ראובן

אותו בוקר התחיל כמו כל בוקר בשלוש השבועות האחרונים. ראובן ישב כבוי במשרדו מאחורי השולחן הכבד שמר רוזנצוויג קנה במכירת חיסול מוצלחת, מתכונן לעוד יום משעמם ללא תעסוקה.

לא שהיה לו אכפת. הוא כבר לא היה אותו אדם פעיל ונמרץ שהיה פעם.

המאורעות רוקנו מתוכו כל חיות והשאירו קליפה של אדם, שעושה תנועות כשל אדם חי, אך בתוכו הוא כבר מת.

מת כמו שלמה חברו.

הוא הביט על העוגה הקטנה שעל השולחן. בתוך העוגה היה תקוע נר ומתחתיה הייתה פיסת נייר שבה היה רשום באותן אותיות גדולות ועקמומיות של גברת רוזנצוויג. "מזל טוב ליום ההולדת רובי!”

הוא שכח בכלל שהיום יום ההולדת שלו.

לא, לא שכח, הוא תיקן את עצמו. פשוט לא היה לו אכפת.

אז מה אם זה יום ההולדת של אדם מת, ביג דיל.

העוגה והפתק הם מחווה אופייני לגברת רוזנצוויג. אותה אישה קטנה טובת לב, עם שיערה הלבן מהודק על ראשה מתחת לשביס הפרחוני.

זאת אישה אחת שראובן לא חשב להעליב, והוא ידע שהיא תיעלב אם לא יאכל פרוסה מהעוגה שהכינה לו באהבה. מה עוד שהעוגה הדיפה ריח נעים של לימון מעורב בריח וניל עדין. מתחת לריחות העזים האלו צף לו ריח קינמון כמעט במחתרת. ריח העוגה כיסה על ריחות הבנזין השרוף שעלו מהכביש את כל שלוש הקומות כדי לשבש את מחשבותיו.

הייתה בו הרבה טינה לכל העולם, אך לא לזוג רוזנצוויג.

רגלו הפגועה כאבה. הוא השעין את גופו הגדול על רגלו השנייה, תומך את עצמו בכף ידו עצומת הממדים והתרומם באטיות, חושק שיניו שלא לגנוח. הולך כמו אדם זקן, גורר את רגלו הפגועה וצולע לכיוון המטבחון הקטן הצמוד למשרד.

הרעיון לפתוח משרד עבודות תרגום היה גם הוא של הרוזנצוויגים.

הרעיון עלה אחרי שמר רוזנצוויג ניסה לקחת אותו לבית הכנסת "לפגוש אנשים”. זה היה כמה ימים לאחר שאסף אותו מהרחוב. ראובן הגיב בצורה שיכולה לצער כל אדם דתי אחר: “איפה היה אלוהים שהגוף של שלמה התפוצץ לפני העיניים שלי?”

מר רוזנצוויג רק הנהן ברחמים ודיבר אל ליבו: “כמה זמן אתה יכול לשבת ולבהות באוויר בלי לעשות כלום?”

"אני עייף, מר רוזנצוויג, כל לילה יש לי סיוטים וגם במשך היום הם לא עוזבים אותי.”

"ינגלה, אני מאמין שאתה חזק ותתגבר. אתה צריך רק דחיפה קטנה. אני חושב שאתה צריך לכתוב את על מה שמעיק עליך וכך תשתחרר. אומרים שהכתיבה היא תא הווידוי של האדם המודרני."

"עזוב, אין לי את החשק לכתוב ואף לא את המרץ לכך. אני בלון שכל האוויר דלף ממנו. הנשמה שלי עזבה וכיבתה את האור.”

אבל רוזנצוויג לא וויתר: “אני אעזור לך לפתוח עסק... אתה יודע מה? במקום לכתוב תתרגם מעברית לאנגלית שפת אמך. זה יעסיק אותך וימנע ממך מחשבות על המלחמה.”

