עולם זר

הרגשתי כאילו התפוצצה לי פצצת זרחן מול הפרצוף. האור היה כל כך חזק שנאלצתי לעצום את עיני בחוזקה וגם אז האור שהסתנן סנוור אותי. הרעש היה כל כך חזק כאילו איזה פרחח עם מכונית ספורט הצמיד את אוזני לרמקולי הענק שבמכוניתו.

ההלם היה מוחלט.

הרעש הבזקי האור והקור המצמרר נראו לי תחילה, כאילו אני בתוך ענן גשם שהתנגש וייצר רעמים מחרישי אוזניים וברקים מסנוורים. סגרתי בכוח את עיני וחתרתי בכל כוחי בידי ורגלי לחזור לעולמי, אך יד ענקית משכה אותי הרחק מהפתח של עולמי.

ניסיתי להירגע ולשאוב מזון מצינור ההזנה אך התברר לי שצינור ההזנה סתום. עד כמה נכונה האמרה 'כאשר יש שיבוש רציני אחד, כל הדברים האחרים משתבשים אף הם'.

גיששתי בידי למצוא את מקום הסתימה בצינור כדי לשחרר מעט מזון שירגיע אותי. כך גיליתי שהצינור קרוע.

האור המסנוור לא אפשר לי לראות ולהבחין בשום דבר. הקולות היו נוראיים.

רעדתי מפחד. סגרתי את עיני שוב בחזקה. למה הם עושים זאת?

משהו הכה בי בחוזקה. צרחתי ובכיתי בחוסר אונים.

האם אני בגיהינום?

לפתע הרגשתי שמרימים אותי ושמים אותי על משטח רך. מתחת למזרן הרך שמעתי הד קלוש של תופי הטם טם המוכרים. לא. זה לא יכול להיות גיהינום.

ניסיתי להתרכז. לסלק ממוחי את רעשי הסביבה ולהתמקד בקול המוכר והמרגיע.

האם אני באמת שומע זאת או שאלו תעתועי דמיון?

ניסיתי להתעלם מהסערה שמסביבי, אך זה היה בלתי אפשרי. זאוס ירה את כל הברקים מאשפתו והטיח אותם בי. הדס הלם בקורנסו ברעש מחריש אוזניים.

בתוך כל ההמולה הזו שמעתי בקושי את המנגינה המוכרת. נאחזתי בה כעוגן ההצלה היחיד לשפיות.

שכבתי כך על המשטח הרך, מתאמץ להאזין למנגינה המרגיעה. לבי האט בהדרגה את מרוצו המהיר.

תוך כך הוגעתי את מוחי לברר לאיזה עולם נדחפתי בלא רצוני?

איני יודע כמה זמן שכבתי על המשטח הרך משתדל להירגע.

למרבה הפלא נרדמתי.

***

שנתי לא ארכה זמן מרובה. התעוררתי בשל כאב לא מוכר באזור הבטן.

פתחתי את עיני כעין סדק.... שוב התנפלה עלי מפלצת הברקים בקולות נוראיים. האור הבוהק העלה בי את ההשערה ששובי האירו אותי עם זרקור למנוע שינה ממני.

גיליתי שהחיים בעולם זר זה היו קשים מעבר לכל מה שיכלתי לדמיין בחלומותיי הגרועים ביותר.

בעולמי שחיתי מחוף לחוף ללא מאמץ, כאן תקפה אותי חולשה משונה. הייתי כל כך חלש עד שלא יכולתי לקום על רגלי. שכבתי חסר אונים על גבי מותקף מכל עבר ברעשים צבעוניים של עולם זר.

התגעגעתי לעולמי הישן, השלו והטוב.

ניסיתי לשאוב מזון אך עדיין צינור ההזנה שלי היה סתום.

נתקפתי בבהלה. הבלתי ידוע מבהיל במיוחד. לראשונה בחיי הרגשתי את מה שהכרתי מאוחר יותר בשם רעב. האם נגזר עלי למות ברעב?

הכאב בבטני ייצר גוש של פחד שעלה לגרוני מפריע לנשימה. נשמתי בכבדות מבעד לגוש, סובבתי את ראשי לכל הכיוונים בתקוה למצוא את החלק הקרוע של צינור ההזנה, אך האור ששטף אותי בעצמה של מפלי הניאגרה, סנוור אותי ולא יכולתי לראות דבר.

