הנערה בכחול

תחנת שינג'וקו

תמיד תהיתי למה כאשר אנשים המתפעלים מהטבע אומרים 'כמה שזה דומה לתמונה!', אך כאשר הם מתפעלים מתמונה הם אומרים 'זה נראה כמו אמתי'. בדרך כלל אנשים שאומרים זאת, לא טורחים להעיף מבט שני על המקור עצמו, זה שעוצב על ידי האמן הגדול מכולם – הטבע!
מראות נוף טבעי יפים בעיני, אך אני מעדיף להביט בנוף האנושי ומתפעל כל פעם מחדש בפלא הזה שהטבע יצר.
כל יום אני נוסע ברכבת מהאוניברסיטה מחוץ לעיר עד ביתי, קרוב לתחנה האחרונה. הנסיעה ברכבת ארוכה ואני נוהג לשעשע עצמי בהתבוננות בנוסעים. אפשר ללמוד רבות מהדרך בה הם נראים ומתנהגים.
לכל אדם סיפור חיים שנמשך מהעבר לעתיד ומתגלה לעיני רק באותו חלון זמן קצר בהווה, בו הוא נוסע איתי ברכבת. בזמן הקצר הזה שהנוסע מתגלה לעיני, אני מנסה לנחש את כל סיפורו. מה הסיפור שלו בעבר, לפני שחייו הצטלבו עם חיי כאן ועכשיו, ומה צופן לו העתיד לאחר שירד בתחנה ויעלם מעיני. לפעמים אני פוגש שוב את אותם אנשים ואז אני מנסה לנחש את המשך סיפורם.
בדרך כלל אנשים מבוגרים מעניינים יותר. יש להם עבר עשיר שנחרט בקמטים שבפניהם ואישיותם מגובשת וברורה יותר מהצעירים. הנהיה של צעירים אחרי חידושי האופנה מטשטשת את ייחודם. נראה כאילו כולם לובשים מדים שהוכתבו על ידי איזה גורו מזדקן בפריס. לעיתים רחוקות אני מתמקד בצעירים, אך באותו יום בו עלתה הנערה בכחול בתחנה שינג'וקו לא יכלתי להסיר את עיני ממנה. למרות שהייתה צעירה, היא תפשה את עיני כאילו הייתה אחד מאותם מגנטים אדירים המרימים בקלות מכונית שלמה.
עקבתי אחר הנערה בכחול מרגע שעלתה לקרון הרכבת. לרגע הסתירו אותה הנוסעים האחרים שעלו באותה תחנה, ורגע מאוחר יותר היא כבר ישבה שם על הספסל מולי. רוב הנוסעים בוהים באוויר, מנסים לנוח בשעה זו של סוף יום העבודה או יום לימודים ארוך, לא הנערה בכחול.

