אסתי בכלא

אסתי התעוררה באחת. פקחה את עיניה ולא ראתה דבר. חשכת מצריים.

לאחר כמה זמן התממשו לעיניה קירות חשופים מאבן גסה, סוגרים עליה בכלא.

אסתי הצטמררה. קירות הכלא הקרינו קור שחדר מבעד לבד הגס של הבורקה שלבשה.

המזרון הדק והקשה עליו שכבה, הסריח משתן של אסירים שקדמו לה באותו כלא.

בתוך השקט המאיים נשמע רחש של רגליים קטנות וציוץ דק. עיניה תרו על הרצפה וננעלו על עכבר העומד על שתי רגליו האחוריות, זנבו מתפתל מאחוריו ועיניו נעוצות בה. אבני הרצפה היו עקומות ומלוכלכות בצואת עכברים. היא מעולם לא ראתה רצפה כל כך מלוכלכת אפילו לא במשרדו של ראובן.

'אלוהים, איך הסתבכתי, הכול באשמת ראובן!'

אך משום מה כאשר היא נזכרה בראובן, היא הרגישה כאב מרוכז עמוק בבטנה. הכאב התפשט, מחמם את כל אברי גופה.

דמותו של ראובן עלתה לנגד עיניה בבהירות מדהימה. לבה הלם כמשוגע בגעגוע עמוק, דוחק אדרנלין בעורקיה ומעלה סומק בלחייה.

חיוכו הביישני של ראובן עלה לנגד עיניה. למה דווקא הוא, הבחור החרש, הצולע. הבחור הזה בעל גוף מלא הצלקות? המחשבה על ראובן השכיחה ממנה לרגע את המצב האיום בו היא מצאה את עצמה. החום שפשט בגופה דחק את הקור המצמרר שהיה בחדר.

שוב ראתה אותו בעיני רוחה עומד ערום באמבטיה. 'כן, כמו אליל יווני'.

היא שאלה את עצמה למה היא מתגעגעת לראובן כמו שלא התגעגעה אף פעם לחיים? חיים החבר היקר שלה שכל כך אהב אותה ועכשיו מת. במחשבה אחורה היא תהתה אם היא אהבה את חיים? בזמנו היא חשבה שהיא אוהבת את חיים. מה היה לא לאהוב בו? חכם, יפה, משעשע ובעיקר מעריץ אותה.

לא. אי אפשר להשוות את מה שחשה לגבי חיים, לרגשות שהיא חשה עתה אל ראובן. רגש כה עמוק ומסעיר שכואב בכאב כל כך נפלא.

רחש הציוץ ורגליים טופפות של עכברים אילץ אותה לחזור למציאות המרה ולחשוב על מצבה באופן מעשי. מה בעצם קרה? רגע אחד היא התאפרה מול הראי הגדול בסוויטה המרווחת בבית המלון, מחכה לראובן שיחזור, ואז החטיפה, על ידי שני אנשים אלימים שהזריקו לה משהו, ברגע הבא היא פותחת את העיניים, ומוצאת עצמה כאן.

איפה זה 'כאן'? היא תהתה. מה הם רוצים? בכלל מי זה הם?

מתברר שראובן צדק באומרו שלונדון מסוכנת לנו.

שאלות רבות התרוצצו במוחה. מה יהיה? האם ראובן יבוא להציל אותה? לונדון גדולה, איך הוא ימצא אותה?

שוב אותו רגש המכה בבטן, בכל פעם בו נזכרה בראובן וגל נוסף של חמימות נהדרת שטף את גופה.

הדלת נפתחה בחריקה. בתוך מסגרת האור המסנוור של הדלת ראתה דמות. קול אמר משהו בשפה משונה. שני אנשים עברו את הדמות, נגשו אליה העמידו אותה על רגליה וללא כל גינונים גררו אותה החוצה.

הם הלכו דרך מסדרונות ארוכים וחשופים, על אותן מרצפות אבן שהבהיקו בכתמים לבנים באותם מקומות בהם נעליים רבות של אסירים כמוה שפשפו בדרכם. לאן הם מוליכים אותי? האם הם משחררים אותי? כנראה שלא.

כעס פתאומי שטף אותה: “מי אתם? מה אתם רוצים ממני? תניחו לי ללכת!” צעקה מנסה להשתחרר משוביה. הם רק גיכחו והחזיקו בה חזק עוד יותר. הגבוה מביניהם צעק עליה משהו שיכול היה להיות רק "תשתקי!” באותה שפה זרה.