סגרתי את עיני בחזקה, גם כך חדר אור אדום בוהק אך נסבל.

למרבה הצער לא יכולתי לאטום את אוזניי. אשד הרעשים הנוראים הכו באוזני כגלי ים המתנפצים בסלעי החוף בחמת זעם.

בתוך כל הקקופוניה של הרעש הזה, גיששתי עם ידי בתקווה למצוא את צינור ההזנה, לשווא....

כמעט התייאשתי, הכנתי את נפשי למות כאשר לפתע הרגשתי צינור הזנה נכנס לי לפי.

התנפלתי עליו וגמעתי גמיעות גדולות מלוא הפה עד שכמעט נחנקתי. הכאב בבטני שכך, והמזון המס את גוש הפחד שסתם את גרוני.

נרגעתי, וגמעתי גמיעות קטנות יותר. שכבתי על המזרן הרך מאזין להד החלש של תופי הטם טם המוכרים והרגשתי מוגן בתוך כל הסערה החושית שמסביב.

המזון בעולם זה היה בעל טעם משונה אך טעים. מלאתי את בטני במזון עד שהיא כמעט התפוצצה. מיד הרגשתי בטעות שעשיתי. המזון העודף שדחסתי לקיבתי בחוסר מחשבה, פרץ מפי חזרה מרטיב את גופי ומביא ללשוני טעם מר וחריף של קיא.

לא הייתי צריך להתנפל כך על המזון, אך מי יודע מתי אקבל שוב מזון?

הבעיה הזו נפתרה מאוחר יותר, כאשר גיליתי עם הזמן שצינור ההזנה מגיעה לפי כל אימת שאני צועק ובוכה מרעב. כנראה שרק כך אלי העולם החדש מבינים שאני רעב.

בהפסקות בין ההזנות התפניתי לבחון את עולמי החדש בזהירות.

זה היה עולם שונה לחלוטין מהעולם הישן והשלו שאני הכרתי.

הקולות שהתקיפו את אוזניי בצבעים פסיכדליים, היו בלתי נעימים. לא עוד תופי הטם-טם הקצביים בלווי נשיפת חצוצרה חרישית, אלא תזמורת שלמה, מנגנת ללא מנצח, בה כל נגן מנסה להשמיע את קולו מעל לקולם של חבריו.

לאחר כמה ימים, עיני התרגלו לאור החזק, אך המראות הקולניים שראיתי היו כל כך מבלבלים ולא דמו לשום דבר שראיתי בעולמי הישן.

צורות שונות ומשונות שלא הבנתי את פשרם, חלקם נעו לעברים שונים כאילו יש בהם חיים משלהם. וצבעים!

היו כאן צבעים כה עזים ובכל כך הרבה טעמים, כאילו הייתי בתוך אחד הציורים של ואן גוך. האם אני משתגע כמוהו?

סערת חושים. זו ההגדרה שצצה לי בראש. סערה התוקפת את כל החושים שלי בבת אחת.

קולות צבעוניים, כמו הקול הזה בצבע חום חלודה המכה בי עכשיו, מחוספס וקשה כברזל. צמצמתי את עיני כדי לראות את הדמות המטושטשת ונדהמתי מגודל הפרצוף שניבט בי. הדמות התרחקה ודמות אחרת הופיעה והפיקה קול רך, המחליק כחמאה לתוך האוזניים, בליווי ריח טעים מלטף ורך של צינור ההזנה שנכנסה לפי.

אני מנסה להיאחז בצינור ההזנה אך זה ניתק עד מהרה, עד הפעם הבאה.

על אוכל מוצק אני יכול רק לחלום.

לפעמים עובר כל כך הרבה זמן לפני שהצינור המזין מוגש לפי, עד שבטני הריקה כואבת. הרגשה מציקה בשיפולי בטני, שלא חוויתי אותה אף פעם בעולמי הישן. במקרה כזה אני צורח במלוא פי כדי שמישהו יתעורר ויביא לי אוכל. לפעמים עלי לצעוק ולבכות שעה ארוכה לפני שהצינור המזין נכנס לפי.

בסופו של דבר, תמיד מגיעים אותם פנים שלמדתי להכיר, כדי להגיש לי את צינור ההזנה הריחני.

בלבי קראתי לפנים אלו "פני מלאך".

