ראובן פקח את עיניו כאשר הבין שהירייה נורתה מאחוריו. הוא הסתובב לאחור וראה אדם במסכת סקי, מאותת לו להירגע.
"מי אתה?”
"דוד מהמוסד."
"צליפה טובה."
"למעשה זו הייתה החטאה, התכוונתי לפגוע לו באקדח, אך לא היה לי זמן לכוון."
"למה מסכת הסקי?”
דוד הצביע אל המצלמה בפינת החדר: “יש לאשתי מספיק תמונות שלי."
אחר הוא הצביע על האקדח המונח על השטיח: “קח את האקדח של הג'נטלמן וננסה לצאת ממאורת הצפעונים הזו. נתחקר אותו בבסיס."
"מאורת צלופחים." תיקן אותו ראובן, התכופף והרים את האקדח בודק אותו בתנועות מיומנות.
דוד סימן עם האקדח בידו: "קדימה, ג'נטלמן MI-5, אנחנו כבר נבדוק בשביל מי אתה עובד באמת."
אין כמו שני אקדחים המכוונים לגבך כדי למחוק חיוך מטופש, לכן הג'נטלמן לא נראה כל כך זחוח. הוא אמנם ניסה להראות שליו כמיטב המסורת של ג'ימס בונד, אך עיניו המתרוצצות בתקוה למצוא עזרה, הסגירו אותו.
דוד הוביל אותם לחלון. מחוץ לחלון היה סולם כבאים ארוך שהיה מחובר למכונית כבאים ברחוב.
ברגע ששלושתם היו על הסולם, המפעיל הוריד את הסולם הטלסקופי, והשלושה ירדו לצדי הכבאית. ברגע שהתיישבו הכבאית יצאה לדרכה ביבבת סירנות.
"יותר נוח מירידה במעלית, איך לא חשבתי על זה?" אמר ראובן בהערכה.
"מה אמרת? אני לא יכול לשמוע אותך ברעש הסירנה."
ראובן הנהן, הנה יתרון לחרשים, לו הסירנה לא הפריעה, כמובן.
“הוא צעק: “אמרתי יופי של סידור. הכבאית."
"אני הייתי במשמרת על ספסל בכניסה וניסיתי להניע אותך מלהיכנס, אך אתה נעלמת מהר, למרות הצליעה. כמובן שלא יכולתי לרדוף אחריך ולהרוס את סיפור הכיסוי שלי. אז יצאתי וארגנתי את הכבאית לחלץ אותך."
דוד כבל את הג'נטלמן למעקה הכבאית באזיקי שוטר ששלף מכיסו: "כדי שלא יעלו לך רעיונות." הסביר לג'נטלמן בנועם והוריד את מסכת הסקי.
ראובן הביט בפניו בתדהמה: "אתה אחיו הגדול של שלמה!"
דוד הנהן ולחץ את ידו של ראובן: "אני יודע מה עשית למען אחי בקרב בית מחסוב. תודה."
ראובן לחץ את ידו, אך מיד נאלץ לתמוך עצמו בידו השנייה במעקה.
בתי הלבנים האדומות שנעו לאחור במהירות הולכת וגוברת התמזגו והפכו לשדה מוקשים זרוע הכלניות. האנשים העומדים על המדרכות בוהים בכבאית הממהרת, נראו כגוויות המפוזרות בשדה המתפוצץ. כל שדה הראיה שלו הפך אדום כצבע הכבאית.
ראובן רכן קדימה והיה נופל לולא ידו החזקה של דוד שהחזיקה בו.
דוד שאל בדאגה: “מה קרה לך יש לך סחרחורת?”
ראובן לא ענה.
מסביבו שקט נורא.
הוא חתר בשארית כוחותיו החוצה דרך שדה המוקשים.
למה כל כך שקט?
רגלו כאבה בטרוף.
קדימה אסור לעצור.
צריך להגיע במהירות אל הביטחון של המוצב.
שלמה הפצוע מוטל כבד על גבו.
הוא נשם בכבדות, מרגיש כאילו האוויר נעצר בגרונו ולא נכנס לריאותיו.
דוד לא הבין מה קרה. הוא החזיק את ראובן הרועד ביד אחת ובשנייה חייג לבסיס להזמין עזרה רפואית.
ריח אבק השרפה היה כבד באוויר. הוא ניסה נואשות לנשום בעשן הסמיך שאפף אותו.
לעזאזל, רגליו התקפלו תחת משאו.
ברק מסנוור ואחרי האור. חושך.
ראובן התעלף בזרועותיו של דוד.
ראובן הרים את ראשו מעל לסיוט, נושם עמוקות כמו צוללן שיצא זה עתה מצלילה עמוקה ללא ציוד. הכבאית עצרה והם הגיעו לבסיס.
דוד עדיין מחזיק את ראובן שאל בדאגה: "מה קרה לך?"
ראובן הרים את ראשו, מבטו מתבהר, מתמקד על דוד.
הדם החל לזרום אל פניו החיוורות צובע אותו בוורוד קל.
ריחות הקרב הוחלפו בריח קל של האפטר שייב של דוד.
לרגע אחד נדמה היה לו שהוא רואה את שלמה. הוא אמר חלושות: “שלמה זה אתה?”
דוד, האיש הקשוח קר הרוח, נתמלא רחמים ושתק, עיניו מתערפלות בדוק של דמעות.
פרמדיק רץ לעברם, ארגז עזרה ראשונה מתנדנד על כתפו: “מה קרה?”
ראובן עדיין מתאושש אמר בלאות: “זה שום דבר, רק התקפת סיוט קלה שתוקפת אותי מדי פעם. עוד כמה דקות אני אהיה בסדר."
הפרמדיק ודוד תמכו בו בירידה מהכבאית: “אני לא צריך שום דבר. הכול עבר."
התעקש. ואחר מביט אל האנשים שהתקבצו סביבו: "תפזרו את ההפגנה. ההצגה נגמרה."
דוד בצד אחד והפרמדיק בצד השני תמכו בו והובילו אותו לחדרו של המפקד.
ה'בסיס' היה בעצם בית קטן רכוש המוסד, שמסביבו גינה גדולה הגובלת בנהר. עיקר יתרונו היה שהוא מבודד מהסביבה ומוסתר על ידי הצמחייה העבותה שמפקד הסניף הקפיד לטפח.
משרד המפקד היה חדר הקטן וספרטני. אי אפשר היה להכיר על ראובן שניכנס לחדר הקטן יחד עם דוד, שזה אותו אדם שרק לפני זמן קצר הוא עבר סיוט שהביא לאיבוד ההכרה.
