גורג

יריב ישב מול ג'ורג' מעיין בקורות חייהם של שני המתנחלים שהוא אמור לשתף פעולה עמם. הוא הרים את עיניו: "יש לי שאלה.”

ג'ורג' ישב דומם מביט במרקע בעיניים מזוגגות.

"ג'ורג', אתה שומע?”

ג'ורג' רק סימן לו ביד שיעזוב את החדר. יריב קם ויצא סגר אחריו את הדלת בשקט.

אתר העיתון שהיה פתוח על המחשב, שימש ללא ידיעתו של עורך העיתון 'תיבת דואר'.

בספריו של ג'ון לה קארה שימשה את המרגלים רגל חלולה של ספסל בפארק 'תיבת דואר'. היום בעידן האינטרנט זה פשוט הרבה יותר. תגובה תמימה על מאמר, מושתלת בעיתון אינטרנטי שאף אחד לא ירים גבה למקרא הכתוב. רוב המגיבים מסתתרים מאחורי כינוי.

הכינוי שקפץ לעיניו של ג'ורג' לפני דקה, היה אחד הכינויים של הבוס הגדול.

לא פחות!

תחת הכינוי היה המשפט המשובש בכוונה שמשמעותו: 'עזוב הכול ובוא לכאן מיד'.

התגובה הראשונה שלו הייתה תדהמה. לבוא למשרד הראשי מייד, אף פעם לא היה סימן טוב. לבוא עכשיו, כאשר המשימה היא בשלב קריטי קרוב לסיום, זו קטסטרופה.

אולי הם כבר יודעים על הפריצה של ראובן ואסתי למשרד והמסמך הנעלם. מי סיפר להם? זה בוודאי צ'ארלס. האיש הכנוע הזה שמונה לסגנו בוודאי נישלח כדי לרגל אחריו. מתחת להתנהגות המתחנפת שלו יש מוח ערמומי. 'אני עוד אטפל בו' חשב ג'ורג' 'אך זה חייב לחכות עד שאשלים את המשימה.'

מה שהוא לא הבין בעיה כזו עולה לדרג הגבוה ביותר? בהחלט הגיוני היה שייקרא למשרד בלונדון, אך הביקור במשרד הראשי עלול לחשוף את זהותו ולסכן את כל המשימה. כאשר הייתה הבעיה עם חיים, הגדולה יותר מזו הנוכחית, נתנו לו לפתור אותה בעצמו. הוא הוכיח אז שהאמון שנתנו בו מוצדק.

מחשבותיו נדדו אל הבעיה ההיא. איך הוא יכול היה לדעת שחיים יגיב בצורה כזו? הוא בהחלט נראה מתאים. הם לא יכולים להאשים אותו בבעיה ההיא ולא בבעיה הנוכחית.

איך שלא יהיה, הבעיה של חיים קבלה את הקבורה הראויה לה.

הוא גיחך למחשבה של כפל הלשון הזה, אך מיד הרצין. המצב יותר מידי רציני, הוא ידע מה יכולה להיות משמעות הזימון.

מוחו היה עסוק במציאת תירוצים.

הם לא מבינים? קל מאד לשפוט אותו מהכורסה הנוחה שלהם רחוק ממרכז הפעילות המסוכן כאן. הם לא יודעים עד כמה הוא במתח מתמיד. כל דקה הכיסוי שלו עלול להתגלות. מזלו שהאנשים כאן כל כך תמימים, מאמינים באידאולוגיה המקושקשת שלהם.

מוחו המציא תרוצים:

הוא עדיין לא הספיק לתייק אותו במקום הסודי.

ברור שהוא היה בטוח שכל האורחים כבר יצאו מהבניין.

הוא רק יצא מהמשרד דקה לשירותים.

לא הייתה לו סיבה לחשוד אז בראובן שנראה כל כך מבטיח ובוודאי לא באסתי שהכיר כבר זמן רב וידע שהיא מאמינה תמימה.