כאשר פני מלאך מתקרבים אלי, להגיש לי את צינור ההזנה, אני חש תענוג רוטט בכל חושי. היה לפני מלאך ריח טעים מלטף ורך, קול זהוב ענוג, ומה שאהבתי מכל הוא הד המנגינה מעולם הבית שלי. את המנגינה הזו יכולתי לשמוע בקושי רב כאשר הפסקתי רגע את מציצת המזון. קול חלש אך מתוק, ששרד מתחת לרעשים המטרידים הבלתי פוסקים בעולם הזה.

מחוץ לאותם רגעים בקרבת פני מלאך, מצאתי עולם קר ומנוכר אך עם זאת מופלא ומסקרן.

כמובן שהשתוקקתי לחזור אל עולם הבית החמים והשליו שלי, אך לפעמים הופנטתי מהפלאים בעולם זה שכמוהם לא ראיתי ולא חוויתי בעולמי. כאן הכול היה שונה ומשתנה בקצב מסחרר.

לפעמים שוטף כאן אור מסנוור המכאיב לעיניים, ולעתים חשכת אלוהים. לפעמים חם כמו בגיהינום ולעתים, בייחוד בזמנים של חושך, אני מצטמרר מקור.

יום אחד כאשר שכבתי חלש, וחסר אונים על גבי מביט בסורגים הגבוהים שמסביבי. חדרה לראשי המחשבה כמדקרות חרב. אני אסיר בעולם האיום אליו הוטלתי כנגד רצוני.

איני יודע מה אלי העולם הזה עשו לי, אך ברור שהם גרמו לי לחולשה כל כך גדולה, עד שלא הייתי יכול לעמוד אפילו על רגלי. לא היה צורך בסורגים הגבוהים שסוגרים על התא הקטן אליו הכניסו אותי, הייתי חלש פיזית ומבולבל נפשית מכדי אפילו לחשוב על בריחה.

מכל הצרות שלי כאן בעולם החדש, שלילת החירות פגעה בי ביותר.

מיצור חופשי שיכול לנוע לכל מקום בעולמי הישן אליו הוא חפץ, אני לא יכול לזוז ממקומי או אפילו להתהפך על בטני.

מאדם חופשי לאכול מתי שארצה ובכלל לעשות כל מה שבא בלבבי, הפכתי כאן לייצור חלש נתון לחסדי שוביו, שוכב בכלא הזה תחום בסורגים. מפעם לפעם מופיע פרצוף ענק מעל לכלאי ומוציא קולות מפחידים.

מה הם רוצים ממני? אני בודד בארץ נכרייה בעולם זר. רציתי להתחנן שיחזירו אותי אל עולמי, אך איך מדברים אל הפרצופים הענקיים והמפחידים האלו? בעצם הכול היה מפחיד.

שכבתי שם בכלאי זמן רב. אבוד, בודד ומבולבל.

מתקפת החושים בלבלה את דעתי, עד שלא יכולתי לחשוב כהלכה. לא ידעתי מה לעשות.

אפשר היה לחשוב שאדם במצב כזה יתייאש עד מהרה, אך נוכחתי לדעת שהאדם הוא ייצור סתגלני המסתגל לכל מצב. למרות המצב הקשה, התחלתי להתרגל לתופעות המוזרות של העולם הזה ואפילו להתעניין בסובב אותי.

לא כל הדברים בעולם הזה היו בלתי נעימים, למעשה התחלתי לאהוב חלק מהם.

למשל הצבעים.

כה עזים הם הצבעים וכה מגוונים. מכל עבר זרמו אלי מראות של חפצים בצבעים מסחררים מלווים בקולות רמים וצורות משונות. נהגתי לתפוס כל חפץ כזה שהתקרב אלי ולטעום את טעמו. עם הזמן יכולתי למיין חפצים לפי צורתם, טעמם, ריחם, הצבע שלהם וקולם.

במוחי צבעתי כל דבר שלא היה בתחום השג ידי בצבע שנתן לו מובן.