לאחר הליכה ארוכה במסדרונות אין סופיים, הם הגיעו לדלת עץ ודפקו ביד מהססת.

הדלת נפתחה ובפתח ראתה את ג'ורג'.

רגש הקלה שטף אותה: "הו, תודה לאל, זה אתה.”

ג'ורג' התעלם ממנה. הוא נבח פקודה באותה שפה זרה, והשנים שהחזיקו בה גררו אותה לכיסא שמעליו מנורה חשופה וקשרו את ידיה מאחורי גבה לכיסא. ג'ורג' הלך אחריהם והתיישב מאחורי השולחן מולה.

"ג'ורג', מה קורה? למה אני כאן? איפה אני? למה אני אסורה?”

שפתיו הדקות נמתחו לחיוך מרושע: “את עכשיו בטהראן בירת 'דיר א סאלאם'...שזה 'בית האיסלאם'. החליפות שתקום בשם אללא במהרה בימנו על חורבות העולם המערבי הרקוב.” ג'ורג דקלם את התשובה ביותר משמץ גאווה.

אסתי התחלחלה. זה ג'ורג' היהודי המסור לעניין זכויות אדם? חיים וראובן צדקו. הוא באמת צלופח נאלח.

לא היה לה זמן לשקוע במחשבות האלה. ראשה נשמט לאחור מסטירה אדירה שג'ורג' סטר בפניה. באופן אינסטינקטיבי היא משכה את ידה אל פניה אך החבל שהחזיק אותה קשורה מאחור עצר את היד ורק חתך בבשרה.

"מה.. מה...” היא גמגמה בכאב והפתעה.

"זה כדי שתעני לי על השאלות בלי חוכמות." הייתה התשובה הקשוחה.

במקום שתפרוץ בבכי ותרחם על עצמה, כמו שהייתה בוודאי עושה בעבר, היא חשקה את שיניה ונשבעה בליבה שהיא לא תשפיל את עצמה ולא תיתן לג'ורג' הצלופח את מבוקשו. עכשיו היא ראתה את ג'ורג' באותה צורה שראובן ראה אותו, צלופח נאלח.

המנורה החזקה שמעליה ריכזה את התאורה עליה וסינוורה אותה. שאר החדר היה חשוך. ג'ורג' שאל מתוך הצללים: "ספרי לי כל מה שהחבר הזה שלך, ראובן גילה.”

אסתי שתקה. באופן מוזר מוחה היה צלול. היא הבינה שאם הם חוקרים אותה על מה שראובן גילה, כנראה שלא תפסו את ראובן. היא לא תגלה דבר שיכול להזיק לראובן. המחשבה על ראובן שוב הציפה אותה באותו שטף של כאב חם ומתוק.

עוד סטירה, שזרקה את ראשה הצידה ואוזניה צלצלו: “אין לך מה להגיד? זונה ציונית!” צעק ג'ורג' והנחית סטירה נוספת בחמת זעם. אסתי נדהמה כל כך ששכחה לזעוק מכאב. היא איבדה את שווי המשקל והתהפכה עם כיסאה. ג'ורג' ניגש מעבר לשולחן ונעמד מעליה. במקום להרים אותה הוא בעט בצלעותיה בעיטה בכל כוח תסכולו.

אסתי התעלפה.

היא התעוררה שוב בכלאה המסריח.

למחרת בבוקר, לפחות היא קראה לכך בוקר כי אבדה את מניין השעות, זרקו לה צלחת פח עם תבשיל לא מזוהה. אסתי החליטה לעשות שביתת רעב. בסופו של דבר יבוא מישהו אחראי ויפסיק את ההתעללות של ג'ורג'.

לא היה לה כל כך קשה לוותר על הדייסה המגעילה. מחוץ לכך רוב חייה היא התרגלה לאכול מעט כדי לשמור על הדיאטה, 'אימון לא רע בשביל שביתת רעב' חשבה בלעג עצמי.

לאחר 'ארוחת הבוקר', גררו אותה שוב לחדר העינויים. שם ישב ג'ורג' כמו עכביש טורף בצללים, ודרש ממנה שוב ושוב לספר לו מה ראובן גילה מחוץ למסמך שגנב. אסתי ענתה לו שהיא דורשת ביקור של הצלב האדום לפי אמנת ג'נבה. על כך ג'ורג' צחק צחוק מרושע ואמר שכל מה שהוא יכול להבטיח לה זה חבל התליה.