שוב הוא קרא את המילים על המרקע שלא הותירו מקום לספק.

גוש מעיק נוצר בבטנו. האם הם לא בוטחים בו שיטפל במקרה של ראובן כמו במקרה של חיים?

במחשבה שנייה צריך גם לטפל באסתי. היא המקשרת בין חיים לראובן ומי יודע? אולי מתחת לחזות התמימה של ילדה שטופת מוח מסתתרת מרגלת?

מוחמד עליו השלום צדק. אי אפשר לסמוך על היהודים.

ג'ורג' הזיז את ראשו מקיץ מקיפאונו מתנער לפעולה.

עכשיו אין זמן, עליו לצאת לדרך. הוא הרים את הטלפון והזמין מקום בטיסה הראשונה ללונדון.

לאחר שזה נעשה הוא התפנה לחשוב מה צריך עוד לעשות לפני שהוא עוזב?

הבטן שלו עדיין מכווצת ומוחו נסער באלפי מחשבות מבולבלות.

הוא ידע שתחילה עליו להירגע.

הוא סובב את הכיסא לכוון החלון, נשען אחורה.

שני עורבים שחורים עמדו על צמרת העץ. נוצותיהם הבריקו בשמש החורפית.

כן, 'שמש חורפית'. צמד מילים בלתי אפשרי בארצו.

אין ספק שמזג האוויר כאן מסביר פנים. הוא זכר את החורף הקר במקום ממנו בא. לובן מסנוור וקפוא במשך חודשים ארוכים. שלג עד על ההרים, שמים אפורים וקור חודר לעצמות.

אנשים כאן לא מודעים למתת אלוהים שקבלו, שמים הכחולים ושמש ידידותית.

חבל שכל זאת הולך להיפסק לפחות לתקופה ארוכה.

ממזג האוויר יהיה לו הכי קשה להיפרד. הוא חשב על הנוף המואר בצבעים החמים ומנוקד בשלל צבעי הפרחים. 'פרחים בחורף' שוב צמד מילים בלתי אפשרי.

הוא חשב על האנשים מסבירי הפנים, כל כך שונים מהאנשים הקשוחים שם.

חבל שאין הם רואים את האמת ומצילים את נפשותיהם.

גורלם נחרץ.

השקט של אחר הצהרים הופר כאשר אחד העורבים מתח את צווארו וקרא: "קרא, קרא!" קולו היה צרוד ומאיים.

היה נדמה לו שהם מביטים ישר אליו. הוא הצטמרר.

עורבים הם סימן רע. האם אלוהים שלח את העורבים להזהיר אותו?

האם הוא ייענש על המחשבות על הארץ הזו, ועל דרך החיים שנכפתה עליו כאן?

לא יכול להיות, אף אחד לא חושד שעברו במוחו מחשבות כאלו.

העורב השני נופף בכנפיו וקרא בקול חודר כליות: "קרא, קרא, קרא" .

נדמה היה לג'ורג' ששני העורבים מסתכלים אליו כאומרים 'אתה אשם'.

'באמת מה אני חושב לעצמי?' דקרה המחשבה ישירות בלבו, 'אי אפשר להימלט מעינו הבוחנת של אלוהים.'

ומיד הוא מצא תירוץ, 'אלוהים יצר כאן ארץ כל כך מפתה, שאדם חייב להיות קדוש כדי לא להתפעל מיופייה, ואני לא קדוש. לא שולחים קדוש למשימה כמו זו העומדת לפני. אולי אלוהים עשה אותה כך כדי לפתות את הכופרים, אויביו של עלי, לאמץ את הארץ כארץ קודש. אסור לי להתפתות.

הוא נזכר בפגישה האחרונה שלו עם המפקד קאסם סולימאני.

כבר אז הוא העלה את השאלה המציקה האם לא ייענש כאשר יחיה כמו הכופרים.

