נסיון בריחה

ראובן התעורר באחת מכאב חד בצלעותיו. הוא פתח את עיניו והספיק לראות באפלולית התא דמות מטושטשת מתנשאת מעליו רגלה צוברת תנופה לבעיטה נוספת. הוא הספיק רק להתגלגל על צידו וגרם לעצמו כאב גדול יותר כאשר הבעיטה פגעה בגבו. רגליו התכווצו והוא זעק זעקת כאב.

בדקות הבאות הפליאו שני שוביו את מכותיהם והותירו אותו מעולף בתא המצחין.

***

כאשר התעורר שוב הוא היה לבדו. לא היה לו מושג אם זה יום או לילה. התא היה אפל. כל גופו כאב אך כאשר מישש את אבריו מצא שכולם מתפקדים 'חוץ מהקישוט שיש לי על הראש בתור אוזניים' חשב ברגע של חמלה עצמית. המחשבה הבאה הייתה 'מה אכפת לי? בין כה וכה חיי לא שווים הרבה', מתחת להכרה, רחש רגש לא מוכר של רצון חיים ובמוחו עלתה דמותה של אסתי.

עיניו החלו להתרגל לחשכה. הוא ראה את קירות הכלא.

אבנים גדולות וגסות. 'זה הכותל המערבי שלי' חשב.

הוא העביר יד ונגע באבן הקרה, מרגיש את הציפוי החלקלק של קרח.

'קרח?'

גופו כאילו חיכה לסימן חיצוני כזה כדי להצטמרר מקור.

'מזל שהם הכו בי כל כך חזק כך שגופי התחמם.'

מחשבתו התבהרה. עליו להחזיק מעמד רק כמה ימים כדי שהאיראנים ידחו את מה שהם תכננו. זמן מספיק כדי לאפשר לאסתי לגלות את המסמכים שחיים הסתיר.

'אני בין כה וכה אבוד.'

הוא תהה כמה זמן הוא יכול להחזיק מעמד. 'אם אני עדיין יכול ללגלג על עצמי, סימן שיש בי עדין יותר כוח ממה שניתן לשער לפי המסיבות'.

המחשבה על אסתי חיממה את ליבו. לפחות אסתי בטוחה.

אותו רובד מחשבתי חתרני מתחת להכרה, עדיין קיווה לחזור ולהתאחד עם אסתי. אך ההיגיון השולט בתודעתו ידע שאין סיכוי.

אור הציף את עיניו כאשר הדלת נפתחה ושני גברתנים גררו אותו אזוק בידיו וברגליו.

כל גופו כאב, אך הוא הצליח לצעוד בצעדים קטנים ככל שהותירה לו השרשרת שחיברה את רגליו אחת לשניה. שני שומריו החזיקו בזרועותיו. ידיו אזוקות אחת לשניה מאחורי גבו. נראה שלמרות מצבו, הם לא הותירו מקום לשום אפשרות של בריחה.

הוא לא הופתע לראות, כאשר הסתיימה הדרך הארוכה אל חדר החקירות, את ג'ורג' הצלופח יושב בכיסא החוקר.

בשניה שלפני הדלקת הפרוזקטור מול עיניו הוא קלט את החיוך הציני של ג'ורג': “עולם קטן, הא? יש לך הזדמנות לספר לי מה אתה יודע על הפעילות שלנו ולהשתחרר אל האישה הקטנה שלך.”

ראובן עצם את עיניו. בתגובה הצלפת שוט אדירה חתכה את בשרו. הוא נאנק מוריד את ראשו בניסיון להגן עליו כאשר הצלפות נוספות הגיעו בכיוונים שונים.

לפתע נזכר ג'ורג' שהאיש חרש. הוא הורה לכבות את הפרוזקטור.

ראובן מיצמץ בעיניו רואה עגולים אדומים.

ג'ורג' חזר על דבריו: “יש לך הזדמנות לספר לי מה אתה יודע על הפעילות שלנו ולהשתחרר אל האישה הקטנה שלך.”

