היבטים של התרבות המערבית

אחד המניעים להתפתחות המהירה של תרבות הצריכה של מוצרים מיותרים, היה התנערות המדינה מהספקת שירותי תרבות במסגרת מדיניות הפרטה. לפי מדיניות זו המדינה נותנת לכוחות השוק לשחק מתוך ההכרה שלמערכת שוק יש היזון חוזר אוטומטי, מה שלא טוב ללקוחות, הם פשוט לא יקנו ולכן כלכלת השוק מניבה יעילות וטיב גבוה מהאפשרי על ידי הכוונה של פקידי הממשלה. כוונות טובות אלו נפגעות בגלל שגישה זו התעלמה משני גורמים חשובים:
1.לשירותי תרבות שנתמכו בעבר על ידי הממשל, לוקח זמן להתאים עצמם לכלכלת השוק. כדי להתמודד עם הצורך במימון מוסדות תרבות מפיקים יותר ויותר תרבות להמונים תוך פגיעה באיכות. מוסדות שבמצוקה כספית הם טרף קל לתקציבי הפרסום הענקיים של החברות הגדולות וכך נכנסה פרסומת גלויה וסמויה בכל שטחי החיים, הטלוויזיה בראשם.
2.הלקוחות מפסידים פעמיים, הם צורכים מוצרים מיותרים, ואיכות שירותי התרבות יורדת. חקיקה המיועדת להגן על האזרח ולספק לו מינימום רמה איכותית במחיר סביר מפגרת מאד לאחר אקט ההפרטה עצמו.
כך אנו מוצאים שהאזרח טרף קל לתרבות שטיפת מוח של האופנה תוצאה של שילוב כוחות שירותי התרבות וחברות ענק.
כך מועלת המדינה בתפקידה להגן על האזרח וערכי תרבותו.
נכון היה להקטין את קצב ההפרטה וללוות אותו בקצב מקביל של חקיקה הולמת. לא יתכן שהחוק ירשה לסוחר למכור סחורה פגומה בטענות שווא, אך זה בדיוק מה שתרבות האופנה עושה. לא יתכן שהמדינה לא תגן על האזרח בפני שטיפת מוח. לא יתכן שהמדינה לא תגן על ערכי תרבות ממשיים.
איני נגד פרסומת הבאה לשכנע קונים במעלות המוצר, הבעיה היא שהמוצר כבר לא חשוב, חשובה התוית והתדמית.
יש חוקים כנגד מונופולים מסחריים אין חוקים כנגד מונופולים תרבותיים. עלינו רק להביט על האחידות של תרבות האופנה, שחודרת הרבה מעבר למוצרי הלבשה, נמצא אותה גם בתנועות פוליטיות, אחידות של דיווחי חדשות, ועוד. כבר לא מדברים על מה נכון וצודק, אלא מה "פוליטיקל קורקט" מה in.
ההצלחה של שטיפת מוח בנושא הלבוש הביאה למסקנה שאפשר לעשות זאת בכל תחום. תופעה זו הגיעה לממדים מדאיגים המזכירים לא מעט את משטר האימים המתואר בספרו של אורוול "1984".
רואים כאן משטר עולמי של אילי כסף, מנהיגים פוליטיים, ומנהיגים תרבותיים העושים יד אחת וחותרים לתרבות אופנה אחידה. האנושות מאבדת את כוח השרידות שקידם אותה כל כך - הפלורליזם והאינדיבידואליזם. בסופו של דבר ניצח הקומוניזם שחתר לחברה "שויונית" (עם אליטה שלטת). הקפיטליזם שהעלה על נס מצוינות אישית מתוגמלת והאינדיבידואליזם הופך ממנצח למנוצח על ידי עצמו.
הגורו