החדר החשוף מכל זיכרון אישי הזכיר לו את המשרד שלו בדירה של הרוזנצוויגים, עלה בדעתו שכך אסתי ראתה את חדרו ונמלא בושה. אך היה הבדל בולט בין שני החדרים. חדרו היה ריק ומוזנח, החדר הזה היה מבולגן וניכר שיש כאן פעילות רבה.
הוא הבחין בהבדל גדול נוסף. החלון נפתח לכיוון הנהר. בין הבית לבין הנהר היה משטח דשא גדול שעצים ענפים גדלו פה ושם אולי כדי להצל על משפחות שירצו לערוך פיקניק על גדות הנהר.
הפעילות הייתה כאן בתוך הבית והשלווה בחוץ. בדיוק ההפך מאשר במשרדו.
הוא החזיר את מבטו לאדם שישב מעבר לשולחן הקטן.
אדם בריא בשר ושעיר. שפם שחור מגשר בין אף אדיר לפה רחב.
הוא הציג עצמו כישראל: “שם סמלי, אני מייצג את המדינה." התבדח.
"אז מה הבאת לנו כאן?” שאל את דוד.
"הבאתי לך גיבור מלחמה אמתי, וג'מס בונד מזויף, הטוען שהוא מ MI-5. אם זה נכון אז הם הורידו מאד את הרמה האנושית שלהם."
ראובן מיקד את מבטו בג'נטלמן MI-5. למראה תזוזה שלו הוא שלף את האקדח וחזר לאיים עליו. בשבילו הג'נטלמן היה מקור המידע היחידי למקום הימצאותה של אסתי והוא לא רצה להניח לו לברוח.
אסף, הסגן הצעיר שישב בפינה בשקט, דחוק בין הגבר הגדול לבין הקיר, פנה לראובן: “אתה יכול להירגע ולהוריד את האקדח."
ראובן שהיה ממוקד בישראל, לא שמע את אסף. הוא המשיך לאיים באקדח על הג'נטלמן, עד שאסף קם, ניגש ולקח בעדינות את האקדח מראובן. לאחר מכן הוא תפס את ידו של הג’נטלמן, שדם עדיין טפטף מהפצע בידו, ופנה לישראל המפקד: “אני לוקח אותו למרפאה ואחר כך לחקירה."
לאחר שהוא עזב, ישראל הציע לראובן לנוח: “אתה תישאר כאן עד שנזמין עבורך מקום במטוס לישראל."
ראובן הנהן בהסכמה. כן, זה הדבר הנכון לעשות. צריך לתת לרשויות המוסמכות לעשות את עבודתם. לכן הוא הופתע כמו האחרים, כאשר שמע את עצמו אומר: “אני נשאר כאן. הדבר הדחוף שיש לעשות הוא לשלוח מישהו לחדר המלון כדי לוודא שאסתי לא נחטפה. ‘הג’נטלמן’ הזה אמר שהוא יודע בדיוק איפה החדר שלנו במלון ואיים לחטוף אותה." הוא הוציא את מפתח המלון מכיסו ונתן אותו לדוד.
הוא הופתע עוד יותר כאשר דוד תמך בו: “אני חושב שלא נכון לנתק את ראובן מהחקירה בשלב זה."
ישראל אמר: “כמובן, דוד טפל בעניין מיד”. הוא ניסה להגיד משהו נוסף כאשר הטלפון צלצל. הוא המהם לשפופרת כמה פעמים המהומים לא מחייבים, פניו לא הסגירו דבר. הניח את השפופרת: “טוב, עוד נראה. דוד, טפל בעניין ואחר כך קח את ראובן לחדר המנוחה ותדרך אותו."
חדר המנוחה שימש גם כחדר אוכל. שולחנות קטנים לארבעה איש היו מפוזרים בחדר שהיה פעם סלון של משפחה בריטית אמידה. שעון קיר גדול בתוך ארגז עם פיתוחי עץ ושידה ישנה משוחה בלכה מבריקה, היו הזיכרונות היחידים שנשארו מאותה משפחה. דלת צדדית הובילה למטבח קטן ששם אסף התעסק עם הסירים. דוד הושיב את ראובן בשולחן הקרוב לחלון שהיה שטוף שמש אביבית בלתי אופיינית ללונדון.
ראובן שאל מסמן בראשו לכיוון המטבח במחשבה להעסיק את עצמו עד שיקבלו תשובות: “כאן התפקיד של סגן המפקד הוא לבשל?”
דוד קם בדרכו למטבח: “לכל אחד מאתנו יש תחביב. אתה עוד תברך על כך שהתחביב של אסף הוא בישול." הלך למטבח וחזר לאחר רגע מאזן בשתי ידיו שתי צלחות מרק והמשיך: “עיסוק בתחביבים לפי דעת ישראל מנקה את הראש ומאפשר מחשבה בהירה."
ראובן הגיש כף מרק לפיו ונשף עליו: "אז מה התחביב של ישראל?”
"ישראל הוא קיבוצניק לשעבר, אז התחביב שלו הוא לעבוד בגינה. יש לו גינה ממש מתחת לחלון המשרד. כך שגם כאשר הוא עובד בגינה הוא לא מתרחק הרבה."
"ומה התחביב שלך?”
"אתה מתכוון באותם רגעים מעטים שאני לא צריך לחלץ אנשים שמתעקשים להכניס את הראש שלהם ללוע הארי?”
ראובן נכלם: “כן, ברצף האירועים שכחתי להודות לך. תודה דוד על שהצלת אותי מידו הארוכה של ג’נטלמן MI-5."
דוד רק הנהן: “זה המעט שיכלתי לעשות עבורך."
השתרר שקט כאשר שני הגברים לוגמים מהמרק הטעים.
לבסוף ראובן הפר את השתיקה: “אז מה התחביב שלך?”
"לא חשוב.”
ראובן דחף עוד כף מרק לפיו. רק עכשיו הוא הרגיש עד כמה הוא רעב.
דוד לא נתן לשתיקה לעצור בעד שטף דיבורו ואילץ את ראובן להרים את ראשו כדי להבין את הדיבור, תוך הכנסת כף המרק לפיו בצורה עיוורת. "אולי לא שמת לב, אבל הכעסת מאד את ישראל."
ראובן אכן שם לב שהמפקד כועס למרות שאי אפשר היה לראות זאת על פני הפוקר שלו. עוד עדות לרגישות שפיתח בגלל מגבלות השמיעה.
"הבית בלונדון היה תחת עיקוב המוסד כבר הרבה זמן. ההתערבות שלך קלקלה את כל המשימה. עכשיו החברה האלו יעברו לבית אחר, וצריך לעשות את העבודה מההתחלה."
הוא עצר רגע והתחיל לתחקר את ראובן בעדינות. מה שנקרא 'לתדרך' בלשונו העדינה של ישראל: “בכלל איך אתה הגעת לבית הזה? ולמה?”