הדבר הראשון הצבעוני שראיתי, היה הדבר המוזר הזה שהסתובב מעלי ושר, נמלאתי תימהון. לא היה דבר כזה בעולמי. עם הזמן גיליתי שהוא ששר כל הזמן את אותו השיר. נמאס לי לשמוע אותו שוב ושוב והצבעים שעליו דהו עבורי מיום ליום עד שכמעט לא שמתי אליו לב. האם הוא לא יכול לגוון? אך בכל פעם שהוא מפסיק ואני מנסה ליהנות ממעט שלווה, בא מישהו ומפעיל אותו מחדש ומביא אותו לסף הכרתי.

לעומתו, הקולות שמשמיעים הפנים הגדולים הרכונים מעלי מפעם לפעם, נראים לי הרבה יותר משמעותיים ומעניינים. תחילה לא הבדלתי בין הפנים ענקיים. כולם נראו לי אותו דבר. אומרים ש "הסינים נראים אותו דבר." רק מי שלומד להכיר טוב יותר את הפנים מוצא תחילה הבדלים בולטים ואחר כך מוצא הבדלים בין פרצוף אחד למשנהו. כך שלאחר זמן ראיתי שלכל פרצוף מאפיינים שונים.

שמתי לב שהפנים האלו של הענקים שוכני העולם הזה, חוזרים בדרך כלל על אותם הצלילים, למרות שכל אחד מהם שונה בצבעו ובעצמתו.

לפעמים נדמה לי שהם מנסים להתקשר, אך אולי זו רק משאלת לב בודד המשתוקק לחברה.

הצבע של הקולות נשמע שונה מקול אחד לשני. היו כאן קולות צלולים וגבוהים בגוון כחול וקר, ואחרים נטו להיות נמוכים ואדומים עד מאד. רק הקול של פני מלאך היה זהוב, זורם ברכות ומתוק כדבש.

למדתי שיש תבנית קבועה לקולות. ניסיתי לחקות את הקולות האלו, אך יצאו לי רק ברבורים שהביאו אותם לידי צחוק. האם הם לועגים לי?

תחילה קשה היה לי להירדם ללא ליווי קולות הטם - טם שהורגלתי אליהם, אך הייתי כל כך חלש שאפילו פעולת ההזנה עייפה אותי עד כדי כך שנרדמתי עד מהרה.

הגבלות התנועה שלי לא אפשרו לי לחקור את הסובב אותי בעולם החדש, אלא רק את הקולות שהגיעו עד אלי.

ניצלתי כל רגע בין הארוחות לפענוח הקולות האלו.

אני קיוויתי שאם יעלה בידי לפענח אותם, אוכל להתקשר עם הסביבה. היו לי שאלות רבות הדורשות תשובה ובראש ובראשונה למה הם מחזיקים אותי כאן בכלא ומה הם מתכננים לעשות בי. חשבתי שאם אצליח להתקשר אוכל לפחות להתגבר על הבדידות של אסיר שאינו יכול להתקשר עם מי מסביבתו, שהייתה קשה עלי.

חשתי שבעלת הריח הנעים הקשור לפנים המוכרות פני המלאך, מנסה לענות על צרכי, אך לא יודעת בדיוק מהם.

כן, אהבתי שפני מלאך התקרבה אלי עם ריח הצוף הזהוב והמתוק שלה שהיה משכר.

חיכיתי שעות רבות כאשר היא לא הייתה בסביבה לאותו ריח הנפלא שקידם תמיד את בואה.

כן, הריחות כמו הקולות הגיעו עד אלי.

הריחות כמו הקולות והצבעים באו במגוון עצום! היו ריחות קלושים נעימים שזרמו בזרם עדין ודקדקו את אפי כמבקשים רשות להיכנס. אחרים זרמו בחוצפה לתוך אפי מהממים את מוחי לרגע. היו ריחות נעימים אך אחרים היו ריחות דוחים שככול שהתאמצתי לדחותם מלאו את אפי בצחנה שעשתה לי בחילה.

הכול היה סוער, צבעוני, ריחני וקולני יותר בעולם הזה.

***

אתמול הגיעו פנים חדשים עטורי זקן והוציאו קולות משונים שהצחיקו אותי, קולות עם ריח סגול כהה עמוק. הצחוק שלי גרם לאותם פנים להמשיך ולהוציא קולות, ולצרף אליהם העוויות מצחיקות. הצחוק שבעבע בי היה גם הוא חוויה חדשה.

נדמה לי שזו הפעם הראשונה שהיה לי איזה שהוא קשר לפנים שונים מפני המלאך הפרטית המזינה אותי.