ג'ורג' איים, היכה, והבטיח לחילופין כדי לאלץ אותה לספר כל מה שהיא יודעת. בסופו של יום עינויים ארוך היא הרגישה חולשה גופנית גדולה, אך רוחה לא נשברה. היא העסיקה עצמה במחשבות מנחמות על ראובן שחיזקו את החלטתה הנחושה לא לספר דבר. גופה נחלש כל כך עד שהסוהרים היו צרכים לגרור אותה דרך המסדרונות חזרה לתאה.

יום רדף יום וג'ורג' השתולל מתסכולו על העמידה שלה בחקירה. עורה נמתח כעור תוף מדגיש את צלעותיה הבולטות. פניה הרזים הבליטו את עיניה הגדולות שעגולים שחורים מסביבן.

כמה ימים היא עוד תוכל להחזיק מעמד? היא התחילה לשקול התאבדות, אך הסוהרים דאגו שלא יהיה לה שום אמצעי להתאבד. הימים עברו עליה בשינה טרופה הדומה יותר לעילפון, מחוץ לאותם רגעים בהם ג'ורג' חקר אותה באלימות. דווקא באותם רגעים היא חזרה לחיים באופן מוזר. השנאה לג'ורג' הפיחה בה כוח להתנגד וגרשה את צללי ההזיות שהיו מנת חלקה בכל שאר הזמן בכלא.

יום אחד במקום לקשור אותה לכיסא ולחקור אותה בעינויים, לקחו אותה לחדר אחר. שלוש נשים עטופות בבורקה שחורה, לקחו אותה לחדר רחצה ניקו אותה היטב, הלבישו לה את בגדיה הישנים שעברו כביסה וגיהוץ, ואפילו הזמינו נערה אחרת לבושה בג'ינס כחול, היחידה שראתה בלבוש מערבי בכל זמן שהותה בכלא. הנערה איפרה אותה, מטשטשת את חוורונה ומכסה באיפור כבד את סימני המכות.

ליבה פעם בחוזקה, אלו סימנים שישחררו אותה. היא אפילו הסכימה לטעום מהמזון הסביר ששמו לפניה. אך מה רבה הייתה אכזבתה כאשר נתנו לה מסמך שעליה להקריא לפני מצלמת טלביזיה.

הדחף הראשון היה לסרב, אך לאחר מכן אסתי חשבה שכדאי לה לשתף פעולה, כך העולם החופשי ידע בשידור חי שהיא חיה ויעשה מאמצים לשחרר אותה. היא קראה את כל הכתוב והצליחה להגניב משפט: "ראובן בוא ושחרר אותי מג'ורג'.”

ג'ורג' רק צחק: “נערה פתיה, זה לא שידור חי. לא שמעת על עריכה בווידאו. אין קל מלחתוך את המשפט המטומטם הזה.”

באותו יום זרקו את אסתי חזרה לצינוק והריטואל הרגיל חזר על עצמו.

בינתיים מחוץ לעולמה הקטן התרחשו דברים.

***

בבית הקטן ששימש כבסיס למוסד, הריצו שוב את קטע הווידאו של האיראנים שהתפרסם בכל ערוצי החדשות: “מה אנחנו יכולים ללמוד מהקלטת הזו?” ישראל הפנה את השאלה לאנשי המוסד שהצטופפו בחדר המנוחה.

כמה מאנשי המוסד ניסו להסיק מסקנות על מצבה של אסתי לפי רמזים שונים.

דוד העיר שהאיראנים מתגאים שוב ביכולתם 'לתפוס מרגלים ציונים' "...וזה לא סימן טוב עבור אסתי. השלב הבא יכול להיות שידור התליה במרכז העיר.”

לרגע נראה שאין יותר רעיונות. על פני הפוקר של ישראל אי אפשר היה לדעת מה הוא חושב. הוא התכונן לסכם את הפגישה כאשר נישמע קולו של ראובן מהשורה האחורית: “אני לא יכול לשמוע את כל הדברים הנבונים שבוודאי אמרו כאן. אבל אני רוצה להביע את שמחתי. אני חושב שהפצת הקלטת היא סימן טוב.”

"סימן טוב? למה אתה חושב שזה סימן טוב?” שאל ישראל מסמן לנוכחים שחלקם כבר קמו להתיישב בחזרה.