ראובן הביט בצלחת המרק שלו באכזבה היא הייתה עכשיו ריקה. דוד הרים את קולו ובקש מאסף שייתן עוד צלחת מרק לחיה המורעבת שיושבת איתו.
ראובן חייך בסיפוק וסיפר לו את כל השתלשלות העניינים בעוד הוא מחכה לתוספת המרק שהיגיעה עם צלחת גדושה של המנה העיקרית.
דוד עמד על כך שראובן יספר לו כל פרט ופרט.
הוא התעניין במיוחד בסיפור הספר. ראובן תיאר איך אסתי הגיעה אליו כדי לתרגם את הספר. איך הוא חשד שחיים, שתל רמז לאיזו מזימה של אדם חלקלק שכינויו הצלופח שהוא זיהה בתור אחד בשם ג'ורג'.
דוד בעל התפישה המהירה, מיד קישר את ג'ורג' החלקלק לביטוי 'מאורת צלופחים' ששמע מראובן: “אז הוא הצלופח?”
"כן, הכינוי מתאים לו. הוא בהחלט צלופח חלקלק, שאורב להכיש אותך כמו נחש. אני חושד שהוא אחראי לרצח חיים."
"חיים מוסקוביץ נרצח?” דוד היה מזועזע.
"מאיפה אתה מכיר את חיים?” שאל ראובן בחשדנות.
דוד נאנח, וסיפר לראובן שהוא חקר את כל המשתתפים בקרב בית מחסוב בו נהרג אחיו, למעט את ראובן עצמו שבאותו זמן שכב כצמח מחוסר הכרה בבית חולים: “חשוב היה לי לדעת הכול על הרגעים האחרונים של שלמה. אהבתי אותו מאד. בהזדמנות אחרת נדבר עליו, כרגע יש לנו דברים דחופים יותר."
"גם אני אהבתי אותו. הוא היה חברי הטוב ביותר."
דוד הסיט את נושא השיחה הכואבת: "למה אתה חושב שחיים נרצח?”
ראובן לא מיהר לענות הוא שיחק במזלגו עם תפוח האדמה שבצלחת מארגן את מחשבתו: "לדעתי חיים נרצח בגלל שהוא ידע יותר מידי. הוא נדרס על ידי נהג 'פגע וברח' שלא ניתפס."
הוא הרים את תפוח האדמה לפיו ודיבר בפה מלא עוצם עיניו מתענג על הטעם: “. זה אירוני, כל הזמן הוא פחד למות בקרב, והמוות השיג אותו בדרכים."
דוד הרים את הגבות: "חיים פחד!?”
'אתה לא מכיר אותו באמת. מכירים אדם רק כאשר רואים איך הוא מתנהג בסכנת חיים', חשב ראובן ממשיך לטרוף את האוכל הטעים בשתיקה.
דוד ציין לעצמו לבדוק למה ראובן חושב את חיים לפחדן למרות שידע כי זו לא תכונה שאפשר להדביק לחיים, אך המשיך בנושא העיקרי: "אז אתה טוען שבספר מצאת רמז למרכז בלונדון? יש רמזים נוספים שמצאת."
"תראה דוד, התאוריה שלי אומרת שחיים גילה איזו שהיא מזימה גדולה והבין שהוא בסכנה. חייבים להיות רמזים נוספים שיעזרו לי לגלות את המזימה, אחרת חיים לא היה טורח כל כך."
דוד קם מפנה את הצלחות הריקות: “רוצה קינוח?”
ראובן טפח על בטנו המלאה ונד בראשו.
דוד הסתכל בעיון בצדודיתו של ראובן שסקר את הנוף הנשקף מהחלון ואמר: “היא צריכה להיות משהו מיוחד.”
"מי?”
"אל תיתמם. אתה יודע מי. אסתי. היא הוציאה אותך מהמצב בו היית. לכן אתה לא מוכן לעזוב עד שתוודא שהיא בסדר.”
היה נדמה לו שראובן מסמיק.
ראובן לא ענה.
דוד קם: “אל תדאג, התקשרתי עם פקיד הקבלה ודרשתי שיבדוק אם אסתי בחדר, ובמקביל שלחתי מישהו עם המפתח ואמרתי לו להביא את אסתי יחד עם הספר שלה. הוא צריך לחזור כל רגע. בינתיים אני צריך ללכת לישיבה עם המפקד. חכה לי כאן.”
האמת היא שההערה של דוד לגבי אסתי זעזעה את ראובן הרבה יותר ממה שהרשה לעצמו להציג. לראשונה הוא הרשה לעצמו לנתח את רגשותיו. הוא חייב היה להודות לעצמו שאין הוא אותו אדם שישב במשרד בדיכאון תמידי,
הוא שחזר לעצמו את כל הסיטואציות שעבר עם אסתי וראה אותן באור חדש ומסעיר. עכשיו שאסתי נחטפה בידי הכנופיה של ג’ורג’ הוא הרגיש חור ריק היכן שאסתי תפסה מקום בלבו. הזיכרונות פגעו בו והשאירו טעם חריף מתוק. החיכוך עם עורה הרך של אסתי בארון התיקים של ג’ורג’, והנשיקה הבלתי מוסברת, הוארו בהכרה שכל מה שעשה לאחר הרגע הראשון בו היא צפה לעברו במשרד מבקשת שיתרגם את הספר שלה, הושפע מרגשות שלא הכיר. רגשות סמויים שהתעוררו בנפשו. הוא הבין שאסתי היא שעוררה את גופו לחזור לחיים. זכר ראשה של אסתי שהופיע בתוך הסיוט שתקף אותו בבית זכויות האזרח ומשך אותו למציאות, הבהיר לו שרגשותיו לאסתי מתגברים על הדיכאון בו שקע בעקבות הפציעה.
הוא ישב שם בחדר המנוחה לבדו וחזר שוב ושוב במוחו על שמה של אסתי. נראה שעצם חזרה על שמה של אסתי מחולל התרגשות כאב מתוקה שלא הכיר עד עכשיו. אסתי המופלאה עם העיניים הסגולות והפה הרך, שמתחת לדמות התמימה והשבירה, היה רצון ברזל שהצליח להוביל אותו לעשות את רצונה. כן דוד צודק. אסתי היא משהו מיוחד שהוא ראובן יעשה הכל כדי להציל אותה מציפורני הכנופיה של הצלופח.
לאחר זמן מה דוד חזר והתיישב מול ראובן. לפני שהספיק לומר משהו, נשמע צלצול טלפון ואסף יצא מהטבח מחזיק את הטלפון. הוא קרא לדוד והם התלחשו קצרות. דוד חזר לראובן ובידו הקלסר האדום. “האיש שלנו לא מצא את אסתי, הוא חקר במלון אולי היא הלכה לקנות משהו אך ללא תקווה גדולה כי הוא מצא סימני מאבק בחדר המלון. בא נראה אם נמצא את הרמזים בספר.”