ראובן הרים ראשו והביט באדם הקטן שישב על במה גבוהה מעליו, רוכן אליו עיניו נוצצות. שפתיו הוגות: "האלטרנטיבה לא כל כך מוצלחת. את מה שאתה יודע נוציא ממך כך או אחרת. יש לנו שיטות טובות. כדאי שלא תבזבז את זמני ותחסוך ממך כאבים רבים שיגמרו בתליה.”

ראובן הדק את שפתיו ושתק.

ג'ורג' המשיך בקול שמנוני של חבר מנוער: “כדאי לך לדבר עכשיו. אני מציע לך שחרור וחיים טובים עם אסתי, אם תתנהג בהיגיון ותדבר עכשיו. בסופו של דבר תאלץ לדבר לאחר עינויים שבסופם מוות. אני יודע שאתה אדם הגיוני, ואני מכיר אתכם היהודים. לך, כמו לכל יהודי, קדושת החיים היא מעל לכול. אל תאלץ אותי להרוג אותך.”

'נראה שהוא לא מכיר אותי כל כך טוב. חיי לא כך כך חשובים לי' חשב ראובן והדק את שפתיו בשתיקה.

נדמה שהעינוי לא יגמר. מכה רודפת מכה. ראובן עצם את עיניו והרגיש כאילו גלים של ים אדום שוטפים אותו.

בניסיון להתגבר על הכאבים הוא דמיין עצמו שוכב על חוף הים, מביט על דמותה של אסתי על החול. גל של כאב אדום שטף אותו ומחק את דמותה המשורטטת בחול.

אך לאחר רגע הגל נסוג ותמותה המאירה של אסתי מחייכת אליו הופיעה שנית על החול. הצדפים הכחולים בעיניה הפכו סגולים כאשר צבע הגלים האדומים שטפו אותן...

ושוב השתבר גל אדום על גבו ושטף את דמותה של אסתי מהחול. לאחר רגע גם הוא נסוג ודמותה הופיעה זוהרת מתמיד. הוא לא ידע כמה פעמים התהליך הזה חזר ונשנה עד ששקע בעילפון שממנו קם רק למחרת בתאו.

***

'האם הסיוט בו אני בברכה מנסה לצאת התחלף בסיוט של גלי הים האדומים המוחקים את דמותה של אסתי?” שאל את עצמו, אך מייד תיקן. 'זה לא סיוט. דמותה של אסתי מגנה עלי מפני הכאבים.' שוב הוא חשב על אסתי וגופו התמלא חום נעים בתוך הכלא הקר.

הדלת נפתחה בחריקה צורמת והוא ראה אדם מתקרב. הוא אימץ את ליבו לעוד סבב של עינויים.

האדם סגר בעדינות את הדלת, ניגש אליו ורכן לוחש: “ראובן, באתי להציל אותך. תסתובב ואתיר את האזיקים.”

ראובן לא שמע, והמשיך לשכב מזיז את ראשו כדי לראות את הגבר שרכן אליו.

הגבר הפך אותו על גבו והתיר את האזיקים. ראובן התהפך והביט באדם רחב הכתפיים בעל זקן עבות כמנהג האיראנים הדתיים. לא מבין.

הגבר רמז לו לשתוק והתיר גם את האזיקים ברגליו. הוא הקים את ראובן תומך בו.

ראובן נגע בכתפו, מסובב את ראשו ומסמן לו על אוזניו ומניד ראשו בשלילה ואחר כך מסמן לו לדבר בשפתיו. האיש הנהן: “אני שייך למחתרת האיראנית. באתי להציל אותך.”

ליבו של ראובן הלם בשמחה, אך מייד נזכר במשימתו: “איני יכול. עלי להשאר כאן עוד כמה ימים.”

“למה? הם מענים אותך.”

“עלי לאפשר דחיה של המזימה כמה שאוכל.”

“אתה לא יכול! נודע לי הם התיאשו מלדובב אותך ומחר הם מתכוננים לתלות אותך. מהר! אין לנו כל הזמן שבעולם.” אמר האיש מדחיפות מעיף מבט לכיוון הדלת.

שביב תקוה חזר אל ראובן, אך מייד גוועה כאשר הדלת נפתחה בתנופה ובפתח הופיע ג'ורג'.