במחשבה שנייה יתכן ושמו אותי כאן בתא כלא, המכיל רק מיטה ומסביב סורגים, כמו חיה בגן חיות. כל האנשים מהעולם החדש הזה באים להסתכל בי להנאתם.

כן יתכן שהביאו אותי אל גן חיות לאנשים מעולם אחר. אולי הם מראים לילדיהם את הפלא הזה של אדם שבא מעולם אחר.

המחשבה הזו הביאה בעקבותיה מחשבה שנייה. האם יש עוד אנשים מעולמות אחרים באותו גן חיות?

הרמתי את ראשי במאמץ והסתכלתי סביב.

החזרתי את תשומת לבי לפני זקן. על עיניו הוא הרכיב מתקן זכוכית מבריקה שנצנץ כל אימת שהזיז את ראשו. כל גופו היה מכוסה בעטיפה שחורה חוץ מכתם לבן באזור הצוואר. פני זקן המשיך להוציא קולות משונים, אך כבר לא הגבתי. אני לא צריך להיות ללעג. לאחר כמה זמן פני זקן התייאש והלך.

הנעתי את ראשי והצצתי מעבר לסורגים לבדוק אם תא הכלא שלי היה יחיד.

התברר לי שהכלוב שלי היה הכלוב היחיד באולם ענק. אולי הם מפרידים אותנו, הכלואים. כל אדם במקום אחר. רשמתי בזיכרוני לנסות לגלות זאת, אך עד מהרה נרדמתי.

את רוב זמני ביליתי בשינה התעייפתי בקלות למרות שלא עשיתי כל מאמץ. מה פשר החולשה הזו? אולי הסיבה לאותה חולשה משונה בעולם הזה, הייתה כוח הכובד של העולם שכנראה היה גדול ומתאים לענקים שהילכו על פניו? כן עכשיו כבר גיליתי שלכל פנים ענקיות היה קשור גוף ענק עוד יותר. הבנתי שאלו אנשים כמוני אם כי אנשים מגזע ענק. למה שאנשים הענקיים האלו יתעמרו באנשים אחרים רק בגלל שהם מגזע אחר, גזע של אנשים קטנים?

בשעות השינה הרבות שלי היו לי חלומות כל כך ממשיים, עד שקשה היה לי להבחין מה חלום ומה מציאות.

בחלומי ברחתי מהכלא ועברתי בין החדרים, משחרר את כל האנשים הכלואים בגן החיות. יחד חיפשנו את הדרך אל העולם הישן.

חלומי נגדע כאשר התעוררתי לשמע צריחה נוראה שחצתה את שנתי כמו ברק כחול את השמים האפלים.

פקחתי את עיני וראיתי ידיים ענקיות המרימות אותי. רגע מאוחר יותר פני מלאך חטפה אותי מידיו של הענק, שהתחיל ללכת אחורה. כנראה נרתע מהצריחה הנוראה.

הענק הביט בפני מלאך האוחזת בי בהיסוס, פנה אחורה ונעלם. פני מלאך נענעה אותי, והניחה אותי בעדינות חזרה אל תאי.

רק לאחר ששכבתי בתאי לבטח, התחיל גופי לרעוד מפחד כתגובה מאוחרת. לאחר זמן הרעידות הלכו ושככו עד שנרגעתי.

חשבתי שאולי הסורגים אינם כדי לכלוא אותי שלא אברח, אלא להגן עלי מפני חטיפות של ענקים שחמדו אותי.

לעתים תכופות אני מתגעגע לעולמי הישן והנוח בו אין הפתעות ואין סכנות אין סורגים ויש חופש מוחלט לנוע בקלות לכל כיוון שרק ארצה.

העולם הזה לא רק זר ומוזר. העולם הזה מסוכן!

סכנות! תנו לי לספר לכם על הסכנות בעולם הזה אליו נקלעתי ללא רצוני.

כאשר אני ניזכר בחמימות הנעימה והקבועה של עולמי הישן. בצינור ההזנה שהיה תמיד לרשותי להזין את גופי בכל עת שעלה ברצוני, ובחשכה המבורכת ללא ההבזקים המבלבלים של העולם הזה, אני מתחלחל מהסכנות האורבות לי כאן.

כן, אין ספק שהעולם הזה מלא סכנות.

אחת מהן הביאה כמעט למותי.