ראובן התחיל לקרוא בקול רק מהמקום שבו הפסיק לפני מה שנראה לו כמו לפני שנה כאשר היה יחד עם אסתי. המחשבה על אסתי שוב הכתה בו בבטן. אולי היה צריך להיות תקיף יותר. איך היא תעמוד מול חיות האדם ששבו אותה?
איכשהו דמותו של דוד היושב מולו משרה ביטחון, הקלה על הקריאה.
אך כאשר הגיעה לפסקה של תיאורי זוועה המתארים את התנהגות חיילי צה"ל במהלך הקרב, הוא הפסיק לקרוא.
בשתיקה הארוכה שהשתררה הוא העביר בזיכרונו את הקרב.
הוא אמר לעצמו שוב ושוב שחיים לא באמת התכוון לפרסם השמצות אלו, אלא השתמש בסיפור רק כדי להשתיל רמזים.
אך הוא לא יכול היה להימנע מלחשוב על מה שקרה באמת;
הערבים עלו בהמוניהם על המוצב עם עלות השחר. צועקים ויורים אש תופת. כאשר הם התקרבו לשדה המוקשים חיים רץ אל גדר המוצב וצעק בערבית שיעצרו כי יש שם מוקשים. ברעש היריות והצעקות 'איטבח אל יהוד' הערבים לא שמו אליו לב. חיים התקדם לתוך שדה המוקשים, הולך בין המוקשים זוכר איפה הטמנו אותם, וניזהר לא לעלות על מוקש.
הוא נעמד ונופף בידיו להסב את תשומת ליבם.
שלמה צעק "חיים, חזור אתה חשוף בשדה המוקשים." אך חיים צעק חזרה: "חייבים לעצור אותם."
שלמה רץ אל חיים, גם הוא מתמרן בין המוקשים, ותפש אותו: “אידיוט הם יהרגו אותך. צא משדה המוקשים."
חיים דחף את שלמה בפראות: “עזוב אותי!” שלמה נפל על הקרקע.
נשמע קול נפץ אדיר. הנפילה של שלמה הפעילה מוקש.
ההתפוצצות הסבה את תשומת הלב של הערבים התוקפים. הם הבחינו בחיים והתחילו לירות עליו. חיים נשכב, תופש מחסה מאחורי סלע.
ראובן רץ לתוך שדה המוקשים, תחת אש תופת, העמיס את שלמה הפצוע על גבו כדי לפנות אותו חזרה למוצב. רגלו נתקלה באבן, הוא איבד את שווי המשקל ונפל. מוקש נוסף התפוצץ והעיף אותו ואת שלמה. זו הייתה התמונה האחרונה בזיכרונו. הוא איבד את ההכרה. כנראה שאחד מהחברה חילץ אותו, כי הוא התעורר פצוע במוצב. שלמה כבר לא היה בחיים.
דוד שתק, נותן לראובן להתאושש.
הוא ידע שהתיאור בספר רחוק מהמציאות ולכן הסכים שיש ממש בהערכה של ראובן.
הוא העביר במוחו את הסיפור על הקרב מנסה למצוא רמזים בתיאור של הספר.
לאחר כמה זמן הוא הרים את עיניו ושם לב שפניו של ראובן החווירו.
דוד פחד לרגע שהנה על ראובן עוברת עוד התקפת סיוט.
ראובן קם והלך להתרענן בשירותים.
כאשר חזר, דוד משך אליו את הספר והמשיך בקריאה בקטע בו היה עימות של חיים עם יואב המגד, שבסיומו יואב שחרר את חיים ממילואים.
"חיים נשבע לעצמו שהוא ידאג להעמיד את החיילים האלו למשפט בינלאומי על רצח עם.
יואב המג"ד שחרר אותו מהמילואים. הוא לא רצה 'עושה צרות' בגדוד. בביקורו הבא בבית זכויות האדם הוא הכיר את Siavush סיאבוש יהודי שעלה מאיראן לפני שנה. במקצועו היה עורך דין שהתמחה בהגנה על זכויות אזרח. לכן השתלב יפה בבית זכויות אזרח. כאשר סיפר חיים את סיפור התנהגות החיילים בקרב בית מחסוב, הציע סיאבוש לעזור לו להגיש כתב תביעה לבית הדין הבינלאומי בהאג. חיים הודה לו אך אמר שהחברה שלו כבר הכינה את כל המסמכים הדרושים. כאשר סיאבוש רצה לעבור על המסמכים לבדוק אם הכול כשורה, ענה חיים שהוא לא יודע איפה הם. צריך לשאול את החברה שלו, אך היא כרגע בטיול להודו ואין לו דרך להתקשר."
דוד עצר מבט מהורהר על פניו.
"מה הבעיה? תמשיך לקרוא."
“אמרת שצריך למצוא משפטים חסרי היגיון כי שם שתל חיים את הרמזים.“
"נכון. אך מה חסר היגיון כאן?”
"אין יהודי שעלה מאיראן כבר שנים רבות." זה אחד, מנה דוד על אצבעו, “ שניים", עוד אצבע: "משמעות השם בפרסית היא 'סוס שחור' הוא מונח המשמש לתיאור סוס אלמוני המצליח במרוץ למרות שלא היה מוכר. אתה יכול לחשוב על אדם כזה שחיים מתאר בבית זכויות האדם?”
"אתה יודע פרסית?”
דוד משך בכתפיו.
"אם אתה צודק אז אני חושב שמרוב התעמקות בפרסית פספסת את הרמז העיקרי."
"והוא?”
"חיים הרי לא התכוון באמת להגיש מסמכים לבית הדין בהאג. יכול להיות שהוא רומז שיש לו מסמכים מרשיעים מוסתרים על המזימה."
ישראל נכנס לחדר וקטע אותו: “רציתי רק לידע אתכם, שערכנו בדיקת רקע על ג'ורג' גזבר של בית זכויות האדם, לאחר שראובן הראה לנו את המסמך שג'ורג' קיבל."
"נו?”
"ויש לו מקורות כספיים בלתי ידועים." הוסיף ישראל.
"רגע, יש עוד. הג'נטלמן באמת הוא מ MI5 אך נודע לנו שהוא התאסלם ועבד עבור האיראנים כאן בלונדון."
דוד סיכם: "הכול מצביע לכיוון טהראן."
ראובן חזר ואמר: "יש גם את עניין המסמכים, לדעתי חיים רומז שיש לו מסמכים מרשיעים המוסתרים במקום שרק אסתי שהייתה חברה שלו ובאמת טיילה בהודו תדע למצוא. לדעתי חייבים לשים יד על המסמכים כדי לדעת מה האיראנים זוממים. אני מהמר שזה משהו גדול."
