המוח כבמאי

'האחר' לא רואה את אותה מציאות שאני רואה.

באנלוגיה למחשבים, כאשר המנהל מעביר מסמך לעובדיו כדי שיעבדו אותו, המזכירה רואה את הטקסט של המסמך, בעוד המעצב הגרפי מתרכז בגרפים המצורפים.

באותה צורה מקרים כאלו של ראייה שונה של מציאות (שהיא המסמך באנלוגיה) על ידי אנשים שונים נפוצים וידועים. כל אדם משוכנע שמה שהוא חש בחושים שלו זו המציאות האמיתית. 'אני רואה אותך בעיני ושומע את הקולות שאתה משמיע באוזני, אז אל תספר לי שאתה לא קיים.'

לנושא הספר אין חשיבות למציאות האמיתית. חשוב להבין שאנשים שונים מבססים את המסקנות שלהם על עובדות שונות, גם אם הם מסתכלים על אותה מציאות.

הסיבה שתמונת המציאות המגיעה למוח, אינה משקפת נאמנה את המציאות, נעוצה בגלל מגבלות החושים, כמו גם בגלל מגבלות המוח הקולט.

החושים שלנו מוגבלים הן בתדירות (טווח הצבעים בראייה וטווח הצלילים בשמיעה), ברגישות הקובעת את טווח הראייה והשמיעה ועוד. החושים שלנו מוגבלים אפילו בהשוואה לחיות אחרות.

אין להשוות בין יכולת הראייה שלנו לבין היכולת של הנץ. בין חוש הריח שלנו לזה של הכלב, בין חוש השמע שלנו לחוש השמיעה של העטלף. לכן בהגדרה איננו קולטים את כל טווח המציאות.

המוח שלנו מוגבל אף הוא, הן בגלל מגבלות שנובעות מהמבנה שלו והן בגלל מגבלות שהשקפת העולם שלנו מטילה על בניית תמונת המציאות.

מגבלות הנובעות מהמבנה של המוח כוללות בין השאר את העובדה שקשה לנו לתפוש כל דבר שאינו בסדרי הגודל שלנו כמו מספרים גדולים, דברים בלתי מוכרים, זמנים ארוכים, מרחקים גדולים מאוד או קטנים מאוד.

מגבלות הנובעות מהשקפת העולם גורמות לנו לסנן עובדות שלא מתאימות להשקפת עולם ולדמיין עובדות אחרות שלא קיימות כדי להצדיק את השקפת העולם שלנו.

בדוגמה של הילארי קלינטון היא 'ראתה' בבנגזי אנשים המוחים על העלבת מוחמד נביאם, על ידי סרט וידאו שהופץ באינטרנט ולא כפי שהתברר לאחר מכן, התקפה יזומה של אל-קאידה על שגריר ארצות הברית. במוחה מוטבעת השקפת עולם של צורך בהכרת תודה. לכן ציפתה להכרת תודה על הפעולות שארצה עושה עבור המוסלמים בבנגזי.

בדוגמה אחרת אנו רואים שלפלשתינים ברור שישראל עושה פעולות כדי להרוס את אל אקצה ושום הכחשה של הממשלה, שום הצגת עובדות בתקשורת הישראלית, לא משכנעים אותם. הם פשוט רואים 'עובדות' שונות ממה שהיהודים 'רואים' בגלל בסיס הנתונים (סטראוטיפים) השונה הצרוב במוחם של היהודים והפלשתינים.

מעבר לכל אלו קשה לכל אדם לקבל דברים שאינם אינטואיטיביים ומתאימים לנסיונו האישי.

לכל האמור לעיל יש ביסוס מחקרי ואף הגיון אבולוציוני.

