שילוב אדם בחברה
גוסטב הקטן שמע מרחוק את קולות הרקיעה האחידה של פלוגת ה 'היטלר-יוגן' מתקרבת. הוא מיהר וברח לתוך מסדרון הבית הסמוך ומשם הביט בעיניים מבוהלות על הנערים העוברים בסך. מפעם לפעם חרג נער גדול מהשורה כדי להכות באלה כבדה שנשא עמו, אדם שהעז לעמוד ולא להצדיע במועל יד לפלוגה העוברת ולדגל הנאצי בראשה. רק שעה ארוכה לאחר שאחרוני הצועדים נעלם, העז הילד הקטן לצאת ממחבואו ולרוץ הביתה.
צעדות כאלו לא היו חזיון נפרץ בגרמניה של תחילת שנות השלושים. גוסטב המבוגר מספר על היום בו הגיעה חבורת היטלר-יוגן לבית סיפרו וגייסו את כל ילדי הכיתה והוא מצא עצמו באותה חבורה.
לא עבר זמן רב, משחזר בעדותו גוסטב המבוגר, והוא מצא עצמו צועד בסך, שרוי במין מצב היפנוטי לקול רקיעות הרגליים הקצבית, וצועק יחד עם האחרים בהתלהבות רבה 'הייל-היטלר'. בבושה הוא ניזכר איך הכה באלה שסופקה לו בבסיס התנועה, כל מי שהעז לא להצדיע במועל יד. הוא ניזכר ברגש הזעם שעלה בו באותו מעמד: "איך האנשים החצופים האלו לא מבינים שמנהיג המפלגה הנאצית הוא היחיד שייטיב עם העם. למה הם לא מכבדים את המנהיג הנערץ בכך שהם לא מברכים אותו במועל יד כנהוג.” - מתוך עדות של אזרח גרמני.
מחקר מדעי מועט נעשה בנושא החיבור של הפרט לחברה שאליו הוא משתייך.
למעשה אנשי המדע השאירו עד לאחרונה את פיתוח הנושא הזה בידי סופרים, פילוסופים, וחוקרי המדעים הבלתי מדויקים. הזנחה זו נעשתה מתוך חוסר מודעות לחשיבות שיש בחקר החיבור של אדם לחברה בה הוא חי.
אין זה בתחום הספר הזה לחקור את פרטי המנגנונים המחברים אנשים לחברה שבתוכה הם חיים, אך כדאי להתעכב על המשמעות והעומק של חיבורים כאלו.
מעט המחקרים שנעשו בכיוון זה, מראים שהחיבור בין אנשים הוא שילוב של חיבור גנטי וחברתי. החיבור החברתי נחקר רבות, בעיקר על ידי אנשים מחוץ לקהילה המדעית. סופרים ואנשי רוח עסקו בכך באובססיביות מאז שאייסכילוס העלה את המחזות הראשונים ביוון העתיקה.
המחקר המדעי על השילוב של אדם בחברה מוגבל למחקר של היכולת האנושית להזדהות עם האחר ונקרא התאוריה של התודעה (Theory of the mind). תחום זה עדיין בראשית דרכו. רוב המחקרים המדעיים בתחום זה עדיין מתרכזים רק במה קורה במוח, מבחינת התקשורת בין תאי המוח, מיקום התאים בהם מתבצעות הפעולות המתייחסות 'לאחר',התפתחות היכולות האלו עם הגיל וכדומה.
המחקרים האלו לא עונים על השאלות החשובות שאני מנסה לענות עליהן בספר זה - למה אדם 'אחר' חושב ופועל בצורה שונה ממני, ומה משפיע על צורת מחשבתו, רגשותיו והדרך בה הוא מגיב.
לא צריך להיות חוקר מוח כדי לדעת שיש קשר אמפטי בין אנשים. שאנו מסונכרנים באיזו שהיא צורה עם האנשים שבסביבתנו.
אנו מרגישים כאב, כאשר אנו רואים מישהו אחר שמתפתל מכאבים. הצחוק מדבק. אנו מפהקים כאשר אדם שלידנו מפהק. אנו מוחאים כפיים בקצב של כל האנשים מסביבנו. כל אלו תופעות של סנכרון שלנו עם האחרים. במחקרים המעטים שנעשו בכיוון זה, נמצא גן הסנכרון, המסנכרן פעולות של אנשים. נמצא גם שהמוח מייצר הורמון (Oxycontin) הנקרא גם הורמון האהבה, שגורם לנו לחוש אמפטיה 'לאחר'. הורמונים כאלו ותבניות מוח (סטראוטיפים) התפתחו במשך האבולוציה כדי לעזור לנו לקשור קשרים עם אחרים וליצור קבוצה שעמידה טוב יותר מבחינת שרידות מהאדם הבודד. לצד כל אלו, כמיטב המסורת של האבולוציה המוח פיתח תכונות נוספות שמהדקות את הקשר הבין קבוצתי עוד יותר. אותן התכונות שעוזרות לאדם להשיג שקט נפשי כמו הדחקה והמצאה, טובות גם להתחבר אל האחרים בקבוצה. אנו מתעלמים מהפגמים של חברי הקבוצה בדיוק כמו שאנו מתעלמים מהפגמים שלנו, אנו מרגישים טוב עם חברי הקבוצה שלנו בעלי השקפת עולם דומה. גם בתחום זה בולטת הפרקטליות האנושית המעתיקה תכונות של הרמה הנמוכה יותר לתוך הרמה הגבוהה.
מידע אמפירי רב על הקשר הבלתי רצוני הזה לאחרים, אפשר למצוא באופן מפתיע, בחקר התנהגות צרכנים בתחום המכירות. המפרסמים משתמשים במידע זה במטרה להשפיע על הצרכנים לקנות את המוצרים. אנשי שיווק שנעזרו בחוקרים בתחום הפסיכולוגיה, עשו שימוש בתופעת 'העדר'. הם מצאו שאדם נוטה לקנות דברים שהרבה אחרים קנו. הנטייה של אדם לרכוש מוצר גדלה עוד יותר, אם הוא שומע שאדם איתו הוא מזדהה, למשל ידוען, משתמש באותו מוצר.
אדם מרגיש הזדהות עם הדומים לו – זו דרכה של האבולוציה לדחוף אנשים להתחבר. ההזדהות גדלה ככול שאדם מוצא באחר תכונות משותפות, וככל שהם נמצאים רחוקים מסביבתם הטבעית. כל תייר המטייל בארץ זרה, חווה קירבה לתיירים אחרים שבאו מארצו, גם אם שם בארצו, הוא לא היה חושב להתחבר איתם.
גם אם אין הרבה מידע מדעי על המנגנון הזה, אי אפשר להכחיש את עצמתו, ואי אפשר לזלזל בחשיבותו. מנגנונים של חיבור אדם לסביבתו כל כך חזקים, עד שיש אנשים שמרגישים אפילו חיבור של שיתוף והבנה לחיית המחמד שלהם, למחשב הדומם שלהם, או למכונית האהובה עליהם.
