תלתלי זהב

עברו ימים רבים וחיי נכנסו לשגרה. כל יום דמה ליום שלפניו. השגרה עזרה לי להתרגל לעולם החדש.

התרגלתי להרגשת הרעב שתקפה אותי כל כמה שעות, לבליל הקולות, צבעים וריחות שסחררו את ראשי. אך אי אפשר להתרגל לבדידות.

בדידות של אדם בעולם שהוא לא מכיר. בעולם בו אין לו ידיד אליו אפשר לפנות.

נהגתי לשכב שעות ארוכות ולאחוז בבדלי זיכרונות מעולמי הישן.

הבעיה הייתה שהזיכרונות האלו הלכו והתמוססו והשאירו רק סימנים לחים, כמו שמשאירים טלאי השלג על המדרכה ביום שמש.

היו זיכרונות שנמוגו ממוחי לחלוטין ולא השאירו עקבות, כמו אותן שלוליות שהתייבשו בשמש וכל מה שנשאר מהן הוא סימני גבול של הבוץ מסביב לריקנות ויובש.

לא זכרתי האם הייתי שם בעולמי הישן בודד, אך ידעתי שהייתי מאושר.

פחדתי מאותו רגע בו לא אזכור מעולמי הישן דבר, או אז הבדידות שלי תהיה שלמה.

קיוויתי שאני שופט את בני המקום כאן שלא בצדק. איני יודע מה פני זקן רצה לעשות לי, ברור שלא לקח אותי למשחטה כמו שפחדתי. אולי הם בכל זאת מנסים בדרכם הגמלונית לעזור לי.

ברור שאינם מדברים את שפתי ולכן אינם יכולים אלא לנחש את מה שאני רוצה. בכל זאת הם מזינים אותי ועושים כל מיני פעולות שאולי הם חושבים שצריך לעשותן. לא פעם הם שוגים וגורמים לי אי נוחות רבה. יש להם מנהג משונה לנקות אותי מפעם לפעם משאריות המזון שעל גופי. שאריות שמזכירות לי, אמנם בצורה קלושה, את החמימות של עולמי הישן. למרות זאת הם מחזיקים את החיים העלובים שלי בעולמם.

גיליתי שאם אני בוכה וצועק חזק מספיק זמן, מגיעה פני מלאך להזין אותי. אפשר לקרוא לכך צורה ראשונה של תקשורת בעולם החדש. השתמשתי בזאת לעתים תכופות יותר ויותר, גם כאשר לא הייתי רעב אלא בודד מאד ובלבי כמיהה לראות את הפנים המוכרות של פני מלאך.

יום אחד הגיע פני זקן במקום פני מלאך, וטלטל אותי באלימות בדיוק כמו שעשה כאשר צעקתי בהיותי קשור. מתברר שלפני זקן צורת התקשורת אחת, אלימות. פני זקן בהחלט הבהיר לי שהוא לא אוהב את הצעקות שלי. הפחד מצורת התקשורת שלו השתיק אותי.

האם אין הם מדברים בעולם הזר הזה בצורה תרבותית?

לפעמים נדמה לי שהקולות שהם מוציאים מרמזים שאכן יש להם שפה משלהם. שפה שאיני מבין.

לפעמים כאשר פני מלאך הייתה בסביבה ופני זקן התקרב אלי, פני מלאך הדפה את פני זקן תוך הרמת קול ונגשו אלי. כנראה שפני מלאך חזקה מפני זקן.

מאז אותו יום השתתקתי כאשר ידעתי שפני מלאך לא בסביבה. בדרך כלל פני מלאך הגיעה בשעות אחר הצהרים. בבוקר היא יצאה לאי שם אך אחר הצהרים היא הייתה מגיעה אלי, זורקת את התיק הכבד שנשאה על גבה, ומושיטה לי את צינור ההזנה.

זמן רב עבר בצורה כזו, כאשר אני נלחם לשרוד יום יום, נזהר מהמפלצות שמסביבי ולומד.

היה לי זמן רב ללמוד את הסביבה שלי.