כל תנועותיה העידו שהיא בחורה נמרצת. הורידה את התיק הרחב מעל כתפה אל המושב שלידה, הפרידה את שוליו באצבעות ארוכות של יד אחת ושלתה מתוכו ספר בידה השנייה. מתעלמת מכל ההמולה סביבה, פתחה את הספר והתחילה לקרוא בריכוז, עיניה מושפלות ריסיה הארוכים מתעגלים בקצוות, כמו מדף החפצים של הרכבת מעל לראשה. שני חריצים בין גביניה נדמו לי ככוונת רובה המכוונת את עיניה אל הספר. בגלל תנוחת הקריאה, ראשה היה מורכן הצידה ושפעת שערה השחור הגולש הסתיר חלקית את פניה. היה לי ברור שמדובר בסטודנטית צעירה. שנה ראשונה באוניברסיטה, הרי לא ראיתי אותה קודם ברכבת. חשבתי שאולי היא מנצלת את זמן הנסיעה להתכונן למבחן הבא. ניסיתי לקרוא את כותרת הספר. לרגע היא הרימה את הספר. כן, הספר היה סונטות של שייקספיר. עכשיו מיקמתי אותה כסטודנטית לספרות אנגלית. הנערה לבושה בשמלה כחולה קצרה, החושפת זוג רגליים נאות. לרגליה נעלה נעלי עקב גבוה, שהדגישו את קעור כף הרגל המעוצבת. מיד קראתי לה במוחי 'הנערה בכחול'. לרגע שקעתי בהתפעלות מיופיין של הרגליים המושלמות, ואז היא הניחה את הספר הפוך על הספסל לצידה, קמה בתנועה חיננית, ומתחה את גופה הקטן כדי לשים את התיק הגדול על המדף העליון שמעליה. כאשר מתחה את גופה כדי להגיע למדף, חולצתה עלתה מגלה טפח עור מושלם ושזוף. לאחר שהניחה את תיקה, הסתובבה לעברי. עיניה הצלולות קולטות את מבטי. נדמה היה לי ששפתיה המלאות התעקלו בחיוך קטן לפני שהתיישבה, חושף שיני פנינים תואמות ומעביר בי צמרמורת חשמל ענוגה,.
הרכבת כאילו חיכתה לה שתתיישב עצרה בתנופה בתחנת טקאו. אנשים רבים קמו כדי לרדת בתחנה מסתירים אותה מעיני. מאחר שבחנתי כל פרט אצל הנערה בכחול, הרגשתי איזה שהוא קשר אליה וקיוויתי שלא תרד בתחנה.

תחנת טקאו

לאחר שהאנשים ירדו בתחנה והקרון התרוקן, שמחתי לראות שהנערה בכחול עדיין יושבת במקומה, גופה רכון, קוראת את הספר שבידה.
הידד, לבי קיפץ בשמחה. היא לא ירדה בתחנה. כאשר מביטים באדם בצורה מדוקדקת, כמו שאני הבטתי בנערה בכחול, מגלים עוד ועוד פרטים חדשים שלא שמים אליהם לב בתחילה. שמתי לב איך היא מרימה את גבותיה הדקיקות כל פעם שהתקשתה בקריאת איזה שהוא משפט מורכב, ואיך שפתיה המלאות התעקלו בשמץ של חיוך כאשר נהנתה ממשפט אחר. איך העבירה את ידה הימנית מסלקת קצוות שיער מרדני מעל עיניה, בעוד ידה השמאלית מחזיקה בחזקה בספר. בידוע הוא; ככל שאתה מכיר טוב יותר אדם כך אתה מרגיש קרוב אליו. הבטתי בה בחיבה, שם לב לנצנוץ השרשרת העדינה שענדה על צווארה. העדי בצורת לב (אך כמה מתאים לה לב של זהב) ליטף את מעלה שדיה שבצבצו מבעד למפתח שמלתה, שנפתחה מעט עם הנטייה שלה לעבר הספר. הסתכלתי מוקסם על הלב המרקד על שדיה המלאים לפי תנועות הרכבת. לפתע היא הרימה את עיניה אלי לרגע, הפכה דף, ושוב סגרו הריסים הארוכים על המבט הסגול עמוק של עיניה.
לבי החסיר פעימה, היא כמובן מודעת לנוכחותי, והמבט שזרקה לעברי כאילו אמר 'חכה לי עד שנרד ביחד בתחנה האחרונה'. עיניה הסגולות המיוחדות נצרבו בתודעתי. כמה היא יפה וכמה חכמה עמוקה שוכנת מאחורי עיניים אלו. מוחי המתורגל בניחוש סיפורם של אנשים כבר טווה את סיפורה. הנערה בוודאי מעיר גדולה לפי המראה המטופח והביטחון שלה בנסיעה ברכבת. בת כפר הייתה בולטת בזרותה. קרוב לוודאי שהיא מאחד האזורים העשירים בטוקיו, לפי הלבוש היקר שלבשה בצורה כל כך אלגנטית, בנון-שלנטיות של נערה הרגילה למותרות. הנערה וודאי הצטיינה בבית הספר היוקרתי אליו הלכה ובאופן טבעי המשיכה ללימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת טוקיו היוקרתית. הוריה רצו לשדך לה אדם עשיר ממכריהם אך היא דחתה את כל המחזרים בטענה שהיא עדיין צעירה ועליה לסיים תחילה את האוניברסיטה. הוריה העשירים רצו לשכור לה דירה אך היא רצתה להיות עצמאית. עכשיו היא חוזרת ממעונות הסטודנטים, לשם נסעה כדי לברר אם תוכל לקבל חדר. התברר לה שלא מקבלים את תלמידי השנה הראשונה למעונות. עכשיו היא חוזרת לדירה הזולה ששכרה על יד מקום מגורי. דירה שלא הייתה בשכונה הכי טובה, אך לנערה לא היה כל כך אכפת. כל זאת עלה במוחי בהבזק של רגע אחד בעוד אני סוקר את הנערה. נצנוץ לב הזהב שנח בחריץ בין שדיה ושב לקפץ לפי תנועות הרכבת שהתחילה בתנועה, כמעט הכניס אותי למצב של היפנוזה. ידעתי שאין זה מין הנימוס לנעוץ מבטים, אך הקימור הברור של שדיה המלאים כישף אותי. 