במשך השנים של קיום האנושות נוצרו קבוצות של אנשים ששיתפו פעולה כדי להיטיב ולהתמודד עם אתגרי הסביבה. קבוצות שהיו מבודדות אחת מהשנייה סיגלו מאפיינים ייחודיים להן ושונים ממאפיינים של קבוצות אחרות. כאשר הקבוצות היו קטנות הן נקראות - שבטים, קבוצות גדולות יותר – עמים. עם הזמן כאשר הקבוצות גדלו עוד יותר, נוצרו קבוצות ענקיות – תרבויות. כאשר הקבוצות היו קטנות לא היה חיכוך גדול ביניהן, אך כאשר הקבוצות גדלו הן היו חייבות להתחרות אחת עם השנייה. כך שכל אחת ניסתה לבדל עצמה מאחרות ולגבש את הקבוצה שלה.
אפשר לזהות קווי דמיון בדרך המחשבה והתגובה של אנשים מקבוצה זהה, המבדלת אותם מדרך המחשבה של אנשים מקבוצה אחרת. למאפיינים האלו של קבוצה אני קורא – 'תרבות'. תרבות מתפתחת בתהליך של אבולוציה חברתית בדומה להתפתחות המין כולו. בבסיס התרבות (והאבולוציה החברתית), ישנו אותו מנגנון עלום של סנכרון בני האדם זה לזה. ללא סנכרון זה אי אפשר לתאר רבות מהפעילויות הרצוניות והבלתי רצוניות של האנשים. כדי להבין את 'האחר' חשוב לדעת שקיים מנגנון סנכרון כזה. הבנת אופן פעולתו של מנגנון זה היא עניין למחקר ניפרד אך חשוב להכיר שמנגנון סנכרון נמצא בכל אשר נפנה. ללא מנגנון כזה נגנים לא היו יכולים לנגן בתיאום מדויק בתזמורת, מאמינים לא היו חושבים ופועלים כגוף אחד בצאתם מהמסגד, חיילים לא היו צועדים בסך. מנגנון הסנכרון גורם לאנשים להרגיש הזדהות עם אנשים אחרים, ההזדהות גדולה ככל שהאחר קרוב מבחינה תרבותית.לפעמים ההזדהות הזו כל כך גדולה שאפשר לראות את קבוצת האנשים 'כעדר אנושי'. לעתים ההזדהות כל כך חזקה שאנשים מוכנים להרוג ולהרג למען שלמות הקהילה התרבותית. ההזדהות מטשטשת ומטה את ראיית המציאות, כך שתתאים לתרבות המשותפת.
לכן כאשר אנשים מתמזגים בקהילה עד כדי איבוד זהותם העצמית, אפשר להבין איך כל אדם בחברה כזו חושב ומגיב לפי הדרך בה הקהילה התרבותית מתנהגת.
הדבר נכון לקהילה של בנות בכיתה שמתלבשות ומתנהגות בצורה דומה. הדבר נכון לקהילה גדולה יותר של בחורי ישיבה. והדבר נכון גם לקהילה ענקית של מוסלמים קיצונים בדעאש.
כמובן שברוב הקהילות האנשים המרכיבים אותן לא מזדהים בצורה טוטלית כזו. אפשר להבחין בקהילות בהן יש מקום רב לאינדיווידואלים כמו בתרבות המערבית. אך בכל קהילה יש כמות כזו או אחרת של אנשים המזדהים טוטלית. גם כאשר אדם לא מזדהה עד איבוד העצמיות, יש בכל אדם חלק המזדהה עם החברה.
הבנה של 'האחר' מחייבת להעריך איזה חלק ממנו עצמי ואיזה חלק מזדהה לחברה.
מנגנון הסינכרון
הפסיכולוג הנודע קרל יונג פיתח את מושג הלא מודע הקולקטיבי, שהוא הרחבה של התת-מודע שבמשנתו של מורו פרוינד. התת המודע הקולקטיבי כולל בתוכו את מאגר החוויות המשתמרות מדור לדור.
אם קיים תת מודע קולקטיבי הוא יכול להצביע על כך שקיימת גם יישות קולקטיבית, שאני מכנה אותה בשם 'עדר'.
יונג חידש את מושגי הארכיטיפוס המודע הקולקטיבי. הופעתם החוזרת של אותם דימויים בתרבויות שונות היוותה לדעתו הוכחה לכך שהלא מודע הקולקטיבי אכן קיים. את אותם דימויים הוא כינה בשם ארכיטיפים. הארכיטיפ הוא תמונה כלל אנושית קמאית שמגיעה מתת המודע הקולקטיבי שמכיל זכרונות ותכנים כלל אנושיים. יונג הסיק שהיחיד בחלומו מתחבר אל אוצר זיכרון קולקטיבי, ושללא הכרת מורשת התרבות הטבועה במעמקי הלא-מודע של האנושות, לא ניתן להבין את עולמו הפנימי של היחיד על רבדיו השונים. דימויים ארכיטיפיים אלו מהווים כוח דוחף לאישיות ומימושם, יישומם במציאות קרוי יונגקומפלקס.
תורתו נדחתה על ידי הממסד הפסיכולוגי האקדמי, כי קשה היה לחוקרים לקבל קשר קולקטיבי כזה. האינטואיציה שלהם התנגדה לרעיון שאינם אנשים העומדים בפני עצמם. היום יש חזרה מסוימת לתורה זו.
אין אני מקצין עד כדי תמיכה בתת מודע קולקטיבי, אך ההתעניינות במשנתו של יונג אולי תביא למחקר מעמיק יותר בקשר בין בני האדם וקשר כזה קיים ללא ספק.
כיום אין הרבה מחקרים על המנגנונים הגורמים לתופעות של סנכרון אנשים וגיבושם לעדר. מעט המחקרים שנעשו התמקדו בקשר הדדי של קבוצות קטנות. חוקרים מצאו חומרים בשם פרומונים שבעלי חיים מפרישים לצורך איתות לבעלי חיים אחרים מאותו מין. בדרך כלל איתות הקשור לצורך הזדווגות. כל מי שיש לו כלבה בבית יודע שבתקופת הייחום, הכלבה מפרישה פרומון המאותת לכלבים זכרים רבים מהסביבה והם מגיעים כדי להזדווג איתה.
בני אדם אינם שונים מבעלי חיים אחרים. חוקר בשם יעקובסון מצא שגם בני אדם מגיבים לפרומונים אם כי באופן מתון יותר מאשר בעלי חיים אחרים. נעשו כמה מחקרים שהראו שנשים חוות משיכה לגברים מתאימים רק לפי הרחה של זיעתם. יש גם מחקר (אמנם שנוי במחלוקת) שמצא כי סטודנטיות שגרות בסמיכות במעונות מסנכרנות את זמני הביוץ שלהן (אפקט מקלינטוק).