ג'ורג' חמוש באקדח פסע פנימה וירה באיש המחתרת.

ראובן, אינו יודע מאיפה שאב את הכוחות, דילג שתי פסיעות קדימה מתעלם מהכאבים ברגלו הפגועה וזינק אל צווארו של ג'ורג'.

ד'ורג' המופתע שמט את אקדחו, וקרס מתחת לכובד גופו של ראובן.

ראובן עדיין אוחז בגרונו של ג'ורג' הרים את עיניו וראה אדם נוסף בפתח מכוון את רובהו אליו.

הוא שחרר מעט את צוואר ג'ורג' שכבר האדים ואמר לג'ורג' בדחיפות שיורה לאדם להניח את נישקו שאם לו כן הוא יחנוק אותו.

ג'ורג', האיש שהחליט להיות שהיד, כנראה הושפע מדרך המחשבה של היהודים יותר משהודה לעצמו. אחרת אין להבין למה הוא חס על חייו: “הניח את נישקך.” הוא פקד בשפתו על החייל שבפתח.

החייל רק חשף את שיניו, פולט מילה בודדת: “בוגד" אל ג'ורג'.

והרים את הרובה כדי לירות.

***

נשמעה ירייה והחייל נפל.

ראובן נחלץ מתחת לגופו המעולף של ג'ורג', אקדחו של ג'ורג' בידו עדיין חם מהירייה.

לא רע בשביל אחד שלא נגע ברובה כבר כמה שנים.

הוא מיהר אל איש המחתרת ושם את גב ידו אל צווארו, לשמחתו מרגיש פעימות חלשות.

בתנועות גמלוניות אך מהירות הוא פשט את בגדי החייל והחליף אותם עם הבגדים שלו. מזל שהחייל כל כך גדול כך שהבגדים התאימו.

ג'ורג' פקח את עיניו, מכה רצינית בראשו עם קת האקדח, וידאה שיסגור אותן לעוד כמה דקות.

בתנועות חסכוניות הוא נשא את החייל' למזרן המעופש ששימש אותו כמיטה וסובב אותו לכיוון הקיר בתקוה להרוויח עוד כמה שניות לפני שיתגלה מי באמת שוכב שם.

איש המחתרת נאנח. ראובן עזר לו לקום, צייד אותו עם הרובה של החייל, מזרז אותו לצאת.

ראובן דמה לאותו ארנב צעצוע שהכניסו לו בטריות חדשות. הדם געש בעורקיו נושא מנה רצינית של אדרנלין, כמו לפני קרב.

הוא חסם את המחשבה על קרב. עכשיו הזמן לפעול ולא לטבוע בעוד סיוט.

הוא הרים את ג'ורג' והעיר אותו עם שתי סטירות. אנשים חושבים שסטירות הן הנשק של נשים חלושות, אך סטירה רצינית יכולה להמם אדם או להעיר אדם המום.

ג'ורג' פתח את העיניים רק כדי לראות קנה אקדח מכוון לפניו. הוא עלעל בולע את רוקו עיניו מלאות פחד.

"אשמח ללחוץ על ההדק ברגע שתוציא קול מיותר.” לחש לו ראובן לאוזן. ג'ורג' הנהן להוט לרצות את ראובן שלהערכתו יש לו כל הסיבות ללחוץ על ההדק.

עיני ג'ורג' התרוצצו וניכר שמוחו מחפש מוצא.

איש המחתרת הוביל אותם בדרכים עקלקלות שהיו ידועות רק לו אל פתח צר בחומה העוטפת את הארמון שהפך לבית כלא. ודרך מעבר סתרים אל מחוץ לחומה.

מחוץ לחומה חיכה אדם נוסף עם רכב עתיק על שלושה גלגלים המשמש את האיכרים להעביר תוצרת חקלאות לעיר. בכוחות משותפים הם אסרו את ג'ורג' בחבלים וסתמו את פיו באגד מדבק וזרקו אותו כמוחבילת חציר אל מתחת לערמת ירקות שבמשא המכונית.

כך החל מסע ראובן אל החופש.