כדוגמה נפרט את תהליך הראיה. כל תמונה שנקלטת במוחנו ע"י העין, מעובדת בחלוקה לתאים הבסיסיים שנקראים פיקסלים. תאים בעלי 3 צבעים, אדום ירוק וכחול RGB, בדיוק כמו במסך מחשב צבעוני. לכן התמונה מתקבלת במוח כמפה של פיקסלים. כדי שיתקבל בתא מסוים צבע מסוים נשלח אות חשמלי לאותה נקודה כך שהקומבינציה של האות החשמלי לכל צבע וצבע ייתן את הצבע הרצוי. אין סימטריה במספר החיישנים הקולטים את הפיקסלים המפוזרים בעין. נקודת המרכז של רשתית העין שלנו הרבה יותר רגישה וצפופה במספר החיישנים משאר אזורי רשתית העין. במקביל מרכז הרשתית של העין תופס נפח גדול מאוד מאזור הקליטה במפת הפיקסלים במוח שלנו. מחקרים שבדקו את צורת ההתבוננות של מרכז הרשתית בכל תמונה נתונה, גילו להפתעתם שמרכז הרשתית מתביית על נקודות חשובות בתמונה כמו פנים, או עצמים מעניינים וסורק אותם מספר פעמים הלוך ושוב, כל עוד אנחנו מתבוננים בתמונה הנתונה. העין לעולם לא סורקת את התמונה כולה. אל המוח מגיעה התמונה ברמה של פיקסלים בודדים, המוח מייחס חשיבות יותר גדולה לנקודות מרכזיות בתמונה היום יומית שלנו. הפנים של האדם יתפסו כ - 50% משטח מרכז הקליטה, ושאר התמונה יקבל יחס שולי ב - 50% הנותרים.

כך שלמעשה כל אדם רואה תמונה שונה מחברו גם אם הם מביטים על אותו דבר.

ראינו שיש הבדל בין הגישה המקובלת, המניחה שמה שאנו רואים זו המציאות ומה שאנו מבינים זו האמת, לבין הגישה שאני מציג.

לדעתי, מה שאנו חושבים כמציאות, אינו אלא 'סרט פרסומת' שהמוח שלנו מציג לתודעה.

בהשאלה מעולם הטכנולוגיה, לפי הגישה הראשונה, אנו רגילים לדמות את מה שאנו 'רואים' בתודעה שלנו למסך של מצלמה.
העיניים באנלוגיה זו, הן עדשות של מצלמת וידאו. הן מתרגמות את התמונה לאינפורמציה חשמלית/כימית, שהעצבים יכולים להעביר למרכזי המוח.
במוח אינפורמציה זו מתורגמת חזרה לתמונה שאנו רואים בתודעתנו.
באותה צורה אנו שומעים קולות במנגנון נפרד של שמיעה. אוזננו קולטות את שינויי לחץ האוויר הנובע מגלי הקול, הופכות אותם לאותות חשמליים שעוברים דרך העצבים, ומתקבלים במרכזי המוח הספציפיים שמתרגמים אותם חזרה לקולות שאנו 'שומעים'.

עד כמה גישה זו אינה נכונה מעידות עובדות רבות. הנה שתי דוגמאות:

• אין צורך בעיניים כדי שאדם יראה תמונה על מסך התודעה. כאשר הרכיבו מטריצה של סיכות המופעלות על ידי מצלמת וידאו ולוחצות את התמונה על עורו של אדם עיוור, האדם ראה תמונה כאילו הועברה אליו מהעיניים. כמובן באיכות של מספר הסיכות המשמשות כפיקסלים של התמונה.

• עצם העובדה שאנו רואים תמונה ישרה כאשר התמונה המוקרנת על הרשתית בעצם מתהפכת על ידי עדשת העין, מוכיחה שהמוח חייב לעבד את התמונה לפני שהוא מציג אותה לתודעה. בניסוי בו אנשים הרכיבו משקפיים בעלות עדשות ההופכות את התמונה, התברר שתחילה הם ראו את התמונה הפוכה, אך לאחר זמן המוח הפך אותה חזרה והם ראו באותה צורה כמו שראו ללא המשקפיים. לאחר שהסירו את המשקפיים שוב חזרו לראות הפוך למשך זמן מה עד שהמוח הפך את התמונה חזרה.

אני מעדיף לדמות את התהליכים האלו כתהליך המורכב יותר של יצירת סרט.
מה שאנו רואים על מסך הקולנוע של התודעה, הוא לא תמונת המציאות. הוא מניפולציה של המוח, המשמש כבמאי המביא תסריט מבוסס על טריקים של מצלמה.
התהליך של הפקת הסרט על ידי המוח הבמאי, כולל שלושה שלבים התואמים לשלושת השלבים ההיררכיים שמפעיל המוח במהלך עבוד הנתונים:

• צילום – איסוף נתונים לבניית תמונת המציאות.

