הירח השובב

כל היום נסעה המשפחה במכונית.
בערב הגיעו לחופשה בת שבועיים.
אמא בתיה יצאה, מיישרת ת'חצאית.
אבא אורי יצא, מותח ת'ידיים.

גם עומרי יצא, ורץ בשדרה.
רק דני הקטן מרים עיניים.
מסתכל אל על בסקרנות רבה,
בירח מלא וזוהר ששט בשמים.


עיני דני תלויות בירח.
הירח מביט אל דני חזרה.
דני שואל בלי להתבדח:
"אפשר להיות חברים, בבקשה?"

הירח צוחק ומתגלגל פעמיים
ועונה, זוהר בשמחה גדולה:
"בוודאי, בוא אלי לשמים
ונשחק ביחד במשחקי חברה."









אמא אז קראה: “ילדים,
בואו לישון כבר מאוחר.
כולנו כבר נורא עייפים.
נתחיל את החופשה מחר."

"לילה טוב, ירח חבר.
ניפגש כאן מחר ונשחק."
הירח מביט, כולו זוהר:
"מחר ניפגש.” הוא שוחק.



בוקר. אמא יצאה לגינה.
אבא מפהק, מותח ת'ידיים.
עומרי יצא, ופתח בריצה.
רק דני עמד, מביט בשמים.

כל היום חיפש את הירח.
אבוי, בשום מקום הוא לא מוצא:
"את חבר שלך אתה שוכח?
ירח, איפה אתה מתחבא?"




"ניכנע. אותך אני לא רואה.
פוס! כדאי מיד שתתגלה.”
בערב הופיע הירח חזרה.
"אוי ירח, מה לך קרה?

הבטן שלך נראית פחוסה"
והירח ענה: "זה שום דבר."
"מי השובב שנתן לך מכה?”
"עזוב שטויות, זה כבר עבר."

"בוא ונשחק.” הירח אומר
"עכשיו מאוחר מידי לשחק
כבר זמן לישון. אני מאחר,
נשחק מחר.” דני מפהק.



בוקר. אבא יצא לקנות עיתון.
אמא יצאה לקנות בקבוק מים.
עומרי התפנק, רצה עוד לישון.
רק דני עמד, מביט לשמים.

והירח? שוב הוא מתחבא.
האם זה מין משחק כזה?
בערב חזר, ונראה יותר רזה.
"מה קרה ירח, אתה חולה?”

הירח אומר: "אל דאגה.
לך לישון ועלי תחלום
אני עוד אשמין חזרה.”
מחר ניפגש, בינתיים שלום.”



בוקר. אבא יצא לדוג בנחל אילון.
אמא יצאה לקנות גרביים.
עומרי התפנק, רצה עוד לישון.
רק דני עמד, מביט לשמים.

בערב חזר רק חצי ירח.
דני היה מודאג נורא:
"חבר ירח, אני לא שמח
שכה רזה אתה נראה.”

"חבר יקר זה רק נדמה,
שאני כל כך רזה.
הבט היטב ואז תראה,
למה אני נראה כזה."



בוקר. אבא פיהק והביט בשעון.
אמא יצאה לקנות נעליים.
עומרי התפנק, רצה עוד לישון.
רק דני עמד, מביט לשמים.

רק בערב חזר הירח.
"אוי ירח כמה רזית?
אתה חולה? המצח קודח?
מה קרה? מה עשית?

עוד מעט לא יישאר ממך דבר.”
"אל תדאג אני אשמין מהר.”
"אנחנו חוזרים הביתה מחר,
ירח, תשמור על עצמך חבר."




כל היום כולו נסעו במכונית.
ובערב הגיעו חזרה לירושלים.
אמא יצאה מיישרת ת'חצאית.
אבא יצא עייף, מותח ת'ידיים.

עומרי יצא, ורץ בשדרה.
רק דני הקטן מרים עיניים.
מסתכל אל על בדאגה,
בחרמש הירח ששט בשמים.

בלילה הוא חלם, 
חלום אימה.
שהירח... נעלם.
ממש נורא.





בוקר. אבא נסע לעבודה.
אמא הכינה ארוחת צהרים.
עומרי הלך ללמוד בכיתה.
רק דני בוכה, מביט לשמים.

"דני קט, למה אתה בוכה?”
"אמא, הלילה היה לי חלום,
שהירח נהיה כל כך רזה,
עד שהוא נעלם פתאום.”

"די, טפשון, הירח לא רזה.
אבא יגיע אחר הצהרים,
ובערב נלך כולנו, רק תחכה,
ונראה את הירח השלם שט בשמים.”





אבא חזר עייף מהעבודה.
גם עומרי חזר, והלך לשחק.
רק דני עמד, עצוב נורא,
בוכה ובוכה בלי הפסק.

אז אבא ניסה לנחם בהצעה:
"תראה ת'שמש זוהרת ויפה.
אולי תהיה חבר שלה?
היא כל היום כאן בסביבה."





הערב ירד, אמא, אבא ודני יוצאים.
"אמא, אבא, תראו כמה הירח רזה."
"תסתכל היטב ילדון", אמא ואבא אומרים,
"ותראה בברור שיש עליו רק צל כזה."

"הירח לא באמת מאיר.
מה שאתה רואה זה,
רק האור שהוא מחזיר.
לכן נדמה שהוא רזה."

דני לא מבין, בוהה עצוב לשמים:
"למה כל כך מלוכלך הוא נראה?"
"רק חכה, והוא יהיה יפה שבעתיים"
אך דני בוכה, ובוכה, ובוכה.





באמת עברו רק שבועיים
והירח שוב היה עגול וזוהר.
חייך דני מביט בשמחה בשמים.
"ירח מלא, אמא אבא בואו מהר!"






"יופי." אמרה אמא בתיה
"אבל עכשיו הזמן להתרחץ.
בא דני, נלך לאמבטיה.
מחר תוכל שוב להתרוצץ.”