למדתי להפריד בין קולות לצבעים, בין ריחות לטעמים, אם כי עדיין מצאתי קשר ביניהם. עדיין נוח היה לי לדמות צבעים לקולות וטעמים לריחות.

למדתי לזהות ולמיין את הקולות, לחייך לקולות הנעימים ולהירתע מהמאיימים.

עדיין ראיתי קולות והרחתי צבעים, אך ידעתי להפריד ביניהם.

חשוב מכול, התחזקתי מיום ליום.

עכשיו כבר יכולתי לעמוד על רגלי ואפילו ללכת כמה צעדים מתנדנד כמלח שיכור שאך זה יצא מהמסבאה.

עכשיו העזתי לחלום על בריחה מהכלא.

זה זמן רב אני חושד שיש איזה שהוא מובן לקולות שהם מוציאים.

הרבה פעמים הם חוזרים על אותם הצלילים כאילו רצו שאלמד את שפתם.

עם הזמן התחלתי להבין מה הם אומרים. תחילה רק לפי צבע הצליל הנלווה, אחר כך בהקשר לפעולות שנעשו בעקבות אותה תצורה של קולות.

ניסיתי לחקות את הקולות, אך פרצי הצחוק שמאמצים אלו הביאו, גרמו לי להפסיק.

לעתים רחוקות, כאשר מזג האוויר היה נכון, ול 'פני מלאך' היו כמה שעות של מנוחה, הייתה 'פני מלאך' מחייכת בגיל, זורקת את התיק מעל גבה, מזינה אותי מהר מהרגיל, והיינו יוצאים לגינה שלא הייתה רחוקה מהבית. יום כזה היה יום חג בשבילי. נשמתי את החופש מלוא ריאותיי ולמרות שפני מלאך החזיקה בי חזק שלא אברח, עצם המרחבים בגינה הטעימו טעמו של חופש.

יום אחד כזה כאשר הגענו לגינה, ראיתי את 'תלתלי זהב'....

לבי פסח פעימה.

עד עכשיו כמעט השתכנעתי שאני היחיד שהגיע מעולמי הישן לעולם הזר הזה מתוך איזו שהיא טעות, אך מיד הכרתי ש 'תלתלי זהב' באה מעולמי הישן. היא הייתה בגודל המתאים ונראתה כמוני.

מעל לפניה הקטנים, ראשה היה מלא בתלתלי זהב.

וזה השם שנתתי לה 'תלתלי זהב'.

עשיתי סימנים בידי והוצאתי קריאת שמחה, כל כך השתוקקתי לדבר איתה, אך היא לא הבחינה בי.

צפיתי בה מדברת אל הענקים המקומיים. נראה שהיא שולטת במידת מה בשפת העולם הזר הזה. אולי היא תהייה לי לחברה ומתרגמת וביחד נפיג את הבדידות. רציתי להתקרב אליה אפילו אם עלי לזחול, אך פני מלאך החזיקה בי כסוהרת נאמנה ושמרה שלא אזוז מקרבתה.

רציתי להסביר לה שכל מה שאני רוצה הוא להתקרב ל 'תלתלי זהב' כדי לדבר ואולי להתיידד איתה, אך היא חשבה כנראה שאני רוצה לברוח.

בעצם אולי היא צדקה. רציתי לברוח חזרה לעולם הישן והטוב שלי בו הייתי כל כך מאושר.

'תלתלי זהב' הייתה חזקה ממני והצליחה ללכת ממקום למקום כרצונה. הסוהרת שלה ישבה על ספסל מרוחק וקראה ספר. לו רק הייתה דרך לבקש ממנה להגיע אלי.

שמתי לב שהיא הייתה חופשית ללכת כרצונה עד גבול מסוים, אך כאשר היא התרחקה, הגיחה הסוהרת שלה, דמות גבוהה ושמנה, לבושה בבגדים נוצצים ונעולה בנעלים בעלות עקבים גבוהים, והחזירה אותה למקומה.

איזה חוסר טעם, למה ייצור גבוה כל כך חייב להגביה עצמו באופן מלאכותי?

אני אמנם התחזקתי מאד מאז שנדחפתי לעולם הזה לפני כמעט שנה, אך בקושי יכולתי ללכת.

