סיור. איסוף מידע היה בתחומו של חיים. חיים הגיע לפלוגה ממטה המודיעין, כמחליף זמני של כקצין המודיעין שנהרג בקרב לפני שבוע. חיים היה בחור צנום ונמוך בעל תווי פנים חדים, עיניים שחורות מציצות מאחורי זגוגיות משקפיים עגולים, וגינונים של חנון מצוי. הוא הצטיין בהסקת מסקנות מתוך מעט חומר המודיעין שהיה ברשותם, אך ניכר שאין לו ניסיון קרבי. חיים נראה אבוד במעגל החיילים הקרביים הקשוחים מסביבו.
ראובן שהיה קצין אג"ם של הגדוד, הביט בחיים שהתכווץ ושם את ראשו בין רגליו מנסה להיעלם והתנדב במקומו. יואב הביט רגע בחיים ובראובן חליפות והחליט לעבור על כך בשתיקה: “בסדר ראובן אתה תוביל את הסיור."
אסתי נגעה בזרועו וקטעה את מחשבותיו : "כן. חיים היה גיבור." אמרה לתוך פניו של ראובן שלרגע נראה לה משוטט בעולמות אחרים.
ראובן לא ענה.
אסתי המשיכה לקרוא באטיות ובהדגשה, בעוד ראובן מתרכז בשפתיה המלאות המשוכות באדום ובניצוץ של שיניים לבנות שבוהק מפעם לפעם בדיבורה, ותוך כדי כך מקליד ישירות את התרגום האנגלי במחשב.
"יעקב ידע שהמשימה שנטל על עצמו מסוכנת." בעודו מתרגם באופן אוטומטי את הטקסט, מוחו הגיב לתוכן, 'בוודאי שהוא ידע, לכן הוא פחד כל כך'.
"אך אין מישהו אחר שיבצע את המשימה. המחשבה שהוא עלול לא לחזור חי, העלתה בראשו את דמותה של רחל. הוא זכר בערגה איך הוא ורחל הלכו בקביעות לאותן אספות חברים בבית זכויות האדם. זכר את הוויכוחים שעכשיו נראו לו רחוקים מאד מהמציאות."
ראובן עצר שוב את ההקלדה מקמט את מצחו: "רחוקים מהמציאות? למה את מתכוונת? נושאי הוויכוחים רחוקים מהאמת שהוא הכיר בשטח, או שהאפשרות לבקר באספות החברים נראית לו רחוקה מהמציאות של הקרב?"
אסתי שתקה מבטה הבוהה פונה לחלון.
ראובן פירש את התנהגותה של אסתי כשתיקה עוינת הנובעת מהביקורת שלו על סגנון הכתיבה שלה: “אל תעלבי. באמת שלא התכוונתי לבקר את הסגנון שלך, אבל מתרגם צריך להבין למה הסופר ..."
הוא הפסיק באמצע המשפט כאשר הוא הבין שלא זאת הסיבה. יש כאן סיבה עמוקה יותר לשתיקה המוזרה הזו. אסתי המשיכה לבהות, אך ברור היה ממראה פניה שהיא אינה מסתכלת על הנוף האנושי הממהר ברחובות שלוש קומות מתחתיהם, אלא לתוך נשמתה.
השתררה שתיקה ארוכה שראובן לא רצה להפר.
הוא הביט החוצה. למטה בכביש התרוצצו מכוניות הממהרות לדרכן, מעלות צחנת הבנזין. ריחות ריחניים של בישול שהסתננו מהדלת המחברת לדירה של הרוזנצוויגים ועל כל חגיגת הריחות האלו שלט ריח הנרקיסים המיוחד של אסתי. הוא החזיר את תשומת ליבו לאסתי מתרכז בריח הנרקיסים העדין העולה ממנה מעורב בריח של סבון איכותי, מתעלם מכל הריחות האחרים מסביב. ניכר היה על פניה שבנפשה של אסתי התחולל קרב של רגשות.
הוא חשב לעצמו: 'ברור שהיא עדיין מתאבלת על חיים. אנשים שונים מגיבים בצורה שונה על מותו של מישהו היקר להם'.
