הבריחה

בלילה תקף אותי הרעב. צעקתי כהרגלי כמה זמן אך אף אחד לא ניגש להזין אותי. הגברתי את הצעקות והבכייה. שום דבר לא עזר.

איני יודע כמה זמן צעקתי, אך גרוני ניכר וממש התעייפתי מרוב קריאות.

השתתקתי ושכבתי במיטתי למשך זמן רב בטני מכרכרת מרעב.

לבסוף החלטתי שאולי אם אף אחד לא שומר עלי וזה זמן טוב לברוח.

עדיין הייתי חלש מהמכות שקבלתי כאשר ניסיתי לבדוק מה יש מאחורי עמדות השמירה של הסוהרים. במאמצים רבים עלה בידי להתרומם ותוך שאני מחזיק בסורגים שסגרו את מיטתי.

טוב, מה עושים עכשיו?

השחלתי רגל אחת בין הסורגים, האם אוכל לעבור?

לא, הבגדים העבים שעטפו אותי כדי להגן עלי מצינת הלילה הפריעו.

במאמצים רבים הצלחתי לפתוח את הסגר של הבגדים שעטפו אותי ונפלתי על גבי באפיסת כוחות.

נחתי שעה ארוכה מתנשף בכבדות עד שנשימתי הפכה סדירה. עודדתי את עצמי. סוף, סוף אני עושה מעשה ובורח מכלאי. חשקתי את פי ובמאמץ נוסף הצלחתי להוריד את הבגדים. עכשיו שוב מאמץ לקום על רגלי. הפעם הצלחתי ביתר קלות וכעבור זמן מה מצאתי עצמי עומד מתנשף ידי מחזיקות בסורגים.

נתתי לעצמי עוד כמה דקות לאסוף כוח, מציץ אם לא מגיע איזה שהוא שומר שיסכל את בריחתי.

הרעש מחוץ לחדר לא השתנה. כנראה שעדיין השטח פנוי.

השחלתי שוב רגל דרך הסורגים. עכשיו העברתי את גופי מצמצם את הבטן. נלחץ בין הסורגים נדחפתי החוצה.

בום!

הנפילה הייתה קשה. מתברר שהכלא שלי היה גבוה מששיערתי. רגלי השמאלית כאבה בטרוף, כנראה שעיקמתי אותה תוך הנפילה. פרצתי בבכי קולני.

זחלתי עד הפתח. עמדת הסוהרי הייתה מוארת, אך נשמעו נחירות עזות של הסוהר התורן. ראיתי אותו שרוע על הכסא עיניו עצומות.

מבט לאחור לאולם הכלא החשוך הבהיר לי שכל האחרים ישנים.

התרוממתי במאמץ, צולע על רגלי הפגועה צעדתי לעבר הפתח הרחוק של עמדת הסוהרים. מעבר לפתח היה מסדרון אפל, זכרתי את המסדרונות שדרכם העבירה אותי הפרחונית לעולם זה. מסדרונות אלו הם כנראה הקר לעולם המרכזי.

המסדרון היה ארוך ולקח לי שעה מרובה לחצות אותו, משעין את ידי האחת אל הקיר ומגשש בידי השנייה קשימה כדי לא להתקל בשום מכשול. חשקתי את שיני לא להשמיע קול למרות הכאבים והמשכתי ללכת. מסדרון זה התחבר למסדרון נוסף, חשוך אף הוא. העברתי בדמיוני את הדרך בה הגעתי עם הפרחונית. המסדרונות היו מוארים באור יום. זכרתי שעברנו שני מסדרונות כאלו, אך לאיזה כיוון עלי ללכת? המסדרון התמשך ימינה ושמאלה. אימצתי את עיני וראיתי הבהוב קל של אור בקצה אחד של המסדרון. הטיתי את אזני ושמעתי קולות קלושים של העולם המרכזי.

הלכתי בכיוון הזה מאמץ את גופי לעוד מאמץ קטן.

כל צעד הסב לי כאבים, אך לא וויתרתי. זו הייתה הזדמנות שאולי לא תקרה לדרכי שנית.

הגעתי לדלת. עכשיו הייתי בטוח מעבר לדלת זו שוכן העולם המרכזי. קולות העולם היו ברורים יותר ואור צהוב הסתנן מסדק בצד הדלת.

הזיכרון הכה בי, שוב אני יוצא מעולם אחד אל העולם המרכזי דרך סדק, אך הפעם אני יוצא ברצון ולא נדחף בכוח בלתי נשלט.

נדחפתי דרך הסדק, הדלת לא נפתחה לגמרי. שרשרת עצרה אותה ואפילו כאשר השרשרת נמתחה עד קצה יכולתה הסדק היה צר.

נדחפתי בכל זאת מעביר תחילה את ראשי, מתפתל ומעביר גם את כתפי ולבסוף את רגלי. זחלתי החוצה ונשכבתי באפיסת כוחות.

איני יודע כמה זמן שכבתי שם אך הקור שהקפיא את אברי החשופים מכל בגד המריץ אותי לקום.

קמתי במאמץ על רגלי וצלעתי קדימה.

פתאום שמעתי צווחות גבוהות מהקקופוניה הרגילה. ראיתי מולי אורות חזקים וחריקה איומה. ברגע הבא הרגשתי חבטה איומה שזרקה את גופי למרחק כמה מטרים.

התעלפתי.