אין הרבה מחקרים על הדרך בה אנשים מסונכרנים זה עם זה מעבר למשיכה המינית, אך אי אפשר להתכחש לעצם התופעה הזו היוצרת 'עדר'. אין חשיבות רבה לצורך נושא הספר הזה, מה המנגנון המדויק המביא לסינכרון אנשים. מספיק שנדע שמנגנון כזה קיים. עיקר המנגנון הזה נמצא במוחו של האדם הבודד שדוחף אותו להתחבר לאחרים. 'האדם הוא יצור חברתי' לא רק בגלל שכך הוא חונך, אלא בגלל המנגנונים השונים שהאבולוציה שתלה במוחו כדי להקל על החיבור שלו לאנשים אחרים כדי ליצור קבוצה. כמו הרבה תהליכים שנוצרו באבולוציה גם כאן האבולוציה בנתה תכונות שונות שכל אחת מהן תומכת בצורך להתאגדות בקבוצות. לשם כך קיימות תכונות חיוביות כמו אמפטיה, חמלה, ובעיקר אלטרואיזם. לשם כך קיימת גם תכונת החקוי והצורך בידידות. לשם כך קיימות גם תכונות שליליות כמו בדידות הדוחפת את האדם לחפש חברה, והשעמום שאפשר להפיג אותו בעיסוק חברתי. לשם כך קיימת השנאה לאחר העוזרת לבדל את הקבוצה מקבוצות מתחרות אחרות.
מתברר שגם לקושי שלנו להבין את האחר יש תפקיד של גיבוש הקבוצה שלנו.
עדר אנושי
אנשים בעלי תודעה עצמית מרגישים שיש קו גבול ברור בינם לבין העולם החיצוני. היטיב להגדיר זאת הפילוסוף לווינס: "הפנים של האחר הם תמיד 'מה שלא אני'.”אדם מערבי מוכן להסכים שיש לו קשר חברתי לאחרים, כי בסופו של דבר: "האדם הוא יצור חברתי", אך הוא דוחה בבוז את הרעיון שיש בו משהו שאינו שייך רק לו, אלא משותף לאנשים אחרים בסביבתו. תודעתו, המזוהה עם 'האני', קובעת שהוא יצור הנפרד מאחרים. אך האם אפשר לסמוך על התודעה? זו אותה תודעה שיודעת לספר סיפורים דמיוניים כדי להצדיק החלטות שלא היא עשתה, כפי שראינו בפרק הראשון.במשחק 'חי, צומח, דומם', אפילו לילדים אין בעיה לשבץ את בעלי החיים, הצמחים והדוממים בטורים הנכונים. באינטואיציה כולנו תופשים במה מדובר: אני חי - האבן לא, אני יכול לנוע - הצמח לא, אני מרגיש - התולעת לא.אך האם תמיד האינטואיציה צודקת? בעבר אנשים טענו, בהסתמך על האינטואיציה, שהארץ עומדת והשמש סובבת סביבה, רק אותו טרחן גלילאו, טען שהארץ 'נוע תנוע'? אבל הוא צדק, לא כן?האינטואיציה שלנו קובעת שהעור העוטף את גופינו, מפריד בינינו לבין 'הפנים של האחר שהוא תמיד לא אני' , אך האם זה באמת כך?הדבר דומה לגדר המקיפה את הגינה ומפרידה בין הגינה שלנו לגינת השכנים. קשה לנו לקבל שקו הגבול הזה הוא בעצם מטושטש. האם באמת הגינה שלנו? האדמה של גינות רבות בישראל שייכת בעצם למדינה כלומר לכולם, אנחנו רק חוכרים את האדמה למספר שנים. חלק מהגינות הפרטיות שלנו משותף עם הגינה של השכנים בבתים משותפים. אך גם אם יש לנו בית פרטי עם גינה פרטית יש לנו ולשכנים שטחים משותפים. כך גם אנו לא אנשים בודדים. בהרבה מובנים אנו שותפים לאנשים אחרים סביבנו.מגרש המשחקים הוא דוגמה לשטח המשותף לנו ולשכננו. מגרש המשחקים של החיים גם הוא דוגמה לשיתוף.כאשר ילדי השכונה שלנו משחקים כדור רגל מול ילדי שכונה אחרת במגרש, אנו מתייחסים לילדי השכונה כולם כגוף אחד – 'הקבוצה של השכונה'. כאשר נבחרת כדור רגל של המדינה משחקת מול נבחרת של מדינה אחרת, הנבחרת כגוף היא 'הנבחרת שלנו'.לפעמים וועד השכונה קונה לחברי קבוצת הכדור-רגל מדים אחידים, ואז הקבוצה נראית עוד יותר מבחוץ כגוף אחד. לאורחים שבאו לראות את המשחק, קשה להבחין בהבדלים בין הילד הפרטי שלנו, לילדים של השכנים המשחקים באותה קבוצה. באותה צורה אין אזרח מדינה אחרת מבדיל בין חיילים שלנו לבושי המדים.אנו מתייחסים למשל אל החרדים כגוף אחד בלי לראות אדם החרדי אחד השונה מחברו. כמאמר האימרה 'כל הסינים נראים אותו דבר.'לעומת האדם החילוני במערב המתקשה להסכים שיש בו חלק המשותף לקבוצה, אנשים במזרח הרחוק, ואולי גם אנשים אדוקים באמונתם במערב, חשים סוג של שיתוף קבוצתי מעבר לישות העצמאית שלהם.אם נתבונן היטב נראה שישנן תופעות רבות מסביבנו, שאי אפשר להסביר אלא בקיום תופעת העדר האנושי.אנו עדים לרגשות של תודעה משותפת הקיימת בכל עת כאשר אנו מונעים על ידי רגשות דתיים עמוקים, מוזיקה סוחפת, משחק כדור רגל מלהיב, או הערצה לדמות כריזמטית. מתברר שהאדם מתנהג לפעמים כאילו היה ללא רצון עצמאי, בתוך החברה שפועלת לפי חוקים משלה. האישיות העצמית של אדם נסוגה לטובת מיזוג עם אנשים אחרים.מחקר שהתפרסם בחודש ינואר 2007 על ידי מחלקת המחקר של בנק ישראל שכותרתו: "תופעת העדר בהמלצות האנליסטים". המחקר נכתב על ידי קונסטנטין קוסנקו. שם מובאת אמירה של אחד החוקרים בתחום לפיה, אנליסטים שמסקרים את שוק ההון מפרסמים המלצות אופטימיות יתר על המידה הואיל והם מושפעים מאינסטינקט העדר, הבא לביטוי בנטייה שלהם להשתייך לקבוצה של ממליצים אחרים ולפרסם המלצות הקרובות לקונצנזוס ובכך, להקטין ההסתברות לענישה אינדיבידואלית במקרה של טעות בתחזית, שלה כידוע השלכה ישירה על כספו של המשקיע.במידה מסוימת האנליסטים צודקים כי הערכותיהם מביאות לכך שציבור המשקיעים שאף הוא כפוף להתנהגות עדרית, ישקיע לפי המלצותיהם. זו דוגמה לנבואה המגשימה את עצמה.בתהליך הגיבוש של תרבות בכל חברה, יש תופעות של הרחקת כל החריגים.חושפי שחיתויות במשרדי ממשלה ובמוסדות פרטיים, שילמו מחיר אישי וכלכלי כבד מנשוא. סט הערכים שלאורם פעלו כדי לתקן עוולות ומעשי שחיתות, זיכו אותם בכותרות מרעישות בתקשורת, בהבטחה להגנה על ידי מבקר המדינה והכנסת ולבסוף, הם נשארו עם הכותרות, בלי עבודה, בלי פנסיה, עם שברון לב שהוביל בחלק מהמקרים למוות בטרם עת.