ערפל

הרוח העבירה צינה בגופי. הרמתי את עיני וראיתי את העננים הכבדים שנערמו באופק מבעד לקרעי הערפל. השיחים התנדנדו כשיכורים, שורקים במחאה על הרוח המנסה לעקור אותם ממקומם.

בפאתי המערב השמש הגוססת שולחת חניתות זהב אחרונות הצובעות את הערפל בקרבתם בצבע דם.

הנחתי את ספרי, הרכבתי את משקפי הערפל מביט אל עבר הצלליות של בתי המידות שבעיר.

רק קצות הבניינים הגבוהים בעיר נראו ממרחק זה, מטושטשים וצפים בים הערפל.

ערפל תמידי ששרר בעיר. לפי דברי אבי תמיד היה ערפל ותמיד יהיה, כך הוא עולמנו. אבי היה איש ציני ומעשי, שלא האמין באגדה המספרת שהערפל יימוג כאשר יגיע 'הנאור'. כילד מאד רציתי להאמין שיום אחד יבוא 'הנאור', הערפל יתפזר והשמש תזרח בשמים הכחולים. לשמע התקווה הזו שלי, אבי היה מפטיר בזלזול: ' שמים כחולים? למה לא אדומים או צהובים? ילד תהיה מציאותי השמים אפורים תמיד.'

כמה חלונות הוארו בפנסים שהאירו את הערפל בסביבתם בהילה של אור. זה כמה זמן אני מרגיש מועקה הולכת וגוברת.

"עמי, אתה קורא יותר מידי" אמר לי יותם. יותם תמיד מתעלם מבעיות. זו הייתה שגיאה לשתף אותו בבעיותיי.

"תפסיק לקרוא ותתחיל לחיות", אמר יותם ובמילים אלו חתם את הנושא והלך לדרכו. עכשיו חשבתי אולי יותם צודק. 
לא. אני לא יכול להפסיק לקרוא, כמו שאני לא יכול להפסיק לחשוב. 
צרוף קטלני קריאה ומחשבה. צרוף שתוצאותיו מורגשות היטב. למה אני לא יכול להיות אידיוט ומאושר כמו יותם?

בביתי תקפה אותי הרגשת מחנק ביתר שאת. קירות ביתי סגרו עלי כמו גושי הקרח הסוגרים על אוניה הנלכדת באזור הקוטב. וכאותה אוניה הקורסת כנגד לחץ גושי הקרח, כך נדמה לי שהקירות סוגרים עלי לאט, אך בהתמדה. לוחצים על בית החזה מקשים על הנשימה החופשית. הייתי חייב לצאת לקרוא בשדה הפתוח, כאן מבודד ע"י הערפל מכל סביבותיי, הרגשתי כשרוי בעולם משלי.

עכשיו, מביט בלהבות שהציתה השמש השוקעת בחלונות הבניינים הגבוהים, נראה כאילו העיר עולה בלהבות ואני הניצול היחידי. 
דמיון פעיל הוא קללה. 
השפלתי את עיני חזרה לספר שבידי. האור המתמעט הקשה על הקריאה. אפשר להגיד שאני בורח מהמציאות לעולמות אחרים שהספרים בונים עבורי. 

הספר הזה תאר ארץ שטופת שמש ללא ערפל, בדיוק כמו באגדה על 'הנאור'. באותה ארץ חיים אנשים אמיצים שהעזו לעזוב את העיר במסע מעבר לגשר.

כולם אמרו לי שאין ארץ ללא ערפל, אך בתוך תוכי שאלתי 'מדוע לא?'.

רציתי להאמין.