מוקש ספרותי

ראובן חש באכזבתה של הסופרת הצעירה, אך לא היה לו אכפת. הוא חייב לחשוב בדבר.

לספר הזה יש פוטנציאל גדול לחטט בפצעים שעוד לא הגלידו, קרוב לוודאי שבשיחה הבאה ביניהם הוא ידחה את העבודה. הוא החליט לא לפדות את השיק בינתיים.

בביתו הוא זרק את כתב היד על שולחן העבודה, שם הוא שכב כמו מוקש נגד אדם מחכה במארב בסבלנות של רוצח מקצועי, להתפוצץ על קורבנו התמים. ראובן שכב במיטה מסתכל על הקלסר האדום הנוצץ תחת מנורת השולחן החזקה. רובץ שם ומפתה: "פתח אותי."

הוא ידע שזה רק הדמיון ההזוי שלו, למרות זאת קם, פתח את המגרה וזרק את כתב היד הטעון לתוכה כדי שלא יראה אותו לנגד עיניו.

זה לא עזר הרבה. עדיין חש משיכה על טבעית להוציא אותו ולקרוא. כמו אותה משיכה שהרגיש לקפוץ כאשר עמד אז, לאחר הקרב בקצה המצוק של מוצב בית מחסוב.

בימים הבאים נמנע מלהיכנס לחדר העבודה וישן על הספה בסלון.

זה לא עזר. לא היה רגע אחד שלא היה מודע לאותו מוקש בצורת ספר, המחכה שהוא ידרוך עליו.

סיוטי הלילה פקדו אותו עכשיו בדחיפות רבה. העבר השיג את ההווה, מסיט אותו ממסלולו ומאיים להפיל אותו לתהום. ראובן החזיק מעמד שלושה ימים, אך ביום הרביעי נכנס לחדר העבודה בצעד מהיר, משנן לעצמו את מה שאמר לו הפסיכיאטר הצבאי: “עליך להתמודד עם הפחדים שלך. אם תברח, הפחדים ירדפו אחריך ובעצמה רבה יותר.” הוא הבין שזה בדיוק מה שקורה לו.

בהחלטה נחושה התיישב על הכיסא ליד שולחן העבודה, פתח את המגרה, הוציא את הקלסר האדום שהכיל את כתב היד והתחיל לקרוא.

שוקע בעלילה, היה ראובן מוכרח להודות שלאסתי הסופרת, היה כשרון כתיבה לא מבוטל, אך ברור שלאסתי הבחורה. לא היה מושג מה זו מלחמה. הוא קרא בתימהון איך העובדות עוותו וקבלו משמעות הפוכה ממה שקרה בשטח.

הוא היה צריך לעשות הפסקות רבות, בכל פעם שהגועל הארסי של הכפשות החברים היקרים שלו, העלה את הקיא לגרון.

כמובן שהוא זכר את חיים, החבר של אסתי. חיים, קצין המודיעין החדש שקפא מפחד למול האויב. בספר הוא היה הגיבור הרגיש אוהב אדם. ראובן ידע שהוא לא יכול לעזור להוציא ספר כזה לאור, והצטער בשם השיק שנח עדיין בכיסו, מתחנן ללכת לבנק לכסות את המינוס הענק, ולעשות את מנהל הבנק לאיש מאושר.

דמותה של אסתי עלתה בדמיונו כשהיא הוגה בשפתיה המלאות המשוכות באודם קל, את שמו של חיים בהערצת גיבורים.

לא. אין לו סיכוי לשכנע אותה מיהו באמת חיים שלה, ומה באמת קרה שם בשדה הקרב הבוגדני של בית מחסור.

ראובן ניער את ראשו לסלק את המחשבות הטרדניות.

הוא לא אהב את הדרך בה נדחקו הזיכרונות וזחלו מתוך הבור העמוק בו הניח אותם בתקווה לקבור אותם לעולמים. זיכרונות שהדחיק בחודשים הארוכים של ההחלמה, אך שבים וצצים מדי פעם כמחזה סיוטים.

ראובן הרים את הטלפון וקבע עם אסתי פגישה במשרד, כדי להיפרד סופית מהשיק שעדיין התחמם בכיסו.