'כן, זה ממש מעסיק אותי', הוא חשב, 'כבר שלושה שבועות אין לקוח שהגיע למשרד.'

גם לזאת הייתה למר רוזנצוויג תשובה: “בטח באלוהים, הוא כבר ישלח אליך לקוחות הרבה.”

ראובן לא בטח באלוהים. זה אותו אלוהים אכזר שהרשה לשלמה, אדם שרק עשה טוב לכולם, לעלות על מוקש.

במחשבות נוגות אלו הוא הגיע למטבחון ועמד ליד הקומקום החשמלי מחכה לרתיחת המים.

רוח קלה נשבה חרש והביאה עימה בליל ריחות מבעד לחלון.

ריח הורדים העדין והמשכר מהגינה הקטנה שגברת רוזנצוויג טיפחה באהבה, בלול בריחו של הבנזין השרוף שהותירו המכווניות הטסות ברחוב מלמטה, ועל כולם ריחו הרטוב של גשם הממשמש ובא.

השמש השליכה את דמותו הזהובה של החלון על הרצפה. היה בכך משהו מהפנט.

ראובן הביט בו וניזכר ביום השמש בשדה הנורא ההוא.

שוב ראה בעיני רוחו את רגלו של שלמה חברו הטוב עפה באוויר באותו חיזיון סלאו-מושיין מטריד.

הוא ניער את ראשו. אסור לו לחשוב על רגלו של שלמה. לא זה מה שהוא צריך לזכור מהחבר הטוב. הוא אילץ עצמו לזכור את הדברים הטובים. למשל איך שלמה היה מכין קפה.

הוא פתח את קופסת הקפה. ריחו המיוחד של הקפה הקולומביאני דקדק את נחיריו. סוג קפה אחד שונה מרעהו לא רק בטעמו אלא גם בריחו. רוב האנשים לא יכולים להבדיל בין ריחו של קפה קולימביאני משובח לבין ריחו של קפה ברזילאי נחות. שלמה היה מומחה בנושא הקפה.

לא תמיד ראובן היה כל כך רגיש לריחות, כנראה שמי שנשלל ממנו חוש אחד מפוצה על ידי חידוד החושים האחרים שלו. חוש הריח של ראובן מבחין לא רק בהבדל בין קפה ישראלי מצוי לבין קפה קולמביאני, אלא יודע להבחין גם בהבדלים הזעירים של סוגי קפה שבאו מאזורים שונים בקולומביה.

שלמה אהב קפה משובח והוא היה נהנה מאד מהקפה הזה שגברת רוזנצוויג קנתה במיוחד עבור ראובן.

כן, שלמה אהב קפה. פעם היה בן בית אצל הבדויים בנגב ולמד מהם להכין קפה.

שלמה היה מכין את הקפה בחרדת קודש. כמעט כמו חזן המתקין את הטלית, מנשק באדיקות את הציציות, של צד אחד ומשליך על כתפו האחת, אחר תופס את הצד השני, מנשק בכוונה רבה ומשליכו אותו על כתפו השניה. רק אחר כך פותח ברוב טקס את ספר התורה.

"הכנת הקפה היא תהליך טקסי רב-שלבי. המדקדק אינו ממהר לבצעו, אלא מאריך אותו ככל האפשר.“

הסביר לו שלמה אז בימים הטובים שעשו ביחד. שלמה רקח את הקפה תוך שהוא מסביר כל שלב. ראובן הביט בשלמה, יודע שאין להפריע לו.

שלמה נטל את הסלסילה שמונחת על השולחן הצדדי, וכן את נאד העור הקטן: "זה ג'ראב” הסביר, "בג'ראב מחזיקים את פולי הקפה הירוקים.”

הוא שפך מתוך הג'ראב חופן לתוך מרחשת ברזל: "הבדווים קוראים למרחשת - קלאייה”, והחזיק את המרחשת עם הפולים מעל לאש. הוא נענע אותה קדימה ואחורה, והקפיץ את הפולים, כדי הפולים ישחימו כדבעי. ידיו האמונות שפכו את הפולים הקלויים לתוך מכתש-עץ: "הבדואים קראו לו עזאם." כתש אותם באמצעות העלי הצביע עליו: "זה איד”, משמיע קולות קצובים של נקישות.