• השוואת הנתונים לתבניות מובנות – כדי להבין את סיפור המציאות בצורה מהירה.

• עריכת הסרט תוך הוספת אפקטים – עריכת סיפור המציאות כדי להביאו אל התודעה.

איני אומר שהתודעה משמשת רק כמסך לסיפור שרוקח המוח הבמאי. ברור שלתודעה תפקיד חשוב ביכולת השרידות של אדם. אם לא היה יתרון גדול בתודעה מפותחת לשרידות, היא לא הייתה מתפתחת למה שהיא בשנים הארוכות של האבולוציה. כל מה שאני אומר הוא שהתודעה 'רואה' רק את תמונת 'המציאות' שהמוח מקרין עליה. זו אינה תמונת מציאות אמיתית.
התודעה היא החלק במוח שאנו נוהגים לזהות כ 'אני'. לכן נדון בה בנפרד מרובו של המוח, המהווה את מה שנהוג לחשוב עליו כתת מודע, להבדיל אותו מהתודעה.
כאשר אנו מנסים להבין את 'האחר' אנו מתייחסים בעיקר לתודעה שלו כי אנו מזהים תודעה כ 'אני'. זו כמובן טעות כי חייבים להבין את פעולת המוח כולו כדי להבין איך 'האחר' חושב ומגיב.
התודעה היא רק חלק קטן מהמוח כולו. אמנם חלק חשוב, אך כמו שפרויד הבין באופן אינטואיטיבי, רוב תהליכי החשיבה והתגובה נערכים בתת המודע. לתפקיד החשוב של התודעה נגיע בהמשך. לאחר שאמרתי זאת אמשיך בדמוי המוח כבמאי:

צילום

האם אנו רואים כל מה שמסביב, או שהעיניים מקבלות הוראות מהמוח הבמאי מה לצלם ועל מה להתמקד, בדיוק כמו שעושה במאי סרטים? במקרים רבים המוח מספר תסריט. באנלוגיה שלנו, השחקנים פועלים לפי תסריט שבראש הבמאי.

אחת ההוכחות שמנגנון 'ראיית' המציאות אינו עובד כמצלמת וידאו, היא שהתסריט שאותו מוח במאי מחבר, יכול להיות סרט מצויר דמיוני לחלוטין, כמו שקורה בחלום. או כפי שקורה כאשר אדם הוזה תחת השפעת סמים.
התודעה מקבלת מציאות וירטואלית זו בחלום כמציאות. לאדם אין הבדל בין החוויה של החלום והמציאות הערה. תחושות הראיה, השמיעה או הריח זהות, למרות שבחלום אין שום גירוי חושי הגורם להם. לפעמים אנו חווים מעין חלום כאשר אנו רואים סרט, כאשר אנו קוראים ספר שמכניס אותנו למציאות שלו.
כמו בסרט כך בחיים, יש באמת מצלמת וידאו - העין שמצלמת. אך האם היא מצלמת מציאות? כאשר אנו רואים שני שחקנים משוחחים במכונית נוסעת, האם המכונית באמת נוסעת, או שרק מתקבל הרושם הזה כאשר מקרינים רקע של נוף זז מאחוריהם? בצורה דומה, כאשר אנו יושבים ברכבת ולידנו נוסעת רכבת שניה, אנו מקבלים את ההרגשה שהרכבת שלנו זזה.
אם דוגמאות אלו לא משכנעות שאנו לא רואים את המציאות ללא מניפולציות, יש דוגמאות הרבות של תעתועי ראיה שישכנעו כל אחד עד כמה אי אפשר להסתמך על העין.
אם כן המוח יוצר בדרך כלל 'סרט' המבוסס על צילום שחקנים בשר ודם (המציאות) שמשחקים את התפקיד לפי הוראות הבמאי (הוראות המוח לחושים).
'הבמאי' שלנו שונה 'מהבמאי' של 'האחר' ולכן הם יוצרים 'סרטים' שונים של המציאות.