סופרים שיצאו נגד מכורתם, משפחתם ודתם הוקעו מהחברה בה גדלו והתחנכו למרות שביקשו בסך הכול לספר את האמת שלהם מנקודת ראותם. כך קרה לסופר סלמאן רושדי שנגדו הוצא פסק דין מוות על ידי פוסקי הלכה מוסלמים שלא אהבו, בלשון המעטה, את ספריו.הוא הדין ביוצא קיבוץ שכתב ספר ביקורתי על הלינה המשפחתית בקיבוץ והשלכותיה. עיתונאי שלא מסתפק בהודעות דוברים ויחצנים, מעדיף לוותר על המידע שלהם. יוצא לבצע תחקירים עצמאיים וחושף ממצאים הסותרים את הודעות הדוברים הרשמיים. מעמיד אותם ואת הקולגות שלו בכלי התקשורת האחרים במבוכה בלתי הפיכה. חוקר כזה מסתכן בנידוי והחרמה ובכך, שובר לעצמו את מטה לחמו. כל זאת משום שבסך הכול ביקש לבצע את עבודתו במיומנות ומקצועיות. ב1961 החליט החוקר מילגראהם לעשות ניסוי באוניברסיטת ייל על נכונות אנשים להקשיב לאנשי סמכות. הוא ניסה לבדוק עד כמה קל לאיש סמכות להורות לאנשים לעשות דברים בלי שישאלו שאלות או תופעל מחשבה, כדי להבין טוב יותר את הסיבה לתופעת הנאציזם בגרמניה.הניסוי התבצע בצורה הבאה: יש נסיין, יש מורה ויש לומד. הנסיין והלומד הם שתולים של הניסוי, אבל המורה הוא מי שהניסוי מתבצע עליו בלי ידיעתו. לוקחים את הנסיין והמורה לחדר אחד, ואת הלומד לחדר אחר. המורה צריך לשאול שאלות את הלומד, וכל פעם שהוא עונה תשובה לא נכונה צריך לתת לו מכות חשמל. למורה נאמר שבכל שגיאה הוא אמור להעלות את עצמת החשמל, כמובן שלא השתמשו באמת במכות חשמל. נאמר למורה שללומד יש זמן מוגבל לענות על כל שאלה ובמידה והוא חורג מהזמן, זה כאילו שהוא ענה על תשובה לא נכונה. בניסוי הרשמי, כ65 אחוז מכלל 'המורים' הגיעו למצב בו העלו את עצמת מכת החשמל לרמה בה הלומד היה מת. הנסיין שלבש חלוק לבן כדי להופיע כבעל סמכות, אמר למורים להמשיך בכל פעם שהוא ראה אותם מהססים. בניסוי הזה, רק אדם אחד לא היה מוכן לתת מכת חשמל שיכולה לגרום לנזק. בעוד שכל האנשים האחרים אמנם לא הרגישו בנוח, כאשר הנסיין עם החלוק הלבן אמר להם להמשיך, אך הם המשיכו בכל זאת.הניסוי מלמד שיחסית מעט מאוד אנשים עוצרים באמת לשאול שאלות כאשר יש מישהו עם סמכות לידם. הרבה אנשים לא הסכימו עם הניסוי, אך היו כמה וכמה שיחזורים שלו וכולם הציגו תוצאות דומות מאוד.ניסוי מילגראהם הוא ניסוי של אחד המאפיינים של העדר. הוא הראה שאנשים מוכנים לקבל מרות ממישהו שנראה סמכותי (מנהיג). אפקט העדר כולל גם התנהגות המתיישרת עם ההמון מסביבנו, אפילו אם אין מנהיג שיבטא זאת בפרוש. כאשר אנו עדים להתפרעות, גם אנשים שבדרך כלל לא אלימים, יכולים למצוא את עצמם שוברים חלונות ראווה, ועושים מעשים שונים כי "כולם" עושים זאת. בחיי היום יום הורים לילדים צריכים להתמודד עם התופעה של אפקט העדר, כאשר הילד אומר: "כולם עושים זאת, או לכולם יש את הדבר שאני רוצה".סיפור הילדים "המלך הוא עירום" מספר על מלך אשר שני נוכלים נגשו אליו ושכנעו אותו שיש להם חוט מיוחד, אשר רק אנשים חכמים מסוגלים לראות אותו. המלך 'לבש' את הבגד שלא היה כי הוא לא רצה להודות שהוא טיפש. כך גם כל העם שראה את המלך צועד עירום ברחובות. רק ילד אחד שבר את הכישוף של אפקט העדר וצעק שהמלך עירום. במציאות נדיר שאדם ישבור את הכישוף של אפקט העדר. בדרך כלל 'העדר' יקיא את אותו אדם מתוכו.מחקרים הראו שבני אדם מתנהגים בצורה שונה כאשר הם נמצאים בקרב קהל גדול, מאשר הדרך בה הם מתנהגים בחוג המשפחה או החברים המצומצם. הסיבה לכך היא שככל שהקהל סביב אותו אדם גדול יותר, כך החלק החברתי המרכיב אתו משפיע יותר. לכן מנהיגים שרוצים ללכד סביבם קהל גדול עושים אספות המוניות.אספות המוניות אינן הדרך היחידה לגבש מספר גדול של אנשים. אפשר לראות גם את התקשורת ההמונית; העיתונים, התקשורת האלקטרונית והיום גם הרשתות החברתיות, כמקום אספה של קהל גדול.לכן עושים מחאות המוניות בכיכרות, קמפינים בתקשורת, או פוסטים וירלים ברשתות החברתיות, כדי לרתום את הפרט הבודד למשימה חברתית.
החלק החברתי אצל האדם גדל גם אם מאלצים אותו לאמץ סממני זהות כמו מדים או אופנה. לכן מלבישים חיילים במדים כדי לרתום אותם להילחם למען החברה. לכן כל כת חרדית מאופיינת בבגדים המזהים אותה, לכן עמים מאמצים 'בגדים לאומיים' ולכן הילד שלכם דורש ללבוש מותגים כמו כל חבריו בכיתה.במקרה הקיצוני הפרט מתמזג טוטלית עם החברה. במקרה כזה אדם מתנהג בדיוק כמו כל האחרים בקבוצה ואין שם את השונות הגדולה שיש בדרך כלל, בין כל פרט ופרט.
אשליית התודעה מביאה אותנו לחשוב שאנו יצורים אינדיבידואליים ללא קשר ממשי עם הזולת.במקרה הקיצוני הפרט מתמזג טוטלית עם החברה. במקרה כזה אדם מתנהג בדיוק כמו כל האחרים בקבוצה ואין שם את השונות הגדולה שיש בדרך כלל, בין כל פרט ופרט.אשליית התודעה מביאה אותנו לחשוב שאנו יצורים אינדיבידואליים ללא קשר ממשי עם הזולת.
לעץ הבודד קשה לראות את היער.
מערכות חיים פרקטליות
"תיאוריה היא מרשימה יותר, ככל שהנחותיה פשוטות יותר." - איינשטיין.
אנשים עומדים משתאים מול החידה והמסתורין של מורכבות בטבע.החידה הגדולה מכולן היא היווצרות החיים, בדגש על החיים האנושיים.יתכן והמפתח לחידה הוא ההבנה במנגנונים הבסיסיים של הטבע.