אסתי החזירה את פניה אל ראובן לאחר שתיקה ארוכה והתנצלה: “סליחה, אמרת משהו?”
"שום דבר חשוב. האם את רוצה להפסיק עכשיו? נמשיך מחר."
"לא, לא, לא, אני רוצה להמשיך, אך קודם עלי לספר לך משהו."
שתיקה נוספת כאשר אסתי מתלבטת איך לספר לראובן אותו משהו.
"חיים חזר בריא ושלם מאותו קרב, אך מאז הוא התנהג באופן מוזר."
ראובן שתק.
אסתי חשה שעליה להסביר יותר לענק המוזר שמולה: "חיים ראה חשיבות גדולה בסיפור המובא בספר זה. בעצם הוא זה שכתב את הספר עבורי, אני הייתי רק סופרת הצללים שלו. הוא זה שעמד על כך שאכתוב את הספר והוא זה שעמד על כך שרק אתה תתרגם את הספר לאנגלית. בדרך כלל הוא לא התערב בנושאי סגנון, אך היו משפטים שהוא עמד על כך שאכתוב אותם בדיוק כמו שהוא הכתיב אותם, למרות שהם נראו לי לא בנויים כהלכה מבחינה לשונית."
"למה?"
אסתי הרימה את ראשה והשירה מבט לראובן: "הוא אמר שרק אתה תדע."
ראובן הביט באסתי במבט מהורהר. אסתי הרכינה את ראשה, שערה הגולש מכסה את הפנים הקטנות באדום נחושת.
לאחר שתיקה ארוכה ראובן רמז לאסתי להמשיך לקרוא בספר.
אסתי המשיכה להניע את שפתיה. ראובן הביט בשפתיה המלאות יוצרות את המילים בדממה, הבחין בתנודות הקטנות של גרונה החלק בצבע שנהב, אך לא המשיך להקליד את התרגום. נראה לו משהו מוזר בטקסט שהיא הקריאה: "הוא זכר שבפגישה האחרונה בבית 'זכויות האדם' התגלה לו 'הצלופח' באור חדש לחלוטין." אסתי שמה לב שאינו מקליד ועצרה.
"אתה רואה? זה לא הגיוני בכלל."
"מה לא הגיוני?"
"קודם כל 'בית זכויות האדם' הוא מקום חדש שלא היה קיים כאשר חיים היה בצבא."
"אז מה? זה בהחלט בתחום החופש הספרותי."
"שנית אין אדם בשם 'צלופח' בחבורה הזו."
"הי אסתי, זו סיפורת ולא דו"ח משטרתי."
"כן, אבל כאשר שאלתי את חיים למה הוא רוצה שאכתוב את המשפטים האלו בדיוק כמו שהוא מכתיב, הוא ענה שחשוב לו מאד הדיוק במשפט זה ושאתה תבין."
ראובן הביט באסתי גלגלי מוחו חורקים במאמץ להבין למה חיים התכוון: “האם יש אדם בחבורה שלכם שחיים לא אהב והיה יכול לכנות אותו כצלופח?”
"לא עד כמה שאני יודעת."
ראובן חזר ושאל: "יש אדם שהוא לא אהב במיוחד באותו מקום?"
אסתי הרגישה אי נוחות אך הודתה: "נראה שהוא לא אהב את ג'ורג' מנהל העמותה,”
בנימה של התנצלות הוסיפה: "אך לעולם הוא לא כינה אותו 'צלופח' ולא כל שם אחר."
שוב שתיקה שבסופה ראובן נאנח: "אסתי, ספרי לי איך חיים מת."
"מה יש לספר? חיים חצה את הכביש ומשאית שנסעה במהירות דרסה אותו. זו הייתה תאונת פגע וברח ולעולם לא תפסו את הנהג הדורס.“
"אסתי, האם המקום הזה 'בית זכויות האדם' פתוח עכשיו?"
"כן. אבל אני בדרך כלל מגיעה לשם רק ביום ראשון."
"היום תשני ממנהגך וגם תביאי לשם אורח." אמר ראובן בנימה פסקנית, בעיניו ברק נחישות שהזכיר במשהו את ראובן הישן.
No comments:
Post a Comment