"אז מתברר שצריך את אסתי. אתה חושב שזו הסיבה שהם חטפו אותה?” שאל דוד את ישראל.
ישראל שם את הדו"ח על ג'ורג' על השולחן לפניהם ואמר בקולו המדוד: "לפי מה שהג'נטלמן אמר, הם חטפו אותה כדי לתפוש את ראובן כך שכנראה הם לא יודעים את חשיבותה."
דוד הרהר בקול: "הצרה היא שאין לנו מושג איפה הם מחביאים את אסתי."
ישראל עדיין עמד בפתח סוקר את ראובן בפליאה. האיש לא הזכיר את האדם הלום הקרב שעבר התקף קשה של סיוטים רק לפני זמן קצר. עכשיו הוא דיבר בביטחון סמכותי: "אם הזיכרון שלי לא מטעה אותי, הג'נטלמן אמר שהם הוציאו אותה 'מגבולות הממלכה'. קרוב לוודאי שהיא כבר בטהרן."
דוד קם ממקומו והתחיל ללכת הלוך ושוב בחדר. אחר כך נעמד, בהחלטה לומר בגלוי את מה חשב, למרות שחס על רגשותיו של ראובן: "עם כל הכבוד, ראובן אני לא בוטח באסתי, איך נהיה בטוחים שאסתי לא תספר לאיראנים על המסמכים?”
"באמת דוד, אסתי לא תספר. קודם כל כי היא בכלל לא מודעת למסמכים. נראה שחיים לא העז לכתוב את מקום המסמכים בגלוי. זה משהו שרק אסתי תדע אם אני אסב את תשומת ליבה. כנראה משהוא הקשור בטיול שלה להודו. חיים היה נבלה, אבל מתוחכם מאד."
דוד נרתע: “חיים לא היה נבלה. רחוק מזה."
"אתה לא מכיר אותו כמוני."
ישראל התערב מונע וויכוח מיותר: "צריך לברר אם היא לא סוכנת כפולה?”
"אין מצב!!" אמר ראובן בלהט חשוד.
ראובן העייף ישן שינה עמוקה בחדר האורחים. במשרדו הקטן של ישראל ישבו השניים. ישראל ודוד.
"דוד, אתה אחראי לשלוח את ראובן חזרה ולדאוג להגנה עליו. זה לא מקום בשבילו."
דוד שתק לכמה שניות מארגן את מחשבתו: “אני עדיין חושב שהוא צריך להיות כאן." פורש את ידו המשיך: “תבין, אני מכיר מי הוא ראובן. ראובן היה האיש הקרוב ביותר לשלמה אחי. שלמה סיפר לי עליו המון. האיש נחשב ללא פחות מגאון." דוד העביר ידו בשערו החלק, מארגן את מחשבותיו: “זה סיפור טרגי. הוא נולד בקליבלנד אוהיו לאבא פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטה המקומית. אמו פעילה חברתית מנהלת סניף קליבלנד של ארגון ג'י סטריט. משפחה יהודית אמריקאית אמידה.
מאביו הוא ירש את השכל המבריק, מאמו את העקשנות.
ישראל ביטל את דבריו: "אתה יודע, לדעתי אדם אינטליגנטי לא בהכרח חכם. אנשים מתרשמים מאדם אינטליגנטי מבריק בעל תפישה מהירה, אך לפעמים מתברר שמחשבתו אינה עמוקה וההברקות שלו מתבררות ככישלונות. אדם חכם הוא אדם מעמיק שמבין את מהות הדברים ויודע לעשות את ההחלטות שיתבררו כהחלטות נכונות גם בטווח הארוך. אנשים אינטליגנטים ואפילו אנשים חכמים אינם בהכרח אנשים ערכיים. מנהיג חכם שאינו ערכי יכול להזיק הרבה יותר ממנהיג טיפש."
דוד חיכך את סנטרו במחשבה וענה: "אצל ראובן התגלמו כל התכונות האלו. הוא גם אינטליגנטי , גם חכם ובעיקר הוא אדם ערכי."
ישראל הרים גבות: "באמת?"
דוד טען בלהט: "ראובן גמר את האוניברסיטה בהצטיינות ראשון בכיתתו בגיל 16. כל משרדי עורכי הדין הגדולים ביותר הציעו לו משרה, אך הוא בחר במשרד צנוע בקליבלנד ועבד שם שנתיים עוזר לאנשים לתבוע את החברות הגדולות. המשרדים הגדולים ניסו לפתות אותו בסכומי עתק אם יעבוד עבורם אך הוא סרב לכולם.
לאחר שנתיים הוא וויתר על הכול, עזב את ארה"ב ועלה לישראל כדי להתגייס בתור חייל בודד. בצבא כמו בכל תחום שבחר לעסוק בו, הוא הצטיין והגיע מהר מאד להיות קצין בדרגת רס"ן. בקרב בית מחסוב שימש כקצין אג"ם. הוא עלה על מוקש ונפצע אנושות והיה חשש לחייו. שנתיים הוא שכב בבתי חולים. הוא שוחרר מבית חולים שבר אדם. חרש, צולע ובעיקר הלום קרב. איני יודע מה היה בסופו לולא משפחה חמה שלקחה אותו תחת חסותה."
ישראל שאל: “מה עם המשפחה שלו בקליבלנד?”
"הם ניתקו קשר. הוריו, פעילי שמאל ידועים לא ראו בעיין יפה שעלה לישראל והתגייס לצבא שהם ראו כצבא כובש ומדכא."
"ממש כמו שהחרדים קורעים קריעה לבן שחוזר בשאלה וחשוב כמת."
"ממש כך."
"איך זה אמור לשנות את דעתי?” שאל ישראל.
"אם אנו רוצים לשכנע את אסתי למצוא את המסמכים, אנו צרכים את ראובן. לדעת ראובן חיים שתל רמז למקום המסמכים כך שאסתי וראובן ימצאו אותם ביחד."
"לא. ראובן חייב לחזור. יש לנו אנשים לא פחות חכמים שיוכלו לעזור לאסתי למצוא את המסמכים. אם אתה חייב לו. בוודאי שתרצה להגן עליו ובארץ הוא יהיה מוגן טוב יותר."
דוד התעקש: "אני מבקש שתשקול את ההחלטה כטובה אישית לי."
הוא קם: "כן, אני חייב לו כי הוא נכנס לשדה מוקשים ועלה על מוקש כדי להציל את אחי שלמה. אך ללא קשר לכך אני חושב שזה הדבר הנכון לעשותו."
ישראל אמר בקול רך: "דוד, אני לא חושב שאתה עושה לו טובה. הוא אדם הלום קרב, למה אתה רוצה להכניס אותו שוב למצבי לחץ?”