“זה סימן שהאיראנים מעוניינים במשא ומתן לשחרורה. אחרת אין להם שום סיבה להודות בחטיפת אסתי.”

“בוודאי, זו אפשרות שכבר עלתה כאן. אני שמח שגם אתה חושב כך. דוד וראובן בואו למשרד.” פנה ויצא מהחדר.

מרגע זה התחיל משא ומתן בתיווך האו"ם. למעשה התיווך נעשה על ידי אנשי CIA הפועלים במסגרת האו"ם.

התברר שלאיראנים יש דרישה אחת בלבד. החלפת אסתי בראובן.

כאשר איש ה CIA הבהיר זאת לסניף המוסד בלונדון התגובה המיידית של ישראל הייתה לא באלף רבתי. הוא לא סיפר זאת לראובן.

ישראל הגיש הצעות נגד רבות. הוא הציע שיחליפו אותה תמורת מרגלים איראנים ואפילו תמורת טרוריסטים מחיזבאללה שאסורים בישראל. התשובה של האיראנים הייתה שלילית. הם עומדים על דרישתם המקורית.

כל יום ראובן לחץ על ישראל לספר לו מה קורה במשא ומתן.

ישראל התחמק. תחילה הוא סיפר רק על ההצעות שלו לחילופי שבויים, אך ראובן שהרגישות שלו למבע הפנים התחדדה כפצוי על חוסר השמיעה, הסתכל על פני הפוקר של ישראל במבט יציב: “למה אתה מסתיר ממני מה האיראנים דורשים?”

ישראל ענה שוב תשובה מתחמקת, נשען על נימוקי סודיות ובטחון האומה.

ראובן לא קנה זאת: “הם דורשים אותי.” קבע בפשטות.

ישראל נאלץ להודות ושאל בחשדנות: “האם אתה יודע משהו שלא סיפרת לנו עליו? איני מבין למה הם כל כך להוטים לקבל אותך?”

"זה לא כל כך מה אני יודע, אלא מה הם חושבים שאני יודע.

תראה איך אני רואה את הדברים.” הוא שתק לרגע מארגן את הדברים בראשו תוך שהוא מקרב את כוס התה שהגיש לו ישראל ובוחש את התה בתנועות אוטומטיות בלתי מודעות. לבסוף הוא הפסיק את הבחישה לגם לגימה, עיווה את פניו כי הוא שכח להמתיק את התה, שם כפית סוכר בחש שוב בשלושה בחישות נימרצות לגם לגימה ארוכה ואמר: “להערכתי הם יודעים שחיים לקח מסמכים חשובים שיכולים לסכל את המזימה שלהם. אחרת לא היו נוקטים בצעד כל כך קיצוני כמו לחסל אותו. הם חושדים שאני יודע איפה חיים הסתיר את המסמכים, או יותר נכון, שיש בידי איזו שהיא ידיעה שאני לא מודע לה, שתוביל אותי למקום בו חיים הסתיר את המסמכים...” ראובן עשה אתנחתא ולגם לגימה נוספת מכוס התה המונחת לפניו: "כמובן שהם צודקים, אלא שזה לא אני, אלא דווקא אסתי יכולה להביל אותנו למקום מסתור המסמכים.” הוא הרים את כוס התה בכיוון ישראל וחייך חיוך ציני: “תחשוב על כך כמה זה אירוני. המפתח למקום המסמכים הוא דווקא בידי האישה שהם מחזיקים. והם רוצים להחליף אותה במי שלא יכול לעזור להם. אולי קשה להם להאמין שכאן דווקא האישה היא החשובה.”

ישראל חשב שכנראה הם מתכננים להחזיק בשניהם, אך שתק.

בסופו של דבר למרות שהוא התרשם מהניתוח של ראובן אך לא שינה את דעתו. הוא פטר את ראובן: “איך שלא יהיה נתתי להם תשובה שלילית. אין מצב שנמסור אותך.”

ראובן לא התווכח. אי אפשר להתווכח עם ישראל ברגע שהחליט. הוא יצא מהמשרד והלך ישירות אל איש ה CIA המתווך שישב בחדר אחר בבית המוסד, והציע את עצמו.

המתווך הסכים שהגיוני 'להקריב פרש, כדי להציל את המלכה'. ואפילו הביע את הערכתו לאומץ ליבו של ראובן. “זה כלום בין כה וכה אין הרבה טעם בחיי.” אמר ראובן, אך בליבו ידע שיש סיבה נוספת.