גורו נחשב לאדם חכם שהשיג 'הארה' ועלינו, האנשים הפשוטים ללמוד ממנו. הגורו הטיפוסי הוא אדם הודי בעל זקן מרשים שהתבודד שנים רבות במנזר ללא קשר עם אנשים או כל מקור אינפורמציה.
מה הסיכוי שאדם נבער כזה יגיע לפתרון מהות היקום?
נכון, אני בדעה שיש סכנה של הקפאת חופש המחשבה בלימוד פורמלי, אך אפילו לימוד פורמלי עדיף על הסקת מסקנות ללא לימוד בכלל. אנשים רבים מתגברים על החיסרון הזה ומצליחים לפתח מחשבה עצמאית. אנשים אלו, בדרך כלל החריגים של מערכת החינוך, הם אלו המצוידים טוב מאחרים ובוודאי טוב מהגורו, לבסס מסקנות על בסיס ידע מצטבר של האנושות.
הנושא היחיד שהגורו יכול לחקור בשנות בדידותו הוא נפש האדם, כלומר את עצמו. אין לזלזל בזאת, אפשר להגיע להשגים רבים. פרוינד עשה זאת! אך גם כאן יש למתבודד רק את עצמו לחקור, וזה פחות ממה שהיה לפרוינד.
הגורו ניחן בדרך כלל ביכולת שיכנוע ושיווק, אחרת איך יאסוף מאמינים?
אני חושד שגורו רבים הם שרלטנים, אך יש לשער שכמו כל אדם מפורסם שכולם אומרים לו עד כמה הוא חכם, בסופו של דבר הוא מאמין בכך עצמו במקצת.
מה מושך מאמינים, שרבים מהם אינטלגנטים ואפילו בעלי ידע, להסתופף בקרבת הגורו?
בראש ובראשונה כמיהה לפתרון מהות היקום, אך בה במידה משיכה למיסתורין. רבים 'מוחפשים את עצמם', שזה בדרך כלל בטוי לחיפוש משהו להאמין בו. המדע לא נותן תשובות מספקות. אולי לא יהיו תשובות מספקות לעולם בגלל מגבלות המוח האנושי. אך יתכן גם שבעתיד ימצאו פתרונות. עשינו דרך לא מבוטלת במאתיים השנים האחרונות. יכולות המדע וכמות הגלויים שלו צוברת תאוצה, כך שיש תקוה שנדע הרבה יותר עוד בימי חיינו.
למה ללכת וללמוד מאדם נבער הממלמל תפילות ומדבר בצורה סתומה.
הטענה שדברי הגורו מתאימים לתאוריות החדשות ביותר של הפיזיקה המודרנית, מגוחכת. עוד מימי האורקל מדלפי הוויכוח שאפשר להבין כל מה שרוצים מתוך משפטים מעורפלים. מוח האדם מומוחה בלרמות את עצמו, כך שאפשר להבין מה שרוצים גם מתוך משפטים ברורים לכאורה.
מעניין מה יגידו אותם מאמינים כאשר יתברר, כמו שמתברר לעתים תכופות, שהתאוריות העכשויות של הפיזיקה אינן נכונות. כל מי שיודע מעט על תאוריות אלו מבין שהן עדיין בתהליכי חקירה ומדי מספר שנים התאוריות משתנות. בוודאי ימצאו שהגורו התכוון בעצם לתאוריות החדשות.
אך בא נשאל עצמנו אם כל כך חשוב לנו להגיע להארה. מעבר לכל המסתורין של תורות הגורו, והשיכנוע העצמי שוכחים לפעמים לראות מה שאנו כבר יודעים, ולהנות ממה שיש בעולמנו. למה להסתגף בתקוה להגיע לנרוונה (למסוממים יש דרך קיצור אליה)?
החיים כל כך יפים ומעניינים כפי שהם, ולא מזיק שאין אנו יודעים הכל.
לפעמים בריצה אחר השלמות נשכוח לחיות.
תורתו של הדלאי לאמה

כך מגדיר הדלאי לאמה את תורתו:
כדי להיות מאושר אדם חייב לשאוף להיות: רגיש , אוהב, מוחובר, הומניטרי, אחראי, ומוסרי וזו הדת האמתית. זאת יעשה אדם לגבי כל מעגלי הקרבה שלו: המשפחה, העבודה, הקהילה, וכל העולם.
החוק השני של ניוטון שלכל פעולה יש תגובה באותו גודל ובכיוון מתנגד, הוא חוק כללי בהתנהגות האנושית, לכן אם נעשה טוב נקבל תגובה של מעשים טובים, רוע מביא תגובה של רוע.
אמת חשובה מכל.
אכן דברי חכמה נעימים לאוזן אך לא נכונים ומנותקים מהמציאות.
לדעתי המטרה של אדם אינה צריכה להיות 'אושר'. אדם המסומם באופן קבוע מאושר, אך האם הוא באמת חי? הסם אינו חייב להיות כימי. דת, בכל צורותיה, כולל 'דת' הירוקים והליברלים הקיצוניים שבשם הליברליות פוגעים באחרים, היא סם לא פחות חזק. הפנטים הדתיים מאושרים באקסטזה הדתית שלהם. מעבר לכך:
הקביעה שהתגובה על ויתור לאחר מתוך כל התכונות המומלצות: טוב לב, רגישות, אהבה וכד' היא תמיד ויתור מתאים מהצד השני, אינה בדיוק משקפת את התנהגות האנושית שנתקבעה באלפי שנות אבולוציה. ויתור מובן לרוב כוחולשה שיש לנצל. מספיק להבין מעט בחכמת משא ומתן כדי לאשש את הקביעה הזו, וכל אינטראקציה בין בני האדם היא מעין 'משא ומתן'. עקרון זה גם לא ישים בהתנהגות בין עמים וההיסטוריה מלאה עם הוויכוחות לכך. קביעה זו נכונה רק בשוליים של התנהגות אנושית בתוך המעגלים החברתיים המצומצמים. תגובה לחיוך אמנם מביאה לרוב לחיוך, ויתורים מביאים לפעמים להורדת המתח, אך הניסיון המר שלנו מעיד שלרוב וויתורים גורמים רק לדרישות נוספות.
דת עושה אדם טוב יותר? מסופקני. דת, בכל צורותיה, כולל 'דת' הירוקים והליברלים הקיצוניים, טבעה שהיא מונעת מחשבה עצמאית ומדכאת את הרגש האנושי בעצם הדרישה לחיות לפי חוקים שאמנם בבסיסם הם חוקים מוסריים המטיבים עם הזולת, אך תמיד יש את כהני הדת שמפרשים את חוקי הדת בצורה המאפשרת להם לשלוט 'בצאן מרעיתם' ולהלחם במי שחושב באופן שונה. לא חייבים להיזכר באינקוויזיציה הנוצרית בעבר או בהתנהגות כהני הדת באיראן, מספיק להביט בפנים המעוותות משנאה של הליברלים 'מארגוני זכויות האדם' 'והאגודות לשלום', כאשר הם מדברים על הישראלים.
התיאור שנותן הדלאי לאמה, של שרשרת אירועים – מוחשבות גורמות למילים שגורמות למעשים המעצבים אופי שקובע את גורלך בחיים, גם הוא מנותק מהמציאות. במציאות לא תמיד אומרים במילים מה שחושבים, ולא פועלים לפי הדיבורים אלא אם מדובר על דיברי הסתה המניעים קהילות, אך הכוונה כאן היא תיאור התנהגות האדם עצמו. מעשים אינם מגבשים אופי. למעשה ההפך הוא הנכון, אופי גורם למעשים. לבסוף גורל החיים מושפע מגורמים רבים שהאופי הוא רק אחד מהם. הכוונה המרומזת שאדם קובע גורלו אינה עומדת במבחן המציאות מחוץ למקרים נדירים שנדירותם מביאה את התקשורת לפרסם אותם. ההנחה שאופי טוב מביא לחיים טובים, מופרכת יום יום על ידי הרשעים שטוב להם והצדיקים שרע להם.
עורכי דין אוהבים להגיד כי לכל אדם מגיע הגנה כי כל אדם זכאי שחפותו תצא לאור. זו דרך אחת לראות את זה. אך אם כך היו עורכי הדין חייבים להציג גם את הצדדים שאינם עוזרים לנאשם – בשם הצדק. התנהלות עורכי הדין המנסים להוציא את מרשם זכאי או בעונש קטן ככל האפשר על ידי העלמת או גימוד עובדות ועל ידי טריקים משפטיים מצביעה על שיבוש הצדק יותר מאשר עשייתו. הדבר נכון לשני הצדדים התובעים והמסנגרים. אלו מטים משפט לחיוב בדין ואלו לזיכוי. אלו ואלו מטים משפט.
בולט במיוחד הדבר לנאשמים שידם אינה משגת עו"ד טוב ומולם סוללה של עורכי דין.
הפרקליטים - הקצנה

כמו בהרבה דברים גם במערכת המשפט מקצינים את מה שנקבע כהגנה על נאשם כדי שלא יואשם על לא עוול בכפו. הסנגורים שזו מטרתם לא כך רואים את עבודתם. הסנגורים מנסים לשחרר פושעים גם אם הם יודעים שפשעו. אחד הפרקליטים הידועים ביותר 'פלדמן' לא התבייש להגיד שהאמת והצדק לא מעניינים אותו – רק זיכוי הלקוח.
הקצנה אפשר להקצין גם עם דברים שנראים טוב במבט ראשון כמו שיויון ודיבור פוליטיקל קורקט והגנה על נשים מפני הטרדה מינית שהופכת לפגיעה במהלך חיזור רגיל או כנשק בידי נשים נגד גברים.
במדינת ניו יורק קבעו ששרותים ומקלחות נפרדות לבנים ובנות פוגעים בשוויון ולכן הבנות והבנים חייבים להתקלח ביחד..

'זכות הציבור לדעת' 'הגנה על מיעוטים בדמוקרטיה' 'זכויות הפרט' 'זכויות הנאשם' 'חופש הדיבור והפירסום' 'הסתה' כל אלו ואחרים מוקצנים לפי הנטייה הפוליטית של השמאל.
'חופש עיתונות' 'חיסיון עיתונאי'

טבע האדם ומבנה מוחו הוא כזה שתמיד ימצא צידוק לכל מעשה, גם כזה שהעירו לו על כך שהוא לא מעשה טוב. אפילו אם הוא עצמו חשב תחילה שהמעשה לא טוב.
כתרגיל מוחשבתי אפשר להציע לחשוב שמשיהו אחר עשה אותו מעשה. האם גם אז אני הייתי מקבל זאת כמעשה ראוי? נמצא כמעט תמיד שאם אותו משיהו הוא אדם שאנו לא אוהבים אנו נראה את המעשה בחומרה יתרה מאם המעשה נעשה על ידי אדם שאיננו שונאים ובוודאי מאם אנו עצמנו עשינו זאת.