קאסם חייך בנועם והראה לו פתואה חתומה בידי חומייני המתירה לו לעשות את הדרוש כדי לבצע את משימתו. "החשוב הוא שבלבך תישאר נאמן."

עד עכשיו הוא לא פקפק, אך עכשיו עלה בדעתו שהוא בכל זאת ייענש. האם הוא באמת נאמן בלבו? הוא זכר איך לפעמים חש אהדה לאנשים החיים כאן. ואפילו לפעמים אהדה לדרך החיים שחי כאן.

שוב עבר רעד בגופו. איך הוא יכול היה לחוש אהדה לכופרים?

ג'ורג' התנער לפעולה. פעולה תמיד עוזרת לגרש מחשבות רעות מהראש.

הוא חייג את המספר של צ'ארלס, ונבח פקודה להגיע למשרד מייד!!

קם, והלך בצעדים נמרצים אל הארונות. חיטט עד שמצא את התיק שחיפש. חזר למקומו ופתח את התיק. עיני חיים הביטו בו במבט מאשים מתוך התמונה שבדף הראשון.

דמותו של חיים עלתה בדמיונו.

חיים היה בחור חכם ורגיש. הוא השקיע בחיים וקיווה שחיים יראה את האמת ויעבור למחנה של בני האור.

הוא זכר איך חיים התעניין בספרים שהוא נתן לו. הם ישבו שעות ארוכות כאן במשרד ודברו. חיים ידע להתווכח, אך הוא חשב שבסופו של דבר חיים יראה את האור.

איזה טעות, איזו אכזבה!

***

נקישה מהוססת על הדלת העירה אותו מהרהוריו.

קולו הכנוע של צ'ארלס נשמע: "רצית לדבר איתי?"

הוא הרגיש כעס עולה במעלה גרונו.

ג'ורג' התפוצץ על צ'ארלס.

במשך דקות ארוכות הוא קילל וצעק והאשים את צ'ארלס באלף האשמות.

פניו האדימו, עורק צווארו בלט. לצ'ארלס נדמה היה שעוד מעט ועיניו יצאו מחוריהן. הוא התכווץ בכסאו לא מבין על מה כל הכעס הזה: “מה עשיתי?” השאלה הכעיסה את ג'ורג' עוד יותר. הוא קם מכיסאו תפס את סכין המכתבים שהיה מונח על השולחן וניסה בחמת זעם לדקור את צ'ארלס: “אני אגיד לך מה עשית, מרגל נאלח.” את הדברים האלו אמר בפרסית, שוכח לרגע בחמת זעמו את סיפור הכיסוי שלו. צ'ארלס הזדעזע. הושיט את ידו לעצור את ג'ורג' מהשגיאה הקשה. ג'ורג' שטעה לחשוב שצ'ארלס מאיים עליו, התכופף לעברו, סכין ביד. מזלו של צ'ארלס שידיו הקצרות של ג'ורג' לא הגיעו עד אליו מעבר לשולחן הגדול.

"מה עשיתי לך? מה שזה לא יהיה בוודאי שלא התכוונתי לפגוע בך.” הניסיון של צ'ארלס להרגיע אותו הכעיס אותו עוד יותר. הוא נופף בידיו הקטנות וניסה ללכת מעבר לשולחן: “אני אשחוט אותך...”

צלצול הטלפון קטע אותו. ג'ורג' השתתק באחת, והתיישב חזרה בכיסאו מרוקן. נפשו חלולה.

הודיעו לו ממשרד הנסיעות שסדרו לו טיסה ללונדון בערב.

צ'ארלס קם, מנסה לסגת מהר הגעש האנושי שהתפרץ עליו.

"שב!" צעק ג'ורג'.

צ'ארלס הביט בו נכלם לא יודע מה הוא עשה שלא כראוי שגרם להתפרצות הזו.