השכל הישר אומר שהטבע 'בוחר' את הדרך הקלה ביותר.המים בנחלים 'בוחרים' את הדרך הקלה ביותר לזרימה, למרות זאת הם יוצרים פיתולים מורכבים. המורכבות בטבע נוצרה במשך הזמן מתוך אלמנטים פשוטים החוזרים על עצמם כי זו הדרך הפשוטה ולכן הטבעית.
רגע. זה נשמע מוכר. זו בדיוק ההגדרה של צורות פרקטליות. הצורות המתארות את צורות העננים, קווי החוף העלים של עצים ובעצם כל דבר הקיים בטבע.
פְרַקטָל מוגדר כ "צורה גאומטרית שמורכבת מעותקים של אותה צורה עצמה בכל רמת פירוט שנסתכל בה. ”פרופסור מנדלברוט טען בספרו The Fractal Geometry of Nature, שהפרקטלים מתאימים לתיאור עולם הטבע יותר מאשר הצורות הפשוטות של הגאומטריה האוקלידית: "עננים אינם כדורים, הרים אינם בצורת חרוט, קו החוף אינו עשוי ממעגלים, קליפת העץ אינה חלקה והברק אינו מתקדם בקו ישר". כמו דברים רבים בטבע הנראים ממבט ראשון מסובכים אך כאשר הם נחקרים מתברר שהם פשוטים, גם מערכות פרקטליות הן תוצאה של יחסים פשוטים. הצורה המסובכת שבתמונה היא בעצם משוואה רגרסיבית בה יש יחס פשוט שאפשר לתארו במשוואה: z2 – c.
מתברר שהדרך הקלה ביותר לבנות מערכת מורכבת, היא חיבור אלמנטים פשוטים ליצירת גוף מורכב יותר,חיבור הגופים המורכבים האלו בצורות שונות ליצירת גופים מורכבים עוד יותר וחזרה על פעולה זו שוב ושוב. במילים אחרות - מערכת פרקטלית. אותו תהליך קיים במערכות רבות בטבע וכל המורכבות שאנו רואים בטבע נוצרה באותה צורה של היררכיה פרקטלית.
תרשו לי להרחיב את משמעות הפרקטלים בטבע גם למערכות חיים. ידוע שהאבולוציה של החיים התחילה מאבני בניין הפשוטות ביותר והצליחה ליצור את המורכבות העצומה של חיים על כדור הארץ. לצורך ספר זה נתרכז רק בקטע צר של אותו תהליך. נתחיל בתא של גוף האדם. מעליו בהיררכיה גוף אדם המורכב מתאים רבים, ומשם למערכת חברתית המורכבת מאנשים רבים. אפשר לראות תאים, אנשים וחברות, כמערכות חיים אנושיות היררכיות, היוצרות מערכת פרקטלית אנושית אשר תכונותיהן דומות בכל רמה. כמו במקרה של הפרקטלים הגאומטרים כך אצל הפרקטלים האנושיים, תכונות התא בדרגת הפירוט הקטנה, חוזרות על עצמן כאשר אנו עוברים מהתא, לאדם הבנוי מתאים רבים, ומשם למערכות הגדולות יותר של חברות הבנויות מאנשים רבים.
אפשר לראות תא כגוף חי (ראה מחקר שהראה אפילו תכונות אינדיווידואליות בתא). הוא 'נולד' מהתחלקות של תא קודם, צורך מזון, מתרבה, מגן על עצמו ומזדקן כמו כל חי אחר. יש לתא תכונות המאפשרות לו לשתף פעולה עם תאים אחרים, ויש לתא תכונות המאפשרות לו לתרום לקיבוץ התאים הנקרא אדם.
גוף האדם מציג תכונות דומות. הוא נולד, צורך מזון, מתרבה, מגן על עצמו, מזדקן ומת. גם הוא בעל תכונות המאפשרות לו להתחבר עם אנשים אחרים ותכונות המאפשרות לו לתרום יחד עם האנשים שבסביבתו כדי ליצור חברה.
לחברות תכונות דומות. הן 'נולדות' מתוך איחוד של חברות קטנות יותר, צורכות משאבים, גדלות ומתחזקות, מזדקנות ונבלעות על ידי חברות אחרות, או מתפרקות לחברות קטנות יותר וכך מפסיקות להתקיים.
במקרה של חברות אפשר לפרט רמות רבות של חברות - משפחה, שמעליה החברה הקרובה, מעליה העם ולבסוף ציוויליזציה שיכולה לכלול עמים רבים. לכל רמה תכונות דומות.
החברה, כמו גוף האדם וכמו התאים בגופו, משתכללת עם הזמן לפי חוקי האבולוציה, כדי שתוכל לשרוד מול חברות מתחרות.
קרום התא מפריד את התא מתאים אחרים.
העור העוטף את האדם מפריד את האדם מאנשים אחרים.
למעטפת תרבותית של החברה תפקיד דומה, היא מאחדת ומגבשת את האנשים בחברה לגוף אחד ומפרידה אותם מחברות אחרות.
לפעמים העטיפה התרבותית הדוקה עד כדי יצירת זהות בין כל התאים האנושיים המרכיבים את החברה כך נוצר גוף עדרי. אך גם אם האנשים לא מאבדים לגמרי את זהותם האישית בחברה, מובנה בהם, לצד האישיות האינדיבידואלית, חלק הקושר אותם לחברה.
מבנה מערכת זו מובן, אם נזכור שכל הגופים התפתחו בהדרגה מתוך גופים מעטים ראשוניים בעלי מבנה פשוט במהלך שנים רבות של אבולוציה. באופן טבעי בין גופים מעטים יש רק יחסים פשוטים.
הטבע המורכב של האדם, מובן הרבה יותר כאשר אנו מתבוננים עליו בהקשר של מערכת פרקטלית אנושית שלמה.
לסיכום הטענה שלי היא שהאדם אינו יחידה עצמאית כמו שנהוג לחשוב, אלא חוליה במערכת הררכית, שמתחתיה התאים שלכל אחד מהם דפוס התנהגות הדומה לחיים, ומעליה החברה שגם לה דפוס התנהגות דומה. אי אפשר לנתק את התנהגות האדם כתלות בהתנהגות התאים של גופו ובהתנהגות החברה שהוא בתוכה.
לכן כדי להבין אדם, צריך לחקור את האדם במכלול המערכת ההיררכית האנושית הכוללת. את התאים ברמה מתחתיו, החברות ברמות שמעליו ואופקית כל רמה ורמה.
קשה להבין איך מדענים לא התייחסו במשך שנים רבות לתופעות רבות של סנכרון הפרט עם האחרים והותירו את המחקר לפילוסופים, משוררים וסופרים. רק בשנים האחרונות קיבל הנושא חשיבות. חוקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית (Theory of mind), כמו גם בתחומים משיקים, חוקרים את הקשר בין אנשים באותה חברה ואת המנגנונים המובנים באדם לצורך זה. המחקר בזה הוא עדיין בחיתוליו.
עם זאת חקירת המערכת הפרקטלית האנושית פשוטה הרבה יותר ממה שאפשר לשער.
כדי לגלות את הקשרים והפרמטרים שעומדים בבסיס מערכות החיים על החוקרים לנסות, בדומה למה שמנסים לעשות הפיסיקאים ברמות הבסיסיות יותר, למצוא את התאוריה המאוחדת של החיים.
