ראובן בטהרן

ראובן חש את הרעידות ההקלות של המטוס וצפה מבעד לחלון על בית הנתיבות ההולך ומתרחק. הוא ניזכר בטיסה ההיא ללונדון עם אסתי והסתובב להביט בכיסא שלידו מקווה בתת המודע שלו לראות את אסתי מתגנבת למושב.

דוד שישב לידו החזיר לו מבט מהורהר.

מנורת 'הדקו את החגורות' נדלקה מעליו. הוא חגר עצמו והביט שוב אל דוד מדמיין את אסתי המתקשה לחגור את החגורה.... מתברר שלדוד לא היו בעיות לחגור את עצמו.

ראובן הניד את ראשו מנסה לנער את דמותה של אסתי ממוחו.

"אל תדאג אנו נשחרר את אסתי וגם אותך.” אמר דוד כאילו ניחש על מה ראובן חושב.

"כדאי שתתרכז בשחרור אסתי. ניסיון לשחרר גם אותי יכול להביא לאסון.”

דוד עשה תנועת ביטול בידו: “אל תדאג.” חזר ואמר, “יש לי ניסיון רב בפעולות כאלו.”

ראובן משך בכתפיו וחזר להתבונן על המסלול המסומן במנורות, שרץ לאחור עם התקדמות המטוס לעמדת הזינוק.

דוד נגע בכתפו של ראובן כדי להסב את תשומת ליבו ולחש ללא קול: "יש משהו שמציק לי."

ראובן הפנה את ראשו אליו.

דוד המשיך להביט בו באותו ריכוז בשתיקה מהורהרת.

"מה?”

"אני רוצה להבהיר משהו.” אמר ללא קול כדי שאף אחד מחוץ לראובן לא יבין את דבריו.

ראובן שתק מצפה להמשך.

"אני לא יודע איך תקבל את דברי. בבקשה זכור שאני רק רוצה את טובתך. אתה יודע שאני התנגדתי שתציע את עצמך במקום אסתי.”

ראובן הנהן תוהה לאן זה מוביל.

"אולי מה שאני אגיד עכשיו יגרום לך שוב לסיוטים.”

ראובן הניח את ידו על כתפיו של דוד: “אתה יודע שמאז הסיוט במכונית מכבי האש, לא היה לי שום סיוט. נדמה לי שאני מחלים.” הוא נזכר בחלום המתוק שהיה לו בלילה הקודם בו כיכבה אסתי.

"הבעיה היא שאני רוצה לדבר על מה שקרה בקרב בית מחסוב....”

ראובן עדיין לא הבין לאן דוד חותר, ולאחר שתיקה בה דוד נראה עדיין חוכך בדעתו, דחק בו: "נו? שפוך את זה.”

"אל תבין אותי לא טוב, אבל כל פעם שמזכירים את הקרב ההוא, אתה מתחרפן.”

ראובן החליט לחכות שדוד יגיד את מה שעם לבו בקצב שלו.

"אתה זוכר איך הגבת כאשר אמרתי לך שחיים ז"ל היה אדם טוב?” הוא לא חיכה לתגובה שהצטמצמה להרמת גבות.
“ובכן חיים היה יותר מאדם טוב. הוא היה גיבור.”

הגבות של ראובן עלו עוד יותר והוא חשב מה לכל הרוחות דוד יודע ממה שקרה בקרב ההוא?

כאשר דוד התעודד מהתגובה המינורית של ראובן הוא החליט לספר: “אמרתי לך שחקרתי את הקרב ההוא בו שלמה נהרג. מה שמצאתי אינו תואם בדיוק את מה שאתה זוכר. אני רוצה לספר לך מה באמת קרה שם. נדמה לי שאני חייב זאת לך וגם לחיים. הצרה היא שאיני יודע אם זה יעזור לך או יגרום לך להתקפת סיוטים חדשה.”

"אל תדאג אני כבר רגיל להתקפות האלו. מה אתה יכול לדעת יותר ממני על הקרב בו נפצעתי?”

"מדאיג אותי היחס שלך לחיים. למה אתה שונא את חיים?"

"אתה לא? חיים הוא הסיבה שהאח שלך שלמה נהרג." ראובן התפלא.

"חיים הוא הסיבה שאתה חי." הייתה התשובה המהירה שדוד ירק, כאילו הייתה חתיכת גוש בשר מגעיל כבד בפיו.

"???"

דוד פלט את שאר הגוש שהעיק עליו בחתיכה אחת: "חיים הוא זה שחילץ אותך. אחר כך הוא חזר אל שדה המוקשים, תחת מטח היריות וחילץ גם את שלמה.”

"חיים? לא יכול להיות. יש לך טעות.”

"שום טעות. על כך הוא קיבל אות גבורה..."

"..ואת הכרת התודה שלי.” הוסיף בשקט מביט בראובן חושש מסימנים של התקפת הסיוטים. הוא החליט שאמר מספיק ואין טעם לערער את נפשו של ראובן בדיוק לפני הפעולה ושתק.

ראובן עוד הביט בו כמה שניות. כאשר הבין שדוד לא ממשיך לדבר, פשוט התעלם בטוח שדוד טועה, וניסה לשחזר קטעים מאותו חלום נעים שהיה לו בלילה הקודם.

מתברר שנרדם כי כאשר התעורר הם כבר נחתו בשדה התעופה של איסטנבול.

קרעי חלום עדיין שרדו במוחו המתעורר ואלו לצערו לא היו דמויות של אסתי אלא עסקו באותו קרב גורלי של בית מחסוב.

ראובן הניד את ראשו מנסה לגרש את דמותו של חיים החוזר עם שחר בראש הסיור, פניו מרוחים בבוץ, עיניו שקועות מעייפות. צועד לכיוון יואב המג"ד.

ראובן לא ייחס חשיבות מיוחדת לחלום, 'חלומות הם רק הלבשה חזותית על מחשבות. וזו בוודאי תגובה לדעה שהשמיע דוד על חיים. ' הוא חשב שהיה מעדיף לחלום על אסתי. אלוהים יודע שעליה הוא חושב הרבה יותר מאשר על חיים.

"טוב שישנת." העיר דוד "קשה לישון בהליקופטר צבאי שיביא אותנו לגבול איראן."

'תתפלא באיזה תנאים הצלחתי להירדם לפני הפציעה' חשב ראובן ממאן לחשוב שלא יכול היה להירדם גם בתנאים הטובים ביותר לאחר הפציעה.

כאשר הם הגיעו בשעה היעודה לצומת הנכונה המפקד של החיילים טורקים הצדיע לראש המשלחת, לקח אותו הצידה לסיכום אחרון של הפרטים. המכוניות הצבאיות האיראניות כבר חנו בצדו האיראני של הגבול.

הקצין הטורקי התקשר במכשיר הקשר אל מפקד הכוח האיראני ובו זמנית הורידו את ראובן הנתמך בידי דוד ומולם ראו את אסתי הולכת בין שני גברתנים איראנים.

"תגיד להם לשחרר אותה. אני רוצה לראות אותה צועדת לבד אלינו." הורה דוד לקצין הטורקי.

כעבור רגע ללא גינונים נוספים כאשר דוד ראה את אסתי צועדת לכיוונם, הוא הורה לראובן ללכת לאט לכיוון האיראנים "תהיה בכוננות לברוח מהר ככל שתוכל."

ראובן ראה את אסתי מסמנת משהו בידיה. שפת הסימנים. מזל שהציץ בספר ההוא עכשיו קרא את הסימנים בקושי: "ברח... הצלופח... מלכודת."

הוא התעלם. אם יברח עכשיו, הם יתפשו מחדש את אסתי. הוא המשיך מתעלם מסימני המצוקה של אסתי.

הוא ראה את אסתי מצמצמת עיניה מותחת את השרירים, אך לא היה מוכן למה שעשתה. היא פתאום זינקה והתחילה לרוץ לעברו. חיילים איראנים קפצו מהמכונית השנייה והרימו את הרובים מוכנים לירות. שני המלווים שלה פתחו בריצה אחריה, נשמעו שתי יריות בהפרש של שניות ושני המלווים קרסו על הקרקע. ראובן העיף מבט לאחור וראה את דוד כורע ומכוון את הרובה לחיילים תוך צעקה "ראובן חזור!”

ראובן התחיל בריצה צולעת אל אסתי, כאשר דוד עבר אותו בריצה מטורפת צועק שוב "ראובן חזור.”

ראובן נעמד כאשר ראה את אסתי נופלת מיריית חייל שעמד ליד המכונית האיראנית הראשונה. הוא הביט בהשתאות על דוד שלא עצר וירה תוך ריצה, מפיל את החייל. דוד הגיע אל אסתי, הרים אותה ופנה בריצה חזרה.

ראובן התחיל בריצה חזרה אך פיגר הרבה אחרי דוד שכמעט הגיע אל משלחת האו"ם.

האיראנים עמדו המומים מהמופע של דוד, אך מייד התעשתו והתחילו לדלוק אחרי ראובן.

נשמעה יריה נוספת מכיוון שלא ציפו לו. מהמתווכים הטורקים. דוד קרס ואסתי נשמטה מיידיו. שני אנשים מהמשלחת נשאו את אסתי להליקופטר תחת מטר יריות נוסף מכיוון הטורקים. ראובן התפלא על השקט מכיוון האיראנים הוא הביט אחורה והספיק לראות זוג זרועות תופסות אותו וגוררות אותו לגבול האיראני. הוא ניסה להתנגד אך הם היו חזקים ממנו. הוא נזרק לתוך מכונית ואן התחילה בנסיעה מהירה עוד לפני שהדלת נסגרה. מבעד לחלון האחורי הוא הספיק לראות את ההליקופטר ממריא משאיר את גופת דוד שוכבת בגבול איראן טורקיה.