לאחר הכתישה, בישל את הקפה בכלי מיוחד: "בסוף תלמד ערבית, זה חשוב. לכלי הזה קוראים בערבית בכרג'.”

בעת שהקפה התבשל, הוא נתן לראובן הרצאה שלמה למה כל כך חשוב ללמוד ערבית. הוא לקח שוב את העלי, וכתש בו את ההל באותן תנועות מכניות שגורות, לא מפסיק לדבר. כאשר הקפה התחיל לגלוש, הוא העביר את המשקה לכלי השני: “תזכור, זה 'מצול'. “ הוסיף את התבלינים הכתושים, שב ושפת את הקפה על הגזיה בפינת המטבח שלו, ועמד לידו מחכה שהקפה יתחיל לגלוש שוב.

אלו היו ימים טובים. ראובן זכר איך שלמה היה מחייך בהנאה כאשר מזג את הקפה מהפנג'אן לספל גדול. הספל היה הסטייה היחידה של שלמה מהמסורת. הוא לא סבל את הספלים הקטנים שבקושי יש בהם לגימה אחת. שלמה היה שותה את הקפה שלו בלגימות קטנות, משולבות עם לגימות מכוס מים קרים.

עם התמונה הזו של שלמה הלוגם מספל קפה מהביל, ראובן דידה חזרה למשרד ספל הקפה בידו האחת וכוס מים קרים בשנייה. הוא התיישב על כסאו מניח בזהירות את שתי הכוסות על השולחן המרובב.

ישב בראש מורכן ובחש בקפה בבלי דעת. כן, זיכרונות כאלו הוא חייב לשחזר ולא את הזיכרונות הרעים, אך דמותו של שלמה השותה קפה בנחת, התחלפה במהרה, ושוב הוא ראה את הרגל של שלמה במעופה...

הוא ניער את ראשו לגרש את המחשבות. מוטב לא לחשוב בכלל.

הוא פתח את הספר שהביא והתחיל לקרוא. קשה היה לו להתרכז בעלילה. אותיות הספר שקרא טושטשו והתערבלו לנגד עיניו.

הוא הרים את עיניו וסקר את החדר ששימש לו כמשרד.

עיניו עברו באדישות על המשרד הערום. פעם כשעוד היה חי, הוא לא היה משאיר את המשרד ללא קישוט או לפחות פרח. באותם ימים רחוקים הוא אהב פרחים, אך היום פרחים הזכירו לו את שדה המוקשים המנומר בכלניות וטיפות דם אדומות, באותו יום קרב.

הדממה המעיקה שוב סגרה עליו, עד שהתקשה לנשום.

שוב פקדה אותו ההרגשה שהוא צולל עמוק במים. דממת מוות מסביב. מתוך המים הוא מבחין בצלליהם של ילדים השוחים למעלה. הילדים משתובבים בברכה מעליו, אך המים חוסמים את הקולות. הוא חותר בכל כוחו למעלה, משתוקק לשאוף חמצן, ריאותיו כמעט מתפוצצות....

ראובן החזיר מבטו אל השולחן וגילה שריטות חדשות ששרט בציפורניו.

לאחר כמה זמן ההתקף חלף. ראובן מתנשף בכבדות, התיק את מבטו אל החלון כדי להירגע.

הנוף לא שיתף פעולה, שמים אפורים, אחידים וכבדים שיקפו את מה שהרגיש בתוכו.

למה כל הסיוטים קשורים במים?

אולי זה הזיכרון של נבחרת השחייה שהוא היה הכוכב שלה בתור נער. אלוף קליבלנד לנערים עד גיל 11 בשחייה בסגנון מעורב.

הימים המאושרים ההם רחוקים ממנו.

זה היה עוד לפני הקרע עם הוריו.