חשד

אסתי קראה בספר מקפידה להראות את שפתיה לראובן שהקליד למחשב את התרגום באופן סימולטאני. ראובן עצר את אסתי במשפט: "חיים פנה אל יואב המג"ד בקולו השקול, והציע לשלוח חוליית סיור כדי להעריך את כוחות האויב הנפרסים מולם, כמובן שהוא התנדב להוביל את החוליה.' “

הרים את גבותיו בתמיהה: "חיים? מתנדב?...."

אסתי עצרה.

ראובן נזכר באותה סצנה. הם ישבו במעגל סביב יואב המג"ד שהורה לחיים להוביל חוליית סיור. איסוף מידע היה בתחומו של חיים, שהיה קצין המודיעין של הגדוד. חיים התכווץ שם את ראשו בין רגליו מנסה להיעלם. ראובן היה קצין אג"ם של הגדוד. הוא ראה את מצוקתו של חיים, וידע שחיים הפחדן לא מתאים להוביל חוליה לקוי האויב, התנדב במקומו. יואב הביט רגע בחיים ובראובן חליפות והחליט לעבור על כך בשתיקה: “בסדר ראובן אתה תוביל את הסיור."

אסתי קטעה את מחשבותיו: "כן. חיים היה גיבור.”

ראובן לא ענה ואסתי המשיכה לקרוא באטיות ובהדגשה, בעוד ראובן מתרכז בפה של אסתי בעל המסגרת האדומה וניצוץ של שיניים לבנות בוהק מפעם לפעם. מקליד ישירות את התרגום האנגלי במחשב.

"חיים ידע שהמשימה שנטל על עצמו מסוכנת..." בעודו מתרגם באופן אוטומטי את הטקסט, מוחו הגיב לתוכן, 'בוודאי שהוא ידע, לכן הוא פחד כל כך.'

"...אך אין מישהו אחר שיבצע את המשימה. המחשבה שהוא עלול לא לחזור חי, העלתה בראשו את דמותה של אסתי. הוא זכר בערגה איך הוא ואסתי הלכו בקביעות לאותן אספות חברים. זכר את הוויכוחים שעכשיו נראו לו רחוקים מאד מהמציאות..."

ראובן עצר שוב את ההקלדה מקמט את מצחו: "רחוקים מהמציאות? למה את מתכוונת? נושאי הוויכוחים רחוקים מהאמת שהוא הכיר עכשיו, או שהאפשרות לבקר באספות החברים נראית לו רחוק מהמציאות של הקרב?"

אסתי שתקה מבטה הבוהה פונה לחלון.

ראובן פירש את התנהגותה של אסתי כשתיקה עוינת הנובעת מהביקורת שלו על סגנון הכתיבה שלה: “אל תעלבי. באמת שלא התכוונתי לבקר את הסגנון שלך, אבל מתרגם צריך להבין למה הסופר התכוון...”

הוא הפסיק באמצע המשפט כאשר הוא הבין שלא זאת הסיבה. יש כאן סיבה עמוקה יותר לשתיקה המוזרה הזו. אסתי המשיכה לבהות, אך ברור היה ממראה פניה שהיא אינה מסתכלת על הנוף האנושי הממהר ברחובות למטה, אלא לתוך נשמתה.

השתררה שתיקה ארוכה שראובן לא רצה להפר. ניכר היה על פניה שבנפשה של אסתי התחולל קרב של רגשות.

ברור שהיא עדיין מתאבלת על חיים. אנשים שונים מגיבים בצורה שונה על מותו של מישהו היקר להם.

אסתי החזירה את פניה אל ראובן לאחר שתיקה ארוכה והתנצלה: “סליחה, אמרת משהו?”

"שום דבר חשוב. האם את רוצה להפסיק עכשיו? נמשיך מחר.”

"לא, לא, לא, אני רוצה להמשיך, אך קודם עלי לספר לך משהו."

שתיקה נוספת כאשר אסתי מתלבטת איך לספר לראובן אותו משהו.

"חיים חזר בחיים מאותו קרב, אך לאחרונה הוא התנהג באופן מוזר.”

ראובן שתק.

אסתי חשה שעליה להתנצל: "חיים ראה חשיבות גדולה בסיפור המובא בספר זה. בעצם הוא זה שכתב את הספר עבורי, אני הייתי רק סופרת הצללים שלו. הוא זה שעמד על כך שאכתוב את הספר והוא זה שעמד על כך שרק אתה תתרגם את הספר לאנגלית. בדרך כלל הוא לא התערב בנושאי סגנון, אך היו משפטים שהוא עמד על כך שאכתוב אותם בדיוק כמו שהוא הכתיב אותם, למרות שהם נראו לי לא בנויים כהלכה מבחינה לשונית."

"למה?"

אסתי הרימה את ראשה והשירה מבט לראובן: "הוא אמר שרק אתה תדע."

ראובן הביט באסתי במבט מהורהר. אסתי הרכינה את ראשה.

לאחר שתיקה ארוכה ראובן רמז לאסתי להמשיך לקרוא בספר.

אסתי המשיכה להניע את שפתיה. ראובן הביט בשפתיה המלאות יוצרות את המילים בדממה, הבחין בתנודות הקטנות של גרונה המצודד אך לא המשיך להקליד את התרגום. נראה לו משהו מוזר בטקסט: "הוא זכר שבפגישה האחרונה בבית 'זכויות האדם' התגלה לו ה 'צלופח' באור חדש לחלוטין...." אסתי שמה לב שאינו מקליד ועצרה.

"אתה רואה? זה לא הגיוני בכלל."

"מה לא הגיוני?"

"קודם כל 'בית זכויות האדם' הוא מקום חדש שלא היה קיים כאשר חיים היה בצבא."

"אז מה? זה בהחלט בתחום החופש הספרותי."

"שנית אין אדם בשם 'צלופח' בחבורה הזו."

"הי אסתי, זו סיפורת ולא דו"ח משטרתי."

"כן, אבל כאשר שאלתי את חיים למה הוא רוצה שאכתוב את המשפטים האלו בדיוק כמו שהוא מכתיב, הוא ענה שחשוב לו מאד הדיוק במשפט זה ושאתה תבין."

ראובן הביט באסתי גלגלי מוחו פועלים חורקים כדי להבין למה חיים התכוון: “האם יש אדם בחבורה שלכם שחיים היה יכול לכנות אותו כצלופח?”

"לא עד כמה שאני יודעת.”

"יש אדם שהוא לא אהב במיוחד באותו מקום?"

"נראה שהוא לא אהב את ג'ורג' מנהל העמותה, אך לעולם הוא לא כינה אותו 'צלופח' ולא כל שם אחר.”

שוב שתיקה שבסופה ראובן נאנח: "אסתי, ספרי לי איך חיים מת."

"מה יש לספר? חיים חצה את הכביש ומשאית שנסעה במהירות דרסה אותו. זו הייתה תאונת פגע וברח ולעולם לא תפסו את הנהג הדורס.“

"אסתי, האם המקום הזה 'בית זכויות האזרח' פתוח עכשיו?"

"כן. אבל אני בדרך כלל מגיעה לשם רק ביום ראשון."

"היום תשני ממנהגך וגם תביאי לשם אורח." אמר ראובן בנימה פסקנית בעיניו ברק נחישות שהזכיר במשהו את ראובן הישן.