***

ג'ורג' הודיע לאסתי על החילופין בנימת ניצחון: "אני בטוח שאת לא סיפרת לנו דבר בגלל שאת לא יודעת כלום. ראובן עשה בחכמה שלא סיפר לך מה הוא יודע. את באמת לא היית אף פעם יותר מ 'אדיוטית שימושית'. היום הוכחנו שאפשר לנצל גם בחורה חסרת ערך כמוך כקלף מנצח אם יודעים לנצל את חולשות האויב. במשחק הפוקר הזה מול המערב בעל המוח הרכרוכי, הצלחנו לרמות אותם. כאשר ראובן יהיה בידנו אנחנו כבר נדע להוציא את כל המידע ממנו.”

ג'ורג' חייך חיוך של שמחה לאיד מול פניה הקודרות של אסתי ושלח אותה חזרה לתאה.

אסתי שכבה בכלאה המטונף ברגשות מעורבים. מצד אחד התעוררה בה שמחה קטנה בלתי מוסברת. הצעד של ראובן (והיא ידעה שאי אפשר לעשות זאת ללא הסכמתו) מראה שהוא לא אדיש לה אולי אפילו מרגיש כמוה. אין סיבה אחרת שהוא יהיה מוכן לתת את נפשו למענה. מצד שני היא לא הייתה מוכנה לקרבן זה. ראובן סבל מספיק.

אסתי התפללה שהחילופין לא יתבצעו. היא אפילו שוב תכננה להתאבד כדי שראובן לא ייפול בידיהם. אולי היא תשתמש במשהו חד כאשר הם שוב ינסו לשוות לה מראה אנושי, כמו שעשו לפני הצילום בטלביזיה. לאחר רגע עלתה במוחה מחשבה שנייה. היא כבר הכירה את הדרך בה האיראנים חושבים, בחודשי השבי הארוכים שלה. הם יכולים לרמות את המערביים התמימים ולקבל את ראובן גם תמורת הגופה שלה.

היום המיועד הגיע.

ג'ורג' התרוצץ מלא אנרגיה, מחייך חיוך אידיוטי בשפתיו הדקות כל פעם שהביט באסתי ששתי נשים התעסקו סביבה כדי לשפר את המראה שלה עד כמה שאפשר. משימה בלתי אפשרית. צלעותיה עדיין בלטו מחודש של שביתת הרעב, פניה חיוורים ועיניה בולטות מפניה הצמוקים.

אסתי שתקה. היא מזמן השלימה עם גורלה. כבר לא היה אכפת לה איך תמות. באופן משונה היה יותר חשוב לה שראובן לא יפגע. היא החליטה להזהיר את ראובן מהתחבולה של ג'ורג' , גם אם זה יעלה בחייה.

ג'ורג' הביט בהחבא באסתי שהובלה בידי שתי נשים בבורקה שחורה שרק עיניהן מציצות מעבר למסך הבגדים. עד כמה הן שונות מאסתי, שגם במצבה הגרוע היא כפרח בין קוצים. זו אסתי חדשה שחושלה בעינויים. בתחילת החקירה הוא חשב שקל יהיה לשבור את רוחה של ילדת התפנוקים הזו שלא ידעה מחסור. מעט מכות, בדידות בכלא קודר והיא תשפוך את כל מה שידעה. לנגד עיניו צמחה אישה קשוחה יותר מכל איכרה איראנית שעבדה בשדות כל ימיה. הוא לא יכול היה שלא להתפעל מכושר עמידתה.

בלבו פנימה הוא ידע שהוא היה קרוב לא פחות לאותו עמוד תליה. עדיין הוא לא יצא מכלל סכנה. הוא אכזב את המנהיגים לאחר שהבטיח להם תוצאות מהירות בחקירה. במקום להיכנס כשהיד מנצח בשערי גן עדן, הוא עלול היה למות כנבל בכיכר העיר. אך הוא ניחם את עצמו שכל זאת ישתנה במהרה כאשר הוא ידווח על ניצחון.

מחשבותיו חזרו לאותה ישיבה גורלית עם מנהיגי איראן. תחילה הייתה המתנה ארוכה במסדרון. פחדו הלך וגבר עם כל דקה שחיכה שם.

כאשר נפתחה הדלת ושמו הוכרז הוא אימץ את ליבו וניכנס.

בחדר הקטן ישבו שלושת האנשים החשובים ביותר באיראן. על סדר היום היה רק נושא אחד – מבצע דולת אלאיסלאם – (מדינת האיסלאם).