מחקרים על הקשר של אנשים לקבוצה
תחילה מעט מחקר עצמי.
אתה הקורא וודאי דוחה את תופעת העדר כמשהו שקורה לאחרים. בדרך כלל לאנשים בורים מהמעמד הנמוך. אתה הקורא, אדם חופשי החושב ומחליט בעצמו. השקפת עולמך היא פרי של מחשבה עצמאית והגיון בריא, אך האם זהו באמת המצב?בפעם הבאה כאשר תקרא מאמר פוליטי בעיתון החביב עליך, הנח לרגע את העיתון מידך ותחשוב מה גרם לך לבחור לקרוא דווקא את המאמר הזה בעיתון הזה. אם תהיה ישר עם עצמך תמצא שאתה בחרת את המאמר לא מעט בגלל שהוא תואם את השקפת עולמך. אחר כך אני מבקש שתתגבר על הדחייה ותקרא מאמר שאינו תואם את השקפת עולמך. האם מצאת שם דבר טעם או שהטיעונים נראו לך טיפשיים? האם המאמר לא הרגיז אותך? רק מי שיכול 'לצאת מהקופסה' ולחשוב שיש גם דרכים אחרות, יכול למצוא טעם בדברי אדם השייך לקבוצה שונה.לא מדובר רק בדעות. עיתונאי המדווח על חדשות מעוות אותן באופן לא מודע. הוא מדגיש את החדשות המתאימות להשקפת עולמו ומתעלם מחדשות שסותרות אותה. זאת עוד לפני הפרשנות שהוא נותן למה שקורה. הנה ציטוט ממחקר מקיף על עתונאי ישראל: “כמעט שבעה מכל עשרה עיתונאים סבורים כי מערכות התקשורת אינן מיישמות במידה הנדרשת את כללי האתיקה והיושרה שהן דורשות ממושאי הסיקור שלהן, וכמחצית מהעיתונאים מדווחים על לחצים כבדים לספק את הציפיות בכל מחיר.התופעה הבעייתית הרווחת ביותר, על-פי המשיבים, היא עיוות ציטוטים על-ידי עיתונאים. כמעט 30% מהנשאלים נתקלו בעיוות של ציטוטים מפי מרואיינים לעתים קרובות. 23.2% נוספים נתקלו בעיוות ציטוטים לפעמים, ורק 17.2% מהמשיבים מעולם לא נתקלו בעיוות ציטוטים על-ידי עיתונאים. גם סיקור לא הוגן כתוצאה מיחסי תן וקח בין עיתונאים ומקורות מסתמן כתופעה רווחת: 30.2% מהמשיבים דיווחו כי הם נתקלו בכך לעתים קרובות, 17.6% נתקלו בתופעה לפעמים, ורק 21% מהמשיבים לא נתקלו בתופעה זו מעולם. באופן מדאיג לא פחות, רק 27.6% מהמשיבים דיווחו כי מעולם לא נתקלו בהשפעה של שיקולים מסחריים על תוכני החדשות, ורק 18% לא נתקלו מעולם בעבירות צנזורה ובהפרות של צווי פרסום.”אפשר להסתמך על ידיעות ופרשנות מפי עתונאים כאלו?
כדי לוודא שאתה מקבל את האינפורמציה המלאה ולא רק את האינפורמציה המסוננת לפי השקפת עולמך, חשוב שתחשף למקורות אינפורמציה רבים ושונים. רק כך תוכל לבנות לעצמך תמונה שלמה יותר של המציאות ולהסיק את המסקנות המתבקשות. אנחנו מעדיפים את המשותף ודוחים את השונה בכל הבט של חיינו ולא רק במאמרים הפוליטים. תחשבו על פגישות ('דייטים') בין בחור ובחורה. כל דבר משותף מגביר את החיבה ביניהם. חיבה המבוססת על היותם באותה קבוצה. שיטת החקירה של 'שוטר טוב ושוטר רע" מבוססת על אותו רצון של אדם להשתייך. הנחקר מרגיש קירבה אל השוטר הטוב ונוטה לגלות לו סודותיו.טבענו שאנו רוצים בקרבת אנשים הדומים לנו. הנטיה הזו כל כך חזקה, שלפעמים די בהזכרת שמו של פוליטיקאי מהמחנה השני, או אדם מקבוצה אחרת כדי להביא אותנו לתעוב ודחיה פיזית ממש. גזענות היא מקרה קיצוני של אותה נטיה.מחקרים הראו שבמוחנו מובנים סטראוטיפים הגורמים לנו לחוש רגשות שליליים כגון תיעוב או שנאה, לכל מי שאינו שייך לקבוצה שלנו ורגשות חיוביים לאנשים מהקבוצה שלנו. חלק מסטראוטיפים אלו נבנים על ידי 'חינוך'. זה יכול להיות חינוך רשמי בבית הספר או בכנסיה, חינוך של לחץ סביבתי, או מתוך ניסיון אישי. חלק אחר מובנה מלידה.ההצדקה האבולוציונית לסטראוטיפים היא גיבוש הקבוצה (העדר) המאפשרת שרידות טובה יותר ובידול מקבוצות אחרות המתחרות על אותם משאבים. סיווג האנשים לכאלו שהם 'מהעדר שלי' ולכאלו שיש להתרחק מהם מחזקים את העדר. הקביעות ההגיוניות האלו אושרו במחקר. על-פי "תיאוריית הנפש" (Theory of Mind) התפתחה במוח האדם רשת עצבית, שתפקידה לאפשר לנו להבין את מחשבותיו,רגשותיו וכוונותיו של אדם אחר, לנבא את התנהגותו, ולחוש אמפאתיה כלפיו. מנגנון הרשת העצבית הזו מתבסס על הדמיון בדרך המחשבה וההתנהגות שלנו ולכן אותו מנגנון ממסך מהבנתנו את הדרך בה חושב ומתנהג אדם שלא נמנה על הקבוצה שלנו.למיומנויות חברתיות אלה היה יתרון אבולוציוני עצום. החיים בקבוצות חברתיות שיתופיות הגדילו משמעותית את סיכויי ההישרדות. במחקר נמצא שאמונה דתית,המלווה בכללי עשה ואל-תעשה וטקסים שונים במהלך החיים (לידה, נישואין, מוות),היתה הדבק החברתי שליכד את חברי הקבוצה ועל פיה נקבע מי חבר ומי אוייב, מי שייך ומי לא. ככל שרמת האמונה באל גבוהה כך גדלה הפעילות באזורי רשת ה-Theory of Mind שעוזרת להבנת כוונות ופעולות של אחרים באותה קבוצה, הנמצאת בעיקר ב- inferior frontal gyrus.אמונה ברגשות אלוהיים (זעם או אהבה) הביאו לעלייה בפעילות באזורים העוזרים בהבנת רגשות של אחרים, ביניהם ה- middle frontal gyrus וה- middle temporal gyrus. ידע דתי הביא לעלייה בפעילות העצבית באזורים המתווכים העלאה בדימיון וזיכרון אפיזודי, ביניהם ה- fusiform gyrus וה- precuneus. מעניין לציין שבמוחם של הנבדקים הדתיים והנבדקים החילוניים נמצאה פעילות עצבית דומה אם כי לא באותה עוצמה, בשלושת הרשתות הנ"ל.החברה האנושית תלויה בחברי הקבוצה (ראו מחקרים של באומיי סטר ושות ' 1995, ברואר, 2007 ). הצורך שלנו להיות חלק מקבוצה הוא בסיסי מאוד. כיום טוענים חוקרים שהוא מוטבע בנו בשלב מוקדם של ההתפתחות (ראו מחקר אובר ושות' 2009 ). זה מסביר את הצורך שלנו להשתלב בקבוצה, ולהידמות לשאר חברי הקבוצה. זה גם מסביר אספקטים שונים בהתנהגות הקבוצה, ולמה אנו מזדהים עם קבוצה זו או אחרת (מחקר פיסק, 2010 ).