כמו עיתונאי טוב, גם המוח מדרג את מקורות המידע שלו לפי אמינותם. המוח שלנו גם מנצל כל פיסת מידע שברשותו כדי לפענח מידע. לכן הוא משתמש גם בחוש הראייה (סוג של קריאת שפתיים אוטומטית) כדי לפענח מה אנשים אחרים אומרים.
חוקר בשם מקגורק מצא שחוש הראיה, אמין יותר עבור המוח מחוש השמיעה, בניסוי מפורסם שנקרא אפקט מקגורק. בניסוי אנו רואים את השפתיים אומרות דבר שונה ממה שאנו שומעים. המוח מבטל את השמיעה לטובת הראיה. נסיין ותיק של אותו אפקט מודה שהוא 'שומע' את תנועת השפתיים, למרות שהוא מודע למניפולציה ויודע מה האיש בסרט אומר באמת.

אי אפשר היה להנות מסרט קולנוע בסגנון הישן המופק על ידי הקרנה מהירה של תמונות סטיל, אם התמונות לא היו זזות מהר מידי ביחס ליכולת הקליטה של המוח, לכן הוא מתרגם את התמונות לתנועה.
אם המוח היה מהיר מספיק, היינו רואים רק נקודת אור בודדת הרצה על מסך הטלוויזיה במקום לראות את התמונה.
מדענים מצאו שהמוח משתמש רק בערך עשרה אחוז של האינפורמציה החושית, כדי 'לראות' את המציאות. לאור זאת מוזר ששופטים נותנים משקל כל כך כבד לעדות ראיה. האם איזהו שופט היה מסתמך על עשרה אחוז אמת בעדות אחרת? המוח משלים את תשעים האחוז הנותרים, על ידי שימוש בבסיס הנתונים שלו ותוכנת הערכות חזקה.
בתעלול הכדור הנעלם של קוסמים, הקוסם זורק כמה פעמים את הכדור לאוויר כדי להרגיל את המוח לעקוב אחריו. אחר כך הוא פשוט עושה אותן תנועות, אך משאיר את הכדור אצלו. מתברר בניסוי מבוקר הבודק את כיוון הראיה, שהעין אכן לא רואה את הכדור עוזב את ידו של הקוסם, אך המוח מאמין יותר לבסיס הנתונים שלו בו 'נכתב' שהכדור עוזב את היד העושה את אותן התנועות של זריקה. המוח מניח שהכדור אכן עוזב את היד, בדיוק כמו בפעמים הקודמות 'ורואה' את הכדור עף. רק כאשר הצטברו נתונים נוספים מהעיניים שהכדור לא באוויר, הכדור נעלם מהתודעה.
אם יש אינפורמציה מהחושים, והיא לא סותרת אינפורמציה אחרת מהחושים האחרים (מקגורק), עדיין המוח 'מאמין' לבסיס הנתונים המובנה בו יותר מאשר לחושים. לכן הוא בונה לעצמו לעתים קרובות תמונת מציאות שגויה.
כמובן שדרך פעולה זו של המוח אינה שרירותית אלא קיימת כדי לעזור לו לשרוד ולתפקד. שחקן כדור בסיס לא היה יכול לתפוש כדור הביסבול בזמן שדרוש לעיבוד תמונת הכדור שמגיע, אלא אם כן המוח יודע 'לדמיין' את מסלול ולחכות לכדור בזמן ובמקום הנכון. צייד קדמון בערבות אפריקה לא היה יכול לזרוק את גרזן האבן שלו ולפגוע בארנבת הבורחת אם מוחו לא היה מדמיין את המסלול המדויק הדרוש.
הבעיה היא שכדי להבין את 'האחר', טוב היה לדעת גם מה הוא רואה על מסך התודעה שלו. וזה לא בדיוק מה שאנו רואים וחושבים שזו המציאות.

השוואת הנתונים לתבניות מובנות

ראינו שהמוח עושה מניפולציות בשילוב של כל החושים של האדם. המוח מצליב אינפורמציה של הנתונים הזורמים אליו, ומשלב אותם עם בסיס הנתונים בניסיון לקצר זמנים עוד יותר. זו הסיבה לשימוש המסיבי בסטראוטיפים (שיצא להם שם רע). הסטראוטיפים משמשים כבסיס הנתונים של המוח.

באנלוגיה של כתיבת מסמך עבור המנהל, למזכירה יש מילון, המאפשר לה לגלות שגיאות באיות, בעוד למעצב הגרפי יש בסיס נתונים של תמונות. לכן הוא אולי לא מתקן שגיאות איות, אך יודע לשפר את עיצוב הגרפים.

בדוגמה של הילארי, בסיס הנתונים של קבוצת הליברלים שאליה היא שייכת, מגדיר שכל בני האדם מגיבים באותה צורה (בניגוד למוסבר לעיל). לכן לא יתכן שהמוסלמים יהיו כפויי טובה. בסיס הנתונים שלה קובע שאנשים שמקבלים עזרה, יודו לעוזר ולא ירצחו אותו. אך למרבה התדהמה שלה המציאות שונה.
כדי להבין את העובדה שבני אדם שונים, נותנים תשובות שונות לאותם גירויים בגלל בסיס נתונים שונה, חשוב לדעת גם איך נבנה אותו בסיס נתונים סטראוטיפי.
הסטראוטיפים נבנים במוח במנגנונים הבאים:

• סטראוטיפים המובנים במוח של התינוק כחלק מהתורשה דרך הגנים. - כך התינוק 'יודע' להתרפק אל אמו ולהיזהר מנחשים. סטראוטיפים אלו כמעט זהים אצל כל בני האדם כי הם הוטמעו בשנות האבולוציה הארוכות (יחסית לשנות ההיסטוריה האנושית) בהן האדם חי בטבע. סוג זה של סטרואוטיפים נפוץ בבעלי חיים.

• סטראוטיפים שמוטבעים על ידי חינוך וחיקוי של הסביבה התרבותית. בדרך כלל סטראוטיפים אלו מוטבעים כבר בגיל צעיר. ככל שהאדם פחות אינדיבידואל, כך הוא מקבל בקלות רבה יותר דעות ודרך מחשבה של הכלל. סטראוטיפים אלו דומים לכל בני אותה קבוצה תרבותית אך שונים, אם 'האחר' שייך לקבוצה תרבותית שונה.

• סטראוטיפים שנבנים מתוך ניסיון חיים. לא היה טעם בהכשרה ובאימון טייסים לקבלת החלטות אינסטינקטיביות מהירות, למצבים שאומנו להם. סטראוטיפים אלו שונים מאדם לאדם. קשה מאד להעריך איזה מהסטראוטיפים טבוע באדם בלי שמכירים אותו היטב.

יתכן שיש עוד גורמים הבונים סטראוטיפים, אך לצורך הבנת 'האחר', מספיק להכיר בגורמים אלו.
אינטואיציה, ניסיון וסטראוטיפים, שייכים לאותו מנגנון במוח העוזר לנו לקבל החלטות מהירות.
אין אדם המודה שהוא פועל לפי סטראוטיפים. כל אדם חושב שהפעולות והמחשבות שלו מבוססות היגיון ומוסר. זה מזכיר לי שעשועון רדיו ישן בו התבקשו המשתתפים להגדיר אותה תכונה משלוש נקודות מבט שונות. אני, אתה והוא.
למשל: אני יודע לנהל את כספי בצורה טובה. אתה די חסכן, אבל הוא? הוא קמצן איום.
או אם נשליך זאת על מקרים שקרו במציאות: אני בעד להעביר משתכנים חדשים לשכונה שלנו מבחן התאמה כדי שהם ירגישו טוב בסביבה שלנו. אתה
מעדיף שכנים מהסוג שלך, אבל הוא? הוא גזען חשוך.
ביחס לשימוש בסטראוטיפים אנשים מגיבים באותה צורה: אני פועל בהיגיון ובמוסריות, אתה משתמש באינטואיציה, אבל הוא? הוא גזען הפועל וחושב רק לפי הסטראוטיפים ששטפו לו את המוח.
כמו שיש לאדם נקודה עיוורת בעינו. כך יש לו בורות נעלמים במוחו. אם אדם לא רוצה ליפול לאחד מאותם בורות, עליו לסגל לעצמו הרגל של 'ריחוף' מעל לעצמו. לאתר את הבורות כדי לדעת איך לעקוף אותם.
רק אנשים בודדים מסוגלים 'לרחף' או להסתכל על עצמם כאילו מבחוץ, ולהיות מודעים לכך שהם פועלים וחושבים בעיקר בהתאם לסטראוטיפים שבמוחם.
הסיבה לכך היא שאחד מהתפקידים של המוח הוא להגן על שלוות התודעה שלנו. המוח לא בוחל באמצעים לעשות זאת; הוא מעוות את הראיה, את הזיכרון, ממציא סיפורים המאדירים את שמנו, ובעיקר גורם לנו את אותו עיוות המציג אותנו בצורה סלחנית. הוא מוצא יתרון בכל מה שאנו עושים, אך הוא לא כל כך סלחני לגבי האחרים.
חייבים לזהות את הסטראוטיפים של 'האחר' בנוסף להערכה כיצד הוא רואה את המציאות, כדי להעריך מה הוא חושב שהן העובדות האמתיות, בלי קשר למה אנו חושבים לגבי העובדות.