האיש בצידו השני של הטלפון אמר: “אני יושב, למה אתה צועק?”

"ג'ורג', נשם כמה נשימות להירגע: “לא אתה.... תודה על שסידרת את הנסיעה כל כך מהר.” עוד כמה שניות הוא האזין לטלפון והמהם לתוכו: “כן, כן, אני אהיה בזמן אל תדאג.”

צ'ארלס שוב עשה תנועה כמי שמתכוון לצאת, אך ג'ורג' פקד עליו לשבת.

הוא הביט בו ברוח של השלמה עם הדרוש לעשות, ואמר בקול שקט אך מתוח: "אני חייב להתייצב במשרד הראשי, אני לא יודע מתי אחזור. עד אז אתה תנהל את המשימה."

צ'ארלס שאל בחשש, עדיין מפחד מהתפרצות חוזרת: "למה?"

ג'ורג' בניסיון להעלים את החששות שלו, אמר את הדבר הראשון שעלה בדעתו: "אני רוצה לבקש טובה מהמפקד העליון החכם חמינאי, להיות 'שהיד' באופן אישי כדי לסיים את המשימה בהצלחה ולהצטרף לאחי הקדושים בגן עדן."

תוך כדי דיבור הוא חשב שבאמת זה הדבר הנכון לעשות כדי לכפר על המחשבות הרעות שעברו במוחו. הוא ימרק את חטאיו בפעולה למען האל.

***

ג'ורג' הזמין את יריב להצטרף. יריב נכנס וחש את המתח באוויר. הוא הביט מאחד לשני והתיישב בזהירות בכיסא ליד צ'ארלס עדיין מחזיק בידו את תיק המתנחלים: "אפשר עכשיו לשאול שאלה?"

ג'ורג' הנהן בעייפות עדיין מנסה להתרגל להחלטה להיות שהיד.

"איך שני הימנים ההזויים האלו יאמינו לפצפיסט כמוני שהתחמק משרות צבאי מטעמים מצפוניים?"

ג'ורג' דחף את התיק של חיים שעדיין היה מונח על שולחנו, אל מול יריב: "בשבילם אתה תהיה חיים. קח את התיק ותלמד אותו בעל פה."

הוא פנה אל צ'ארלס: "אתה תדאג לו למסמכים מזויפים. תשתמש במסמכים המקוריים של חיים ורק תחליף את התמונות."

שוב פנה אל יריב: "צ'ארלס יהיה איש הקשר שלך ואליו תפנה בכל בעיה."

***

מלא חששות הוא ישב במטוס ללונדון ועבר שוב במוחו על מהלך הימים האחרונים:

אסתי הביאה את אותו אדם שטען שהוא חרש, איך קראו לו? ראובן.

ברור יודע משהו. הוא ואסתי נמצאו מחפשים בחדרו לפי דברי המנקה.

הם מצאו את המכתב שהיה במגירה, ומי יודע מה עוד?

אסתי הפרוצה נעלמה יחד עם ראובן.

צ'ארלס גילה שהאיש הזה היה בעצם קצין ביחידה של חיים.

כך שיש קשר בין ראובן לחיים.

צ'ארלס לא הצליח לגלות איפה ראובן ואסתי נעלמו.

הוא סיכם לעצמו שכנראה צפויה לו שטיפה רצינית מהמפקד שלו.

גופו התחלחל.

"אדוני, להביא לך שמיכה?” הדיילת הקטנה רכנה לעברו בפנים דאוגות.

הוא הרים את עיניו וראה את הדיילת עומדת על קצה האצבעות כדי להוציא שמיכה מתא המטען למעלה. בטנה נחשפה וגלתה חלקת עור חלקה ומישיית ובמרכה טבור מושלם עטור בעגיל יהלום.

ג'ורג' נרתע על מושבו להתרחק מפתויי השטן, וצעק: “תסתלקי מפה. אני לא רוצה שום דבר.” הדיילת המפוחדת מיהרה לסגת.