האייטולה עלי חמנאי, הנשיא חסן רוחאני, מפקד משמרות המהפכה מוחמד ג'פארי שהביא לישיבה הזו את המפקד הנוכחי של "כוח קודס", קאסם סולימאני.

האייטוללה פנה לנשיא: "האם שוט אללה מוכן?"

"לא שוט אחד, יש לנו כבר 3 שוטים כאלו שיכולים לרכב על מרכבות הטילים לכל מקום במזרח התיכון."

"טוב אז עכשיו נותר לנו רק להפעיל את מבצע דולת אלאיסלאם – מדינת האיסלאם."

פנה אל מפקד המשמרות: "מהצד שלך איך מתקדם המבצע?"

מפקד המשמרות הפנה את פניו אל מפקד כוח קודס: "קאסם דווח מהשטח!"

קאסם העביר את מבטו אל ג'ורג' ורמז לו לדווח. ג'ורג' כחכך בגרונו שיבש פתאום ודיווח שאין בעיות והכול מתנהל לפי התכנית מחוץ לבעיה הקטנה של ראובן, והבטיח שגם בעיה זו תיפתר בקרוב.

הנשיא ליטף את זקנו והזכיר שגם במבצע תאילנד שנכשל הוא דיווח שאין בעיות.

קאסם במקום להגן על פיקודו הזכיר שגם המבצע הזה כמעט נכשל בגלל בחירה שגויה של איש הקשר. ג'ורג' נאלץ להודות שחיים שאליו פנה סרב בסופו של דבר למרות שעל פניו נראה שהיה מועמד אידיאלי. "כמובן שעניין זה נפתר", מיהר להוסיף.

נראה שקאסם החליט להטיל את כל האשמה על ג'ורג. הוא העיר: "מתברר העניין לא נפתר לגמרי. איכשהו החברה של חיים מצאה את ראובן. ברור שמשהו מהתכנית הסודית דלף. עובדה, ראובן ואסתי הגיעו למפקדה בלונדון. הוא שאל בלעג מוסתר את ג'ורג': "אם העניין נפתר, אז לפי איזה מידע הם השיגו את כתובת המפקדה בלונדון?"

כדי לרכך מעט את האשמה של החלק שלו, הוא הוסיף ואמר שהמחלקה שלו התגברה על בעיה זו: "הבחורה כבר בדרך לאיראן ונטפל גם בראובן."

הוא נשאל אם אין אפשרות שראובן ואסתי סיפרו משהו למוסד. על כך הוא ענה שעד כמה שידוע המוסד לא יודע דבר.

ג'ורג' הזיע. שפתו התחתונה רעדה קלות. כדי להציל את עצמו הוא חייב לשכנע אותם שיש בו תועלת. הוא הצביע על העובדה שהוא מכיר את אסתי. אם הוא יחקור אותה הוא יצליח להוציא ממנה את כל הידוע לה טוב מכל אחר. מעודד מכך שהוא ראה את הנשיא מהנהן קלות, הוא הטיל את הקלף המנצח שלו: "אני רוצה להיות שהיד ולמות תוך ביצוע המשימה." כולם השתתקו וציפו למוצא פיו של האייטולה. אייטולה שקל את הדברים במשך כמה דקות ואז הסכים להתנות את עונשו של ג'ורג' בהצלחת המבצע: "עם זאת אין אתה רשאי להיות שהיד." ציין.

ג'ורג' זכר את רגש ההקלה שחש בצאתו מהישיבה.

הוא הודה בפני עצמו שהוא לא העריך כהלכה את הנחישות של היהודים. אך מיד הוא מיהר להדחיק את רגשות האמפתיה ליהודים. אולי זה היה נסלח כאשר הוא היה בישראל, אך כאן עליו להקשיח את ליבו כדי להצליח במשימה.

החילופין עמדו להיערך בגבול טורקיה בצומת כביש 37 וכביש D100 ליד עיירת הגבול בזארגן. לנקודת מפגש זו הרחק בצפון טורקיה, הגיעו שתי המשלחות. המשלחת של המתווכים האמריקנים שכללה את ראובן ודוד. והמשלחת האיראנית שהסתירה חיילים חמושים.

כך מצאה אסתי את עצמה צועדת בכביש D100 אל הגבול הטורקי וראובן צולע מולה, כאשר פרצה המהומה.