עריכה

ראינו שברמת עיבוד הנתונים במוח, המוח מוסיף ומשמיט עובדות, מוסיף אפקטים של רגשות ובונה 'סצינות' המתאימות להשקפת העולם וסצינות אלו הוא מציג כתמונת המציאות.

לכן ראיית המציאות שלי ושל 'האחר' שונות.
בשלב שלאחר עיבוד הנתונים, הסרט המצולם עובר עריכה. קטעי צילום שאינם מתאימים לסיפור מושמטים, וקטעי וידאו אחרים מושתלים מתוך ספריית הווידאו. העורך מוסיף כיתוב, מוזיקה ופעלולים אחרים, ויוצר את הסיפור לפי הוראות הבמאי.
המוח כמו אותו במאי סרטים, עורך את האינפורמציה שהתקבלה מהחושים, משמיט קטעים, (שאחר כך אנו נשבעים שלא ראינו אותם), ומוסיף אלמנטים מתוך בסיס הנתונים הקיים במוח, כדי ליצור סיפור. את הסיפור הזה המוח מקרין על מסכי הקולנוע של התודעה שלנו.
תופעות אלו ועוד רבות אחרות, מוכיחות שהתמונה המוקרנת בתודעה היא מניפולציה של המוח. המוח משתמש בחושים ובבסיס נתונים הקיים אצלו, ומקרין את מה שהוא בוחר להקרין. הסיפור שהמוח מקרין על התודעה, משתדל להתאים להשקפת עולמנו. שאם לא כן נרגיש חוסר נחת.
מה שאנו רואים בתודעה, אינו אלא תמונת מציאות המבוססת על נתונים מהחושים ומבסיסי הנתונים במוח. על בסיס הבנת המציאות, 'תוכנת' המוח בונה תחושות ומראות עבור התודעה.
מכאן אפשר להסיק שאפשר להשתיל 'תמונת מציאות' לתודעה גם באמצעים אחרים.
יש התחרות עזה בין חברות טכנולוגיה, המספקות מכשור למשחקי מחשב, לתצוגות טובות ואמינות. מהפתוחים האלו נהנים גם תחומים אחרים בטכנולוגיה של מחשבים. אפשר להניח שבתחרות הזו, תמצא הטכנולוגיה המאפשרת להקרין ישירות לתודעה. יום זה לא כל כך רחוק. כבר היום יש ממשקים המחברים את המחשבים הדיגיטליים למוח האדם. היתרון של תצוגה כזו הוא שאפשר יהיה להשתיל לא רק תצוגה ויזואלית וקולית, אלא גם ריחות ואפילו רגשות ואולי גם זיכרונות. כל הדברים 'שמושתלים' היום לתודעה על ידי המוח.

התוצר הסופי הוא אשליית מציאות שמשמשת כבסיס להחלטה לצד הכלים המשמשים את המוח להחלטה.

כלים להחלטה