האיזון בין החברה לאדם
התהליכים בטבע מבוססים על איזון, לצד אלמנט הפשטות שדנו בה בפרק על 'הפרקטל האנושי'. אין להבין שהאיזון בטבע משווה באופן מדויק בין כולם. משמעות האיזון היא: 'השפעה של גורם אחד על גורם אחר בכיוון של השוואת כוחות.' התפתחות אקראית – כלומר מוטציה, שגורמת לברדלס לרוץ מהר יותר, מתאזנת על ידי סינון אותם איילים בעלי מוטציה של יכולת בריחה מהירה מאותם ברדלסים משופרים. האחרים נטרפים ולכן קשה להם להעמיד צאצאים. האיזון בין התפתחות תכונות טורף לאלו של הנטרף, הוא בבסיס האבולוציה. אך האיזון בטבע אינו מוגבל לתחרות בין טורף לנטרף. הוא קיים בכל תופעת טבע.למשל גוף המפעיל כוח כלשהו על גוף אחר ומשנה את מצבו ממצב נייח לתנועה, הגוף השני מפעיל על הגוף הראשון כוח השווה בעוצמתו אך מנוגד בכיוונו. נשמע מוכר? כן, זה החוק השלישי של ניוטון. או ליתר דיוק זה לא החוק של ניוטון, אלא חוק טבע שניוטון רק ניסח.בניסוח אחר נראה שהטבע מאזן את הכוח שמפעיל גוף אחד על ידי הפעלת כוח נגדי. בדיוק כמו שהוא מאזן יתרון של הטורף בהקניית יתרון לנטרף.לרוב האיזון אינו נעשה בין שני אלמנטים בלבד, אלא בין כל האלמנטים המשתתפים בפעולה. הרחבה של החוק השלישי של ניוטון הוא חוק לנץ: "בפעולתו המגנטית, הזרם המושרה מתנגד לסיבת היווצרותו". החוק קובע שאם מניעים תיל נחושת בשדה מגנטי, זורם זרם היוצר שדה מגנטי המתנגד לכוח הראשוני. חוק לנץ בדומה לחוק השלישי של ניוטון מתאר איזון בטבע, אלא שהכוח המתנגד נוצר דרך גורם שלישי. חוק לנץ עוסק ביחס של זרם חשמלי, שדה מגנטי וכוח פיזי. אך נכון לומר שבטבע נמצא תופעות רבות בהן נגרם איזון ישיר או דרך גורמים עקיפים נוספים. אחת התופעות היא האיזון בין ההתנהגות האינדיבידואלית של אדם לבין ההתנהגות שלו כחלק מהחברה. תופעה שהיא נושא פרק זה.
לצורך הבנת האחר, חשוב לקחת בחשבון עד כמה יש באותו 'אחר' מחשבה עצמאית ואיזה חלק בו משותף לחברה בה הוא נמצא.אחת מהשאלות העיקריות שיש לחקור היא מה מנגנון שיתוף פעולה בין אנשים, הגורם ליצירת גוף גדול המאגד אותם. שיתוף פעולה זה קשור במה שמוגדר על ידי חוקרי אבולוציה כ 'אלטרואיזם' – הנכונות של הפרט לוותר על זכויותיו על מנת לחזק את הקהילה.אפשר להבחין בשיתוף כזה בכל שלושת הרמות שהגדרנו בפרקים הקודמים:רמת התאים הבודדים, היוצרים גוף תוך ויתור על עצמאותם, למרות שבכל אחד מהם יש את כל האינפורמציה הדרושה ליצירת גוף שלם. רק תאי הזרע והביציות מתרבים. רמת הגוף הבודד, המוותר על חלק מעצמאותו לטובת החברה.רמת החברות (משפחה, קהילות), היוצרים עם החי במדינתו. קיים קונפליקט בטבע בין ה "גן האנוכי" – הרצון של הפרט לשרוד ולהתרבות, לבין אלטרואיזם – התופעות של וויתור השרידות האישית למען החברה, (שקיים גם במינים אחרים). לפי חוק המילטון, ובעצם גם לפי השכל הישר, האלטרואיזם חזק ככל שיש קרבה רבה יותר בין הפרט לקהילה. אפשר להסביר זאת ביצר שרידות מורחב – למשפחה הקרובה--> לקהילה---> לעם ----> לתרבות (שבדרך כלל זהה עם דת). עצם קיום חברה מלמד על קיום אלטרואיזם, כיוון שאי אפשר לחיות בחברה בלי לוותר על חלק מהעצמאות האישית.שלושת מערכות החיים, התא, הגוף והחברה מאזנות זו את זו. כאשר הגוף בסכנה, למשל כאשר מרקם העור נפגע ונוצר פצע בגוף, יש נטיה של התאים להתרבות ולגדול כדי לסגור את הפצע. כאשר חברה נמצאת בסכנה כמו בשעת מלחמה, מתגברים הגורמים המלכדים ומתגברת הנכונות לאלטרואיזם. פתאום אנשים פטריוטים יותר, וסלחנים פחות למי שלא כמותם. כאשר לחברה אין סכנות לוחצות, כמו שקורה לאימפריות מצליחות, אנשים דואגים יותר לעצמם ופחות מוכנים לתרום לחברה. לצורך המאמר נדון באיזון בין החברה לאדם הפרטי בלבד, ולא נחקור את האיזון בין התאים לאדם.האיזון החשוב ביותר הוא בין תכונות האגואיזם של האדם הפרטי לבין תכונות האלטרואיזם הדוחפות אותו לתרום לחברה, על חשבון טובתו האישית. במהלך האבולוציה נמצא ששרידות מיטבית דורשת איזון כזה בין התכונות המלכדות אנשים לעמוד ביחד מול הסכנות, לבין תכונות אחרות השומרות על חירות האדם לחשוב אל מחוץ למקובל בעדר, כדי להכניס את החדשנות הנחוצה להתפתחות.המינון של שני סוגי התכונות שונה מאדם לאדם ומשתנה גם עם הנסיבות. לדוגמה, בחברה שלנו בישראל, אצל אנשים המייצגים את השמאל, מדגישים יותר את היתרונות לפרט, על חשבון התרומה לקהילה. אנשים המייצגים את הימין מדגישים את חובות הפרט לחיזוק הקהילה, על חשבון זכויות הפרט. בעבר שמאל וימין נתפשו, באופן פרדוכסלי בצורה הפוכה, הימין אופיין על ידי קפיטליזם המונע על ידי אגואיזם של הפרט, והשמאל הסוציאליסטי/קומוניסטי דגל באלטרואיזם. 'החלוצים' בקיבוצי השמאל היו המתנדבים הגדולים ליחידות הלוחמות. הקיבוץ עצמו היה דוגמה לאלטרואיזם, בו החבר הבודד נדרש לוותר על זכויותיו עבור הקהילה. היום דווקא בימין נמצאים המתנדבים ליחידות הלוחמות יותר מאשר בקרב אנשי השמאל.השאלה היא מהו המינון הרצוי. עד כמה הפרט חייב לתרום לכלל, ועד כמה הוא יכול לקבל חזרה.יש לזכור שההשקעה של הפרט בחברה מקדמת את כל אזרחי המדינה, כולל אותו פרט.לדעתי אסטרטגיה נבונה לאזרח היא, להשקיע בחברה ככל שהוא יכול, בלא לפגוע יותר מידי בעצמו. כך היא תשגשג והוא יחד איתה. הדבר דומה לבעל מפעל המשקיע חלק מרווחיו ברכישת מכונות חדשות, שיגבירו את הייצור ואיתו את רווחיו העתידיים.היחס בין הנכונות של אדם לתרום לטובת הכלל, לבין החתירה לטובת הפרט, בין אגואיזם לאלטרואיזם, הוא הבסיס להשקפת העולם של האדם.אם נציב השקפות עולם על גרף אפשר להבין טוב יותר את היחסים ביניהם.שמאל מול ימין, שמרנות מול חדשנות, אמונה באל מול אפיקורסיות. רוב האנשים מצטופפים איפה שהוא במרכז הגרף, אך תמיד ישנם אנשים בשוליים.