תחנת קופו

כבר לא עניין אותי אף אדם אחר ברכבת. התמקדתי בנערה. התחלתי לפנטז על איך נהיה ביחד. אותו מבט חטוף ושמץ של חיוך הזינו את דמיוני. זו בוודאי אינה נערה שטחית, אם לשפוט לפי הלַהַט בה היא קוראת את הספר, כמובן היא נערה יפה ועדינה לפי מראה, וכנראה גם נעימה לבריות. בדמיוני היא מפסיקה את קריאתה, סוגרת את הספר בעדינות, קמה ומתמתחת שוב לשים את הספר בתיק שבמדף הרכבת, מאפשרת לי להציץ שוב בעורה החלק והמשיי כאשר חולצתה מתרוממת, ואז היא מסתובבת ופוסעת לעברי בחיוך מזמין. יתכן והיא בכלל שכנה שלי ותרד איתי בתחנה האחרונה. אני ארד ראשון ואעזור לה לרדת מהמדרגה הגבוהה. בחורה עם עקבים כל כך גבוהים חייבת להיזהר. כל כך אמתי נראתה התנועה הזו בדמיוני שכמעט קמתי לקחת אותה בזרועותיי. היא תודה לי בחיוך המקסים שלה ושנינו נמשיך ביחד מפטפטים בידידות. לאחר כמה רחובות היא תיעצר. 'כאן אני גרה. האם תרצה לשתות עמי ספל קפה?' תאמר בחיוך מזמין. הרגשתי כאילו אנו כבר ידידים ותיקים. הכרוז קטע בגסות את התמונה בדמיוני בהכריזו 'התחנה הבאה קופו. הנוסעים מתבקשים לוודא שלא השאירו חפצים ברכבת'.
ואז זה קרה.
הנערה באמת סגרה את סיפרה בעדינות, התמתחה ושמה אותו בתיקה וקמה ממקומה. הרכבת האטה. ראיתי שהנערה עדיין עומדת תיקה בידה, מחכה. רציתי לקום אך הנוסעים הרבים שמיהרו לעבר הדלתות חצצו בינינו.
לבי האיץ מרוצתו כאשר הנערה פסעה לעומתי, מתנדנדת על עקביה הגבוהים בניסיון לשמור על שווי משקל. הרכבת נעצרה באחת והנערה כמעט נפלה, תיקה ביד אחת, היא תפסה בעמוד שמולי בידה השנייה, מחייכת אלי חיוך נבוך. עוד מעט, חשבתי היא תתיישב על יד ונפתח בשיחה....

אך הנערה התיישרה, פסעה החוצה ונעלמה מעיני.