למרות שפני מלאך שהייתה מושיבה אותי על ספסל והקפידה לשבת לידי לשמור שלא אברח, הייתה לי בגינה הרגשת חופש משכרת.

נצרתי את הרגעים האלו בלבי.

יום אחד הבטתי ב 'תלתלי זהב' כדרכי, מתרוצצת באופן חופשי בין המתקנים של הגן.

לשמחתי 'תלתלי זהב' הרימה את עיניה וראתה אותי.

היא התקרבה אלי ונעמדה מול הספסל תולה את עיניה התכולות הגדולות בפני.

דיברתי אליה מנסה לקשור קשר.

'תלתלי זהב' רק הביטה בי ושתקה.

עד מהרה הבנתי שאולי היא יודעת את שפת המקום אך שכחה את שפתנו. גם לי נשארו רק שיירים עלובים של זיכרונות ככל שהבנתי יותר משפת העולם הזה. אולי אי אפשר לדעת את שתי השפות בו זמנית.

פסו התקוות שהיו לי ש 'תלתלי זהב' יכולה לתרגם את השאלות הרבות שהתרוצצו במוחי לשפת המקום כדי שאוכל לקבל תשובות.

בכל זאת הרגשתי קירבה ל 'תלתלי זהב', חברתה הייתה נעימה לי.

אחוות זרים מעולם אחר.

הרגשתי שגם לה היה רגש חם אלי, כי בפעמים הבאות היא הייתה מתקרבת אלי ברגע שהייתה רואה אותי מגיע מטפסת ויושבת לידי על הספסל.

היא הייתה לי מעין חברה. היינו יושבים צד לצד מחייכים אחד לשני, או סתם שותקים.

החברה הראשונה והיחידה שלי בעולם החדש.

ניסיתי להיזכר אם היו לי חברים בעולם הישן אך הזיכרונות מהעולם הישן התפוגגו. מעט הזיכרונות שעדיין זכרתי היו זיכרונות טובים, אך מי יודע? אולי היו גם זיכרונות לא נעימים שטבעו במצולות השכחה כמו רבים מהזיכרונות הטובים שנעלמו.

כל פעם שהלכנו לגינה עם העצים הגבוהים ודשא ירוק המשתרע רחוק עד כמה שהעין רואה קיוויתי שגם 'תלתלי זהב' תגיע ותשב לידי על הספסל.

לא תמיד היא הייתה שם. אם לא הייתי רואה את תלתלי זהב, הייתי יושב בשקט מביט עצוב על כל הענקים שהסתובבו בגינה ומחכה.

הרבה פעמים ניסיתי לדבר עם תלתלי זהב, אך היא אף פעם לא ענתה. לפחות לא ענתה במילים שהבנתי. הרבה פעמים הוציאה קולות של שיחה.

חשבתי על כך הרבה. איך היא לא יודעת לדבר אפילו מילים בסיסיות בשפתי? התשובה היחידה שעלתה על דעתי היא שיש עולמות נוספים מחוץ לעולמי הישן והעולם הזה בו נפגשנו. אחרי זה חשבתי עוד שיתכן כי כל העולמות האלו מחוברים לעולם החדש הזה ואנשים מכל העולמות ההם עברו דרך סדקים בעולמם אל העולם הזה, בדיוק כמו שאני עברתי.

האם כולם כל כך בודדים כמוני?

מחשבה מצמררת.

חשבתי שמחוץ ל 'פני מלאך', 'תלתלי זהב' תהייה החברה הטובה שלי, אך התקווה הזו לא נמשכה הרבה זמן.

יום אחד האישה הענקית, הסוהרת שלה, לבושה בחליפה מהודרת ונוצצת, לרגליה אותן נעלים גבוהות העקב, הגיעה בריצה וחטפה את 'תלתלי זהב' מהספסל, תוך גערות קולניות שעפו בסערה של כחול צורם על שערה הזהוב של 'תלתלי זהב'.

מאז כל פעם שירדנו לגן חיפשתי את 'תלתלי זהב' אך לעולם לא מצאתי אותה שוב.