בזמנים קשים, גרף הגאוס מקבל שיפוע חד יותר ואנשים רבים מחליקים לכיוון הקצוות הקיצונים. אם נתבונן באנשים הקיצוניים האלו מקרוב, נראה שאלו הנמצאים משני קצוות הגרף דומים מאד.התכונה המאפיינת ביותר את הקיצונים היא פולחן וההיאחזות בסמלים.דתיים מקפידים בלבוש מסורתי זהה, אדוקים בשירת תפילותיהם, ומעריצים את הרבנים. ליברלים קיצונים, עוטפים עצמם במותגים זהים, אדוקים בהשמעת המוזיקה שלהם, ומעריצים את גיבורי התרבות.אלו, חלילה להם מלאכול חזיר, ואלו חלילה להם מלאכול בשר.אלו ואלו חושבים שרק הם צודקים בדעותיהם והאחרים לא רואים את האור.לשמחתנו, הרוב הדומם הוא זה שקובע את אופי החברה.
האם אפשר לשנות דעות?
הוויכוחים בסלון שלנו כאשר החברים מתארחים ביום שישי לוהטים. בזמן שהחבר בעל הדעות מהשמאל טוען את טיעוניו, חברים אחרים בוחנים אותם, רק כדי למצוא את הדרך הטובה ביותר לסתור אותם. לשם כך הם מגייסים את הטיעונים ששמעו מפובליציסטים מהמחנה שלהם. כאשר מישהו מוצא טיעון מוצלח במיוחד, הוא לא מתאפק וקוטע את דברי חברו, כדי להציג בפניו את המציאה. החברים מהשמאל עושים אותו דבר, ואינם מבינים איך חבריהם לא רואים את האמת הברורה להם כל כך.
הוויכוח מסתיים בדרך כלל, כאשר לאשתי נמאס מהצווחות והיא מביאה קפה ועוגה, שלגבי איכותה אין וויכוח.הסיפור הזה אינו ייחודי לבלוי שישי בסלון שלנו, אלא הוא חוזר על עצמו בכל מקום. השאלה הנשאלת מדוע שני אנשים בעלי אותה רמת השכלה ואינטליגנציה, אינם יכולים להסכים?התשובה הראשונה שעולה להסבר תופעה זו היא שאין בארץ תרבות וויכוח, אך נדמה לי שלתופעה זו שורשים עמוקים יותר מהיכולת לנהל וויכוח נימוסי. תופעה זו קיימת גם בארצות בהן שומרים על נימוס בויכוח.כל מי שמתעניין במבנה המוח, יודע שמוחנו מעבד את האינפורמציה המגיעה מהחושים מסנן אותה במסננת הטבועה בו, ומציג בפנינו (בפני התודעה שלנו) את המסקנות.המסננת הזו במוחנו מנפה את כל העובדות שמאיימות לזעזע את צדקתנו, בכוונה לשמור על שלוות רוחנו.הבעיה היא שלאנשים בעלי דעות מגוון אחד, מסננת שונה מאלו בעלי דעות אחרות. 'המסננת' הזו בנויה מהקשרים הקבועים בין תאי המוח. חלקם קשרים גנטיים, שקיימים כבר בשעת לידתנו.קשרים אלו נוצרו בשנים רבות של אבולוציה. הם מאורגנים בסטריאוטיפים הגורמים לנו לפחד מאריות ולרוצץ גולגולות הנחשים. חלק אחר נטבע במוחנו תוך לימוד וניסיון אישי. זה החלק שקובע במידה רבה את השקפת עולמנו. שמתם לב שבנים במקרים רבים, הם בעלי דעות כהוריהם?יד על הלב, האם אתם לא מדלגים על מאמרים של בעלי דעות שונות משלכם? מעדיפים לקרוא אותם עיתונים המביעים את הדעות שלכם? כן, אל תתביישו, כך המוח שלנו עובד. זו גם הסיבה שאנו לא באמת שוקלים את הטיעונים של בר שיחנו. מפריע לנו לקבל מצב שאולי אנו טועים. למוח הערמומי שלנו הפועל מתחת לרדאר התודעה, יש דרכים רבות לתרץ ולהציג את הדברים, כך שנהיה משוכנעים בצדקתנו. אז אי אפשר לשנות דעה? כן, זה אפשרי אך קשה מאד. לאנשים מבוגרים קשה יותר מאשר לילדים. כי לילדים הקשרים הקובעים דעות במוחם, לא התקבעו בחזקה. בכל קבוצה יש אנשים שיש להם את היכולת להשתחרר מכבלי ההשקפה הקודמת ולקבל שנויים, אך אלו בודדים. בחברות מגובשות, בעיקר בקבוצות דתיות כמו המוסלמים, קשה לאדם להשתחרר מהדעות המקובלות הרבה יותר מאשר בחברה חופשית מערבית.איך זה אצלך הקורא? האם אתה מוכן להודות שאולי אתה טועה, ויש משהו בדברי 'האחר'? האם אתה מוכן לקרוא מאמרים של בעלי דעות שונות משלך בעיתונים שאתה לא מנוי עליהם? האם אתה מוכן לקבל שיש גם צדדים אחרים לפרשה שהובאה לידיעתך?הקבעון המחשבתי הוא גם הסיבה שדפוסי הצבעה משתנים לאט, גם בנוכחות עדויות חותכות של כישלון מדיניות שתמכנו בה. בדמוקרטיה תיאורטית, כל מפלגה העומדת לבחירה, ולא חשוב כמה מנדטים היו לה בכנסת הקודמת, יכולה לקבל את כל 120 המנדטים. המציאות היא שזה לא קורה כי אנשים נוטים להשאר בסביבה התרבותית הנוחה שלהם. אפשר לשנות דעות, אך השנוי איטי ונדיר.
