בית מחסוב

ראובן ציפה שבחורה מבית אשכנזי עשיר כמו אסתי, תכתוב רומן רומנטי, ולכן הופתע כשהתברר לו כבר מהדף הראשון שהיא בחרה לכתוב דווקא על קרב 'בית מחסוב'.

ראובן מומחה בקורות הקרב הזה. למעשה הוא חייב לקרב זה את אוזניו חסרות התועלת.

ראובן עצר את ההקלדה, ושאל מנסה להסתיר את התרגשותו: "למה בחרת דווקא את הקרב הזה?"

"חיים, החבר שלי, היה בקרב הזה וסיפר לי איך התנהגו חיילנו בקרב. זה הביא אותי לכתוב את הספר כדי להוקיע את התנהגות החיילים שלנו באופן כללי."

ראובן הרגיש בחילה. הוא ביקש סליחה וספק מדלג על רגלו הפצועה, ספק רץ מתעלם מכאביו, למטבחון הקטן. דקות ארוכות עמד ליד הקומקום כאילו מחכה לרתיחת המים, גופו רועד.

מכל הקרבות בעולם היא חייבת לבחור את הקרב הזה?! שעה ארוכה שקל לבקש ממנה לתרגם את הספר במקום אחר, אך לבסוף ההיגיון של השיק שבכיסו שכנע אותו לפחות להשהות את תשובתו ולחשוב על כל העניין שנית. ראובן חזר לחדר ואמר לה בתקיפות: "במחשבה שנייה עדיף שתשאירי את כתב היד, כדי שאוכל לקרוא מספיק ממנו, ולהחליט אם לקחת את העבודה.”

בלי לחכות לתשובה, ראובן יצא מהמשרד צולע לכיוון דירתו, מתאפק שלא לפרוץ בבכי.

אסתי נשארה לשבת בכיסאה, המומה.

דלת בקצה הרחוק של המשרד נפתחה חרישית. אל המשרד נכנסה, עם מגש עמוס, אישה גוצה, שביס על הראש, פניה מאירות וידידותיות. היא הספיקה בדיוק לראות את ראובן צולע על השביל אל מחוץ למשרד, לא טורח לסגור את הכניסה הראשית: "תסלחי לרובי, לפעמים הוא שוכח את הנימוסים שלו. זה לא בכוונה. הנה הבאתי לך כיבוד קל. תשבי, תטעמי מהעוגה שאפיתי ותראי שהכול יסתדר."

אסתי לא הספיקה לסרב והדלת נפתחה שנית. אדם שמן, לבוש שחורים, שכיפה שחורה גדולה לא מצליחה לכסות את קרחתו, ניגש אליה והציג עצמו כמר רוזנצוויג. בעוד האישה עסוקה בעריכת השולחן בכל טוב.

אסתי מרגישה שלא בנוח, קמה: "לא. תודה. מוטב שאלך. אולי אחזור מחר.”

"שבי, שבי 'מידלא', אני צריך לספר לך משהו על רובי.” אמר מר רוזנצוויג באותו מבטא יידישאי כבד שלו.

אסתי התיישבה תוהה מאיפה צץ הזוג המוזר הזה, ומה כל כך חשוב להם לספר על המתרגם.

הסבתא עם השביס, עדיין טורחת כדבורה בכוורת, בהעמסת כיבוד על השולחן העמוס עד אפס מקום, אמרה: “אל תתרגזי על רובי. יש לו לב זהב, אך הוא סבל כל כך...”

"רבקה בבקשה, תני לי להסביר לבחורה הנחמדה הזו את המצב.” קטע אותה מר רוזנצוויג.

מר רוזנצוויג גרר כיסא והתיישב בכבדות אל מול אסתי: “האם את יודעת שראובן נכה?”

אסתי הנהנה ואמרה במבוכה תוך קימה: "כן, גיליתי שהוא חרש, ונדמה לי שיש לו גם בעיה ברגל... אך באמת מר רוזנצוויג, אני לא רוצה להטריח, אבוא בפעם אחרת.”

"'מידלא', לא דיברתי על הנכות הפיזית. את הגוף קל יותר לתקן מאשר את הנשמה.”

בעל כורחה היא התיישבה תוך מחאה: “באמת, אין צורך, אני פשוט אלך.” אך היא המשיכה לשבת מעט סקרנית.

"רובי עבר טראומה קשה, שאדם פחות חזק ממנו לא היה שורד. אני לא יודע מה אמרת לו שהזכיר לו את מה שהוא מנסה לשכוח, אך אני בטוח שהוא יתגבר ויחזור לתרגם את הספר שלך.”

"אני מצטערת, אני לא יודעת, באמת. לא אמרתי שום דבר. הוא רק התחיל לקרוא ופתאום התחיל להתנהג מוזר.”

"אוי צו מיינה צורס" תרמה רבקה עם השביס מיישרת את הצלחות כמו חיילים, רק כדי להישאר בחדר.

"רבקה, בבקשה. לבחורה אין חשק לאכול עכשיו.” ואז פנה חזרה לאסתי: “רבקה חושבת שאוכל זה הפתרון לכל מצב... כמו שאמרתי, רובי עבר טראומה קשה בזמן הפציעה שלו. הוא מתחיל להתאושש וחשוב מאד שיהיה לו משהו לתרגם שיסיח את דעתו מהצרות שלו.”

"אתה בטוח שתרגום הספר שלי יעזור לו? דווקא נראה שהספר גרם להתפרצות.”

"תני לו שנס, הוא עוד יחזור לתרגם את הספר שלך. בזמן האחרון ההזיות שלו כמעט נעלמו, והוא מצליח לפעמים לישון בלילות.”

אסתי קמה, מיישרת את הקפלים שנוצרו בשמלתה: “גברת רבקה באמת תודה, לא היית צריכה לטרוח, אולי בפעם אחרת.” פונה למר רוזנצוויג: "טוב, תגיד לו שאבוא חזרה בשבוע הבא לשמוע אם הוא מעוניין לתרגם את הספר שלי.”

מר רוזנצוויג עקב במבט מהורהר אחרי אסתי שנעלמה מעבר לדלת.