ג'ורג' חשב על הבית. שם הנשים צנועות ומכוסות ולא מפתות את הגברים בקסמיהן. הוא נתקף געגוע לארצו. להרים הגבוהים היפים. לאוויר הקר והרענן. לאחוות האנשים המתפללים במסגד. למשחקי השש בש בבתי הקפה עם חבריו תוך עישון נרגילה. כל זאת היה חסר לו בשנים הארוכות שבילה עם הכופרים.

עדיין החשש מפני הבאות, גרם לקשר קשה בבטנו. אך הוא התנחם בהחלטה שלו להיות שהיד. אין מענישים שהיד.

***

היה כבר לילה כאשר הוא נפגש עם איש הקשר בלונדון.

בלונדון קיבל ידיעות יותר מדאיגות.

ראובן ואסתי הגיעו למפקדה וחטפו את האיש שלהם ב MI-5 .

איך הוא גילה את הכתובת? האם הוא בעצם איש המוסד?

ג'ורג' לא האמין שראובן בכלל חרש. אדם חרש וצולע לא יישלח למשימה כזו.

לדעתו ראובן שיחק את המשחק של נכה שלא מסוגל להזיק. בדיוק כמו ששיחק את השוטה השמאלן בחקירה.

מזל שהצליחו לשים יד על אסתי. אני צריך לחקור אותה, מי יודע מה יתגלה מתחת לחזות הילדה התמימה, חשב.

בלונדון עברו מסמכים מיד ליד. איש הקשר מסר לו מזוודה ולקח את המזוודה שג'ורג' הביא. הכול לפי כל כללי הסודיות.

הוא נכנס לשרותים כג'ורג' ויצא לאחר רבע שעה כבהראם.

איש עסקים איראני הממהר לטיסה הקרובה לטהרן.

גם בהראם לא היה שמו האמיתי, אלא רק כנוי שקיבל למשימה. שמו האמיתי היה טובול, אך הוא כבר הרבה זמן לא השתמש בו.

למרות שהיה עייף מחוסר שינה ומפעילות נמרצת של השעות האחרונות, הוא לא יכול היה להרדם במטוס לטהרן. מוחו עדיין טחן את כל המידע שזרם אליו לאחרונה.

הפקודה שקיבל הייתה שעליו להתייצב לפני המנהיגים.

ג'ורג' מעולם לא השתתף בישיבה עם המנהיגים. הוא נמלא ייראה. זה כבוד גדול לפגוש אותם ובוודאי לשבת בישיבה סודית יחד אתם, אך לבו פרפר בפחד. הוא ידע שכאן הוא חייב לתת הסברים על המשגים שלו. אם ההסברים שלו לא יספקו את דעתם הוא יכול למצוא את עצמו מתנדנד בקצהו שלחבל התלייה.

רמקול המטוס התעורר לתחיה בקריאת מואזין לתפילה אחרונה.

ג'ורג' קם ממקומו כמו כל יתר הנוסעים הוציא מתיקו האישי שטיח קטן. פרס אותו על המעבר. המטוס שינה מסלול כך שהמעבר פנה לכיוון מכה.

ג'ורג' כרע מצחו על השטיח ממלמל את פסוקי התפילה בכוונה רבה.

התפילה הראשונה שלו מאז הרבה זמן הכניסה שלווה בלבו.

הוא האזין בקשב רב לדרשן שהדריך את התפילה היישר מטהרן לרמקול המטוס. וחזר על הפסוקים הבלתי נשכחים של הנביא.

לאחר התפילה התיישב חזרה במקומו, בלבו שלווה כמו שלא חווה כבר הרבה זמן.

הוא נרדם מיד וחלם חלום מתוק על קבלת הפנים הגדולה שעושים לו בגן עדן כיאות לשהיד.