אך דוד היה עקשן ודעתן לא קטן: "לדעתי חשוב יותר לבריאות הנפשית של ראובן לשתף אותו וכך לתת לו אתגר."
" מחוץ לזאת אני חושד שהוא מאוהב באסתי, ואין תרופה טובה יותר מאשר אהבה." אמר בחיוך ממזרי.
ישראל נקב במבטו את דוד למשך דקה ארוכה ולבסוף אמר: “אני אחשוב על כך. אם הפסיכיאטר יסכים שהתרופות שרשמת לראובן 'דוקטור' דוד - אהבה ואתגר, מקובלות על הפסיכיאטר, אני אסכים לשתף אותו."
דוד ידע שזה המקסימום שאפשר להוציא מישראל. הוא הסתובב ויצא.
ישראל הביט בדלת הנסגרת ומלמל לעצמו: “היית מאמין? אהבה ואתגר, אהבה ואתגר."
הדלת נפתחה ואסף פרץ פנימה: “ג'נטלמן MI-5 התאבד."
"מי אתה?”
"דוד מהמוסד."
"צליפה טובה."
"למעשה זו הייתה החטאה, התכוונתי לפגוע לו באקדח, אך לא היה לי זמן לכוון."
"למה מסכת הסקי?”
דוד הצביע אל המצלמה בפינת החדר: “יש לאשתי מספיק תמונות שלי."
אחר הוא הצביע על האקדח המונח על השטיח: “קח את האקדח של הג'נטלמן וננסה לצאת ממאורת הצפעונים הזו. נתחקר אותו בבסיס."
"מאורת צלופחים." תיקן אותו ראובן, התכופף והרים את האקדח בודק אותו בתנועות מיומנות.
דוד סימן עם האקדח בידו: "קדימה, ג'נטלמן MI-5, אנחנו כבר נבדוק בשביל מי אתה עובד באמת."
אין כמו שני אקדחים המכוונים לגבך כדי למחוק חיוך מטופש, לכן הג'נטלמן לא נראה כל כך זחוח. הוא אמנם ניסה להראות שליו כמיטב המסורת של ג'ימס בונד, אך עיניו המתרוצצות בתקוה למצוא עזרה, הסגירו אותו.
דוד הוביל אותם לחלון. מחוץ לחלון היה סולם כבאים ארוך שהיה מחובר למכונית כבאים ברחוב.
ברגע ששלושתם היו על הסולם, המפעיל הוריד את הסולם הטלסקופי, והשלושה ירדו לצדי הכבאית. ברגע שהתיישבו הכבאית יצאה לדרכה ביבבת סירנות.
"יותר נוח מירידה במעלית, איך לא חשבתי על זה?" אמר ראובן בהערכה.
"מה אמרת? אני לא יכול לשמוע אותך ברעש הסירנה."
ראובן הנהן, הנה יתרון לחרשים, לו הסירנה לא הפריעה, כמובן.
“הוא צעק: “אמרתי יופי של סידור. הכבאית."
- דוד צעק חזרה: "כן, הרבה יותר פשוט מלהתגנב דרך הדלת הראשית ולסחרר את ראשה של השוערת הצעירה בדברי חלקות."
"אני הייתי במשמרת על ספסל בכניסה וניסיתי להניע אותך מלהיכנס, אך אתה נעלמת מהר, למרות הצליעה. כמובן שלא יכולתי לרדוף אחריך ולהרוס את סיפור הכיסוי שלי. אז יצאתי וארגנתי את הכבאית לחלץ אותך."
דוד כבל את הג'נטלמן למעקה הכבאית באזיקי שוטר ששלף מכיסו: "כדי שלא יעלו לך רעיונות." הסביר לג'נטלמן בנועם והוריד את מסכת הסקי.
ראובן הביט בפניו בתדהמה: "אתה אחיו הגדול של שלמה!"
דוד הנהן ולחץ את ידו של ראובן: "אני יודע מה עשית למען אחי בקרב בית מחסוב. תודה."
ראובן לחץ את ידו, אך מיד נאלץ לתמוך עצמו בידו השנייה במעקה.
בתי הלבנים האדומות שנעו לאחור במהירות הולכת וגוברת התמזגו והפכו לשדה מוקשים זרוע הכלניות. האנשים העומדים על המדרכות בוהים בכבאית הממהרת, נראו כגוויות המפוזרות בשדה המתפוצץ. כל שדה הראיה שלו הפך אדום כצבע הכבאית.
ראובן רכן קדימה והיה נופל לולא ידו החזקה של דוד שהחזיקה בו.
דוד שאל בדאגה: “מה קרה לך יש לך סחרחורת?”
ראובן לא ענה.
מסביבו שקט נורא.
הוא חתר בשארית כוחותיו החוצה דרך שדה המוקשים.
למה כל כך שקט?
רגלו כאבה בטרוף.
קדימה אסור לעצור.
צריך להגיע במהירות אל הביטחון של המוצב.
שלמה הפצוע מוטל כבד על גבו.
הוא נשם בכבדות, מרגיש כאילו האוויר נעצר בגרונו ולא נכנס לריאותיו.
דוד לא הבין מה קרה. הוא החזיק את ראובן הרועד ביד אחת ובשנייה חייג לבסיס להזמין עזרה רפואית.
ריח אבק השרפה היה כבד באוויר. הוא ניסה נואשות לנשום בעשן הסמיך שאפף אותו.
לעזאזל, רגליו התקפלו תחת משאו.
ברק מסנוור ואחרי האור. חושך.
ראובן התעלף בזרועותיו של דוד.
ראובן הרים את ראשו מעל לסיוט, נושם עמוקות כמו צוללן שיצא זה עתה מצלילה עמוקה ללא ציוד. הכבאית עצרה והם הגיעו לבסיס.
דוד עדיין מחזיק את ראובן שאל בדאגה: "מה קרה לך?"
ראובן הרים את ראשו, מבטו מתבהר, מתמקד על דוד.
הדם החל לזרום אל פניו החיוורות צובע אותו בוורוד קל.
ריחות הקרב הוחלפו בריח קל של האפטר שייב של דוד.
לרגע אחד נדמה היה לו שהוא רואה את שלמה. הוא אמר חלושות: “שלמה זה אתה?”
דוד, האיש הקשוח קר הרוח, נתמלא רחמים ושתק, עיניו מתערפלות בדוק של דמעות.
פרמדיק רץ לעברם, ארגז עזרה ראשונה מתנדנד על כתפו: “מה קרה?”
ראובן עדיין מתאושש אמר בלאות: “זה שום דבר, רק התקפת סיוט קלה שתוקפת אותי מדי פעם. עוד כמה דקות אני אהיה בסדר."
הפרמדיק ודוד תמכו בו בירידה מהכבאית: “אני לא צריך שום דבר. הכול עבר."
התעקש. ואחר מביט אל האנשים שהתקבצו סביבו: "תפזרו את ההפגנה. ההצגה נגמרה."
דוד בצד אחד והפרמדיק בצד השני תמכו בו והובילו אותו לחדרו של המפקד.
ה'בסיס' היה בעצם בית קטן רכוש המוסד, שמסביבו גינה גדולה הגובלת בנהר. עיקר יתרונו היה שהוא מבודד מהסביבה ומוסתר על ידי הצמחייה העבותה שמפקד הסניף הקפיד לטפח.
משרד המפקד היה חדר הקטן וספרטני. אי אפשר היה להכיר על ראובן שניכנס לחדר הקטן יחד עם דוד, שזה אותו אדם שרק לפני זמן קצר הוא עבר סיוט שהביא לאיבוד ההכרה.
החדר החשוף מכל זיכרון אישי הזכיר לו את המשרד שלו בדירה של הרוזנצוויגים, עלה בדעתו שכך אסתי ראתה את חדרו ונמלא בושה. אך היה הבדל בולט בין שני החדרים. חדרו היה ריק ומוזנח, החדר הזה היה מבולגן וניכר שיש כאן פעילות רבה.
הוא הבחין בהבדל גדול נוסף. החלון נפתח לכיוון הנהר. בין הבית לבין הנהר היה משטח דשא גדול שעצים ענפים גדלו פה ושם אולי כדי להצל על משפחות שירצו לערוך פיקניק על גדות הנהר.
הפעילות הייתה כאן בתוך הבית והשלווה בחוץ. בדיוק ההפך מאשר במשרדו.
הוא החזיר את מבטו לאדם שישב מעבר לשולחן הקטן.
אדם בריא בשר ושעיר. שפם שחור מגשר בין אף אדיר לפה רחב.
הוא הציג עצמו כישראל: “שם סמלי, אני מייצג את המדינה." התבדח.
"אז מה הבאת לנו כאן?” שאל את דוד.
"הבאתי לך גיבור מלחמה אמתי, וג'מס בונד מזויף, הטוען שהוא מ MI-5. אם זה נכון אז הם הורידו מאד את הרמה האנושית שלהם."
ראובן מיקד את מבטו בג'נטלמן MI-5. למראה תזוזה שלו הוא שלף את האקדח וחזר לאיים עליו. בשבילו הג'נטלמן היה מקור המידע היחידי למקום הימצאותה של אסתי והוא לא רצה להניח לו לברוח.
אסף, הסגן הצעיר שישב בפינה בשקט, דחוק בין הגבר הגדול לבין הקיר, פנה לראובן: “אתה יכול להירגע ולהוריד את האקדח."
ראובן שהיה ממוקד בישראל, לא שמע את אסף. הוא המשיך לאיים באקדח על הג'נטלמן, עד שאסף קם, ניגש ולקח בעדינות את האקדח מראובן. לאחר מכן הוא תפס את ידו של הג’נטלמן, שדם עדיין טפטף מהפצע בידו, ופנה לישראל המפקד: “אני לוקח אותו למרפאה ואחר כך לחקירה."
לאחר שהוא עזב, ישראל הציע לראובן לנוח: “אתה תישאר כאן עד שנזמין עבורך מקום במטוס לישראל."
ראובן הנהן בהסכמה. כן, זה הדבר הנכון לעשות. צריך לתת לרשויות המוסמכות לעשות את עבודתם. לכן הוא הופתע כמו האחרים, כאשר שמע את עצמו אומר: “אני נשאר כאן. הדבר הדחוף שיש לעשות הוא לשלוח מישהו לחדר המלון כדי לוודא שאסתי לא נחטפה. ‘הג’נטלמן’ הזה אמר שהוא יודע בדיוק איפה החדר שלנו במלון ואיים לחטוף אותה." הוא הוציא את מפתח המלון מכיסו ונתן אותו לדוד.
הוא הופתע עוד יותר כאשר דוד תמך בו: “אני חושב שלא נכון לנתק את ראובן מהחקירה בשלב זה."
ישראל אמר: “כמובן, דוד טפל בעניין מיד”. הוא ניסה להגיד משהו נוסף כאשר הטלפון צלצל. הוא המהם לשפופרת כמה פעמים המהומים לא מחייבים, פניו לא הסגירו דבר. הניח את השפופרת: “טוב, עוד נראה. דוד, טפל בעניין ואחר כך קח את ראובן לחדר המנוחה ותדרך אותו."
חדר המנוחה שימש גם כחדר אוכל. שולחנות קטנים לארבעה איש היו מפוזרים בחדר שהיה פעם סלון של משפחה בריטית אמידה. שעון קיר גדול בתוך ארגז עם פיתוחי עץ ושידה ישנה משוחה בלכה מבריקה, היו הזיכרונות היחידים שנשארו מאותה משפחה. דלת צדדית הובילה למטבח קטן ששם אסף התעסק עם הסירים. דוד הושיב את ראובן בשולחן הקרוב לחלון שהיה שטוף שמש אביבית בלתי אופיינית ללונדון.
ראובן שאל מסמן בראשו לכיוון המטבח במחשבה להעסיק את עצמו עד שיקבלו תשובות: “כאן התפקיד של סגן המפקד הוא לבשל?”
דוד קם בדרכו למטבח: “לכל אחד מאתנו יש תחביב. אתה עוד תברך על כך שהתחביב של אסף הוא בישול." הלך למטבח וחזר לאחר רגע מאזן בשתי ידיו שתי צלחות מרק והמשיך: “עיסוק בתחביבים לפי דעת ישראל מנקה את הראש ומאפשר מחשבה בהירה."
ראובן הגיש כף מרק לפיו ונשף עליו: "אז מה התחביב של ישראל?”
"ישראל הוא קיבוצניק לשעבר, אז התחביב שלו הוא לעבוד בגינה. יש לו גינה ממש מתחת לחלון המשרד. כך שגם כאשר הוא עובד בגינה הוא לא מתרחק הרבה."
"ומה התחביב שלך?”
"אתה מתכוון באותם רגעים מעטים שאני לא צריך לחלץ אנשים שמתעקשים להכניס את הראש שלהם ללוע הארי?”
ראובן נכלם: “כן, ברצף האירועים שכחתי להודות לך. תודה דוד על שהצלת אותי מידו הארוכה של ג’נטלמן MI-5."
דוד רק הנהן: “זה המעט שיכלתי לעשות עבורך."
השתרר שקט כאשר שני הגברים לוגמים מהמרק הטעים.
לבסוף ראובן הפר את השתיקה: “אז מה התחביב שלך?”
"לא חשוב.”
ראובן דחף עוד כף מרק לפיו. רק עכשיו הוא הרגיש עד כמה הוא רעב.
דוד לא נתן לשתיקה לעצור בעד שטף דיבורו ואילץ את ראובן להרים את ראשו כדי להבין את הדיבור, תוך הכנסת כף המרק לפיו בצורה עיוורת. "אולי לא שמת לב, אבל הכעסת מאד את ישראל."
ראובן אכן שם לב שהמפקד כועס למרות שאי אפשר היה לראות זאת על פני הפוקר שלו. עוד עדות לרגישות שפיתח בגלל מגבלות השמיעה.
"הבית בלונדון היה תחת עיקוב המוסד כבר הרבה זמן. ההתערבות שלך קלקלה את כל המשימה. עכשיו החברה האלו יעברו לבית אחר, וצריך לעשות את העבודה מההתחלה."
הוא עצר רגע והתחיל לתחקר את ראובן בעדינות. מה שנקרא 'לתדרך' בלשונו העדינה של ישראל: “בכלל איך אתה הגעת לבית הזה? ולמה?”
ראובן הביט בצלחת המרק שלו באכזבה היא הייתה עכשיו ריקה. דוד הרים את קולו ובקש מאסף שייתן עוד צלחת מרק לחיה המורעבת שיושבת איתו.
ראובן חייך בסיפוק וסיפר לו את כל השתלשלות העניינים בעוד הוא מחכה לתוספת המרק שהיגיעה עם צלחת גדושה של המנה העיקרית.
דוד עמד על כך שראובן יספר לו כל פרט ופרט.
הוא התעניין במיוחד בסיפור הספר. ראובן תיאר איך אסתי הגיעה אליו כדי לתרגם את הספר. איך הוא חשד שחיים, שתל רמז לאיזו מזימה של אדם חלקלק שכינויו הצלופח שהוא זיהה בתור אחד בשם ג'ורג'.
דוד בעל התפישה המהירה, מיד קישר את ג'ורג' החלקלק לביטוי 'מאורת צלופחים' ששמע מראובן: “אז הוא הצלופח?”
"כן, הכינוי מתאים לו. הוא בהחלט צלופח חלקלק, שאורב להכיש אותך כמו נחש. אני חושד שהוא אחראי לרצח חיים."
"חיים מוסקוביץ נרצח?” דוד היה מזועזע.
"מאיפה אתה מכיר את חיים?” שאל ראובן בחשדנות.
דוד נאנח, וסיפר לראובן שהוא חקר את כל המשתתפים בקרב בית מחסוב בו נהרג אחיו, למעט את ראובן עצמו שבאותו זמן שכב כצמח מחוסר הכרה בבית חולים: “חשוב היה לי לדעת הכול על הרגעים האחרונים של שלמה. אהבתי אותו מאד. בהזדמנות אחרת נדבר עליו, כרגע יש לנו דברים דחופים יותר."
"גם אני אהבתי אותו. הוא היה חברי הטוב ביותר."
דוד הסיט את נושא השיחה הכואבת: "למה אתה חושב שחיים נרצח?”
ראובן לא מיהר לענות הוא שיחק במזלגו עם תפוח האדמה שבצלחת מארגן את מחשבתו: "לדעתי חיים נרצח בגלל שהוא ידע יותר מידי. הוא נדרס על ידי נהג 'פגע וברח' שלא ניתפס."
הוא הרים את תפוח האדמה לפיו ודיבר בפה מלא עוצם עיניו מתענג על הטעם: “. זה אירוני, כל הזמן הוא פחד למות בקרב, והמוות השיג אותו בדרכים."
דוד הרים את הגבות: "חיים פחד!?”
'אתה לא מכיר אותו באמת. מכירים אדם רק כאשר רואים איך הוא מתנהג בסכנת חיים', חשב ראובן ממשיך לטרוף את האוכל הטעים בשתיקה.
דוד ציין לעצמו לבדוק למה ראובן חושב את חיים לפחדן למרות שידע כי זו לא תכונה שאפשר להדביק לחיים, אך המשיך בנושא העיקרי: "אז אתה טוען שבספר מצאת רמז למרכז בלונדון? יש רמזים נוספים שמצאת."
"תראה דוד, התאוריה שלי אומרת שחיים גילה איזו שהיא מזימה גדולה והבין שהוא בסכנה. חייבים להיות רמזים נוספים שיעזרו לי לגלות את המזימה, אחרת חיים לא היה טורח כל כך."
דוד קם מפנה את הצלחות הריקות: “רוצה קינוח?”
ראובן טפח על בטנו המלאה ונד בראשו.
דוד הסתכל בעיון בצדודיתו של ראובן שסקר את הנוף הנשקף מהחלון ואמר: “היא צריכה להיות משהו מיוחד.”
"מי?”
"אל תיתמם. אתה יודע מי. אסתי. היא הוציאה אותך מהמצב בו היית. לכן אתה לא מוכן לעזוב עד שתוודא שהיא בסדר.”
היה נדמה לו שראובן מסמיק.
ראובן לא ענה.
דוד קם: “אל תדאג, התקשרתי עם פקיד הקבלה ודרשתי שיבדוק אם אסתי בחדר, ובמקביל שלחתי מישהו עם המפתח ואמרתי לו להביא את אסתי יחד עם הספר שלה. הוא צריך לחזור כל רגע. בינתיים אני צריך ללכת לישיבה עם המפקד. חכה לי כאן.”
האמת היא שההערה של דוד לגבי אסתי זעזעה את ראובן הרבה יותר ממה שהרשה לעצמו להציג. לראשונה הוא הרשה לעצמו לנתח את רגשותיו. הוא חייב היה להודות לעצמו שאין הוא אותו אדם שישב במשרד בדיכאון תמידי,
הוא שחזר לעצמו את כל הסיטואציות שעבר עם אסתי וראה אותן באור חדש ומסעיר. עכשיו שאסתי נחטפה בידי הכנופיה של ג’ורג’ הוא הרגיש חור ריק היכן שאסתי תפסה מקום בלבו. הזיכרונות פגעו בו והשאירו טעם חריף מתוק. החיכוך עם עורה הרך של אסתי בארון התיקים של ג’ורג’, והנשיקה הבלתי מוסברת, הוארו בהכרה שכל מה שעשה לאחר הרגע הראשון בו היא צפה לעברו במשרד מבקשת שיתרגם את הספר שלה, הושפע מרגשות שלא הכיר. רגשות סמויים שהתעוררו בנפשו. הוא הבין שאסתי היא שעוררה את גופו לחזור לחיים. זכר ראשה של אסתי שהופיע בתוך הסיוט שתקף אותו בבית זכויות האזרח ומשך אותו למציאות, הבהיר לו שרגשותיו לאסתי מתגברים על הדיכאון בו שקע בעקבות הפציