ראובן התעורר במיטה רכה של
בית החולים. הפרצוף
הראשון שהוא ראה הייתה אסתי מתנמנמת
בכורסא שליד מיטתו.
"הי,
אסתי.”
העיניים הגדולות נפתחו באחת,
שוטפות אותו בזוהר
סגול מחמם לב.
"הי,
איך ישנת?”
"פעם
ראשונה שאני ישן ללא סיוטים.
מה קורה?
מצאתם את המסמכים?”
גל נוסף של חמימות מלטפת שטף
את גופו כאשר אסתי חייכה:
“כן,
מצאנו והחברה פועלים
לסכל את המזימה.”
"נו?”
"מה
נו?”
"מה
המזימה?”
קול חדש נשמע מהדלת:
“הי יפיפיה,
איך הפציינט?”
"ער
וסקרן.”
"שלום
דוד... או
סליחה יהונתן.”
"זה
בסדר אני רגיל מילדות שמבלבלים בניינו.”
"כמה
זמן ישנתי?”
"הייתי
אומרת בערך יומיים.”
"ומה
קרה?”
"אולי
יוני יספר לך. הוא
היה הגיבור הראשי.”
***
"אז
ככה. ברגע
שהגעתי קבלתי תדריך קצר וטסתי לגבעת
מרוד.”
"מה יש
בגבעת מרוד?
השד יודע איפה
היא.”
"שם
חיפשתי את שני נערי הגבעות שהיו אמורים
להגניב פצצה להר הבית.”
"אולי
תגיד כבר מה המזימה.”
"אולי
אתה לא יודע, אך
הר הבית וירושלים בכלל לא קדושים לשיעים.
למעשה גם לסונים ירושלים
לא הייתה קדושה עד שאנחנו באנו.
המזימה של שליט איראן
הייתה לארגן כך את העניינים כאילו נוער
הגבעות הגניב פצצת והרס את מסגד אל אקצה
בהר הבית. בחסות
זעם העולם המוסלמי וגינויים של העולם
המערבי, איראן
תטיל פצצה גרעינית על תל אביב,
תמחה את ישראל מעל המפה
ותקבל את ההגמוניה על כל העולם הערבי.
קרש קפיצה להכנעת
אירופה ואולי מאוחר יותר בעזרת רוסיה גם
הכנעת ארה"ב.”
ראובן המום,
"ממש הצלת את כל
העולם.”
"וזה
מביא אותי למטרת הביקור הזה – ראש הממשלה
מזמין אותך לקבל את עיטור הגבורה העיטור
הגבוה ביותר שמדינת ישראל יכולה לתת
לגיבוריה.”
"ואני
חשבתי שאתה סתם מתעניין במצבי.”
"או,
לא.
לא דאגתי בכלל,
אני הייתי בטוח שאתה
בידיים טובות.”
No comments:
Post a Comment