דמוקרטיה ייצוגית

רעיון הדמוקרטיה מבוסס על כמה הנחות יסוד:

ההכרה שהאזרחים הפשוטים מספיק נבונים ויש להם מספיק אינפורמציה כדי להחליט בנושאים של ניהול המדינה - מכאן זכותו של הרוב לקבוע את כיווני המדיניות ואת המבצעים שלה עד לבחירות הבאות.

הסובלנות המכירה בענווה שיש סיכוי שהמפלגה היריבה צודקת בדרכה – מכאן הייצוג שניתן לאזרחים שאינם חושבים כמו הרוב והאפשרות הניתנת לכל מפלגה בכל 4 שנים לשכנע את הרוב בצדקתם.

כל שאר הסממנים של דמוקרטיה נובעים מהנחות יסוד אלו, הבולטים שבהם:

• חופש הדיבור וחופש המחאה, המאפשר גם לקבוצות מיעוט לנסות לשכנע את הרוב בצדקתם
• שמירה על איזון בין זכויות הפרט (גם אם הוא שייך למיעוט) מול החובות שלו למדינה.

עצם המושג – דמוקרטיה – שלטון העם, מבטא את העיקר בדמוקרטיה שהוא שלטון הרוב. בדמוקרטיה ייצוגית העם קובע את נציגיו אחת ל4 שנים. נהוג, בטעות, להדגיש את זכויות המיעוט ולהתעלם מזכותו של הרוב לנהל את המדינה לפי תוצאות הבחירות.

עם זאת הנבחרים חייבים לייצג את האינטרסים של כלל האזרחים, כמובן לפי עיקרי המדיניות שהוצגו בזמן הבחירות שעל מצעם הם נבחרו, ולא רק לממש את האינטרסים של קבוצת הרוב שבחר את הנציגים השולטים.

התקשורת במתכונתה היום נוהגת (מעצם טיבעה) להדגיש את זכויות הפרט בייחוד אם הוא מהמיעוט ולהתעלם מזכויות הכלל (שהן בדרך כלל חובות הפרט). חוסר איזון זה המחאה גם למערכות הרשות השופטת ואפילו גם במקצת למערכות הרשויות האחרות.

התקשורת כפי שהיא היום מעוותת את יסודות הדמוקרטיה על ידי חוסר האיזון בטיפולה במיעוט (בייחוד אם הוא קולני או ביזרי) שמקבל במה תקשורתית נרחבת, הרבה יותר ממה שמקבל הרוב הדומם.

הפרט 'המקופח' מעניין (ולכן סוחף רייטיג גבוה) ואילו שיקולים של טובת הכלל שהביאו אולי לקיפוחו אינם מוצגים. וברור שכל פעולה לטובת הכלל היא על חשבון הפרט (אפילו שהפרט מרוויח בחשבון כולל מפעולה זו).

דמוקרטיה במהותה אינה דוגלת בשוויון אלא בהעדפת שלטון הרוב. לכן הצגת השוויון כערך דמוקרטי מוטעית, מה עוד ששוויון הזכויות ללא שוויון חובות אינו שוויון אמתי. ערך השוויון נשמע כערך נעלה אך מי שיעמיק בחקירת תוצאותיו ימצא שיישומו רק מצד הזכויות, עלול להזיק בטווח הארוך. שוויון זכויות לפרט מקפח את זכויות הכלל ובעקיפין גם את זכויות פרטים אחרים. הדעה של 'אפליה מתקנת' מקצינה עוד יותר את נזקי שוויון הזכויות. שוויון זכויות נוגד את עידוד המצוינות ומביא לבינוניות ולחוסר התפתחות. העדפת מלגות לחסרי יכולת (כאפליה מתקנת) על מלגות למצטיינים, למשל, מעקר את הרצון של המצטיינים לעבוד קשה ולתרום למדינה ולאנושות. השוויון שהיה הבסיס לחברה הקומוניסטית והקיבוצית הוכיח את הטענות האלו. אדם בקיבוץ לא רצה להתאמץ כי בין כה וכה הוא יקבל את צרכיו בדיוק כמו אחר שהתאמץ. בעל היכולת היה מתוסכל מכך שתרומתו הגדולה יותר אינה מתוגמלת. בנושא זה בעיקר יש עדיפות לשיטה הקפיטליסטית המתגמלת (לעתים בצורה מוגזמת) את המצטיין ומעודדת יוזמה ומאמץ שבסופו של דבר טובים לחברה כולה. המחיר הוא חוסר שוויון. כמו בכל דבר אסור להגזים. פערים גדולים מידי מביאים נזק וכאן חולשת השיטה הקפיטליסטית הקיצונית.

דמוקרטיה ייצוגית שונה מדמוקרטיה ישירה (כמו שנעשה בפוליס היווני העתיק) רק בגלל מגבלות טכניות של שיתוף כל מיליוני האזרחים בהחלטות. המגבלות נובעות משני טעמים:

• אי היכולת לחשוף את כל העובדות בפני האזרחים בגלל מורכבותם והצורך בחשאיות.
• הצורך בהחלטות מהירות.

הדמוקרטיה הייצוגית פותרת בעיות אלו על ידי:

• האצלת סמכות לשליטים זמניים הנבחנים בדרך כלל אחת ל 4 שנים במבחן התוצאה.
• מנגנוני בקרה הדדית של הרשויות – המבצעת, המוחוקקת, והשופטת שראוי להוסיף עליהם את הרשות המבקרת, הכוללת לצד מבקר המדינה, גם את אמצעי התקשורת (המודפסים האלקטרוניים ובעיקר האינטרנט החופשי לכל אדם) הנשענים על חופש הדיבור.
• הלגיטימיות של מוחאה ציבורית בכל עניין הנראה לקבוצת אזרחים חשוב.

המגבלות שהביאו לצורך של דמוקרטיה ייצוגית אינן קיימות היום. הטכנולוגיה מאפשרת לחזור לדמוקרטיה ישירה בה האזרחים נשאלים לדעתם על כל נושא חשוב. טכנולוגיה של האינטרנט מאפשרת לכל אזרח לקבל מספיק אינפורמציה ולהביע את דעתו מידית בכל נושא חשוב. איני מדבר על סקרים המבוססים גם הם על מדגם ייצוגי של האזרחים וניתנים להטיה על ידי ניסוח השאלות, אלא על האפשרות לקבל את דעתם של כל האזרחים בנושא חשוב העומד על הפרק באופן מיידי. ניצנים ראשונים של מצב זה נעשים על ידי בחירות דרך האינטרנט (בכמה נושאים ומדינות בארה"ב) ובקשת חוות דעת האזרחים בנושאים ספציפיים דרך האינטרנט שנעשית בעיקר על ידי כמה תחנות טלוויזיה בארה"ב. כאשר תתבסס רשת תקשורת לאומית (ראה תרמיל) אפשר יהיה לממש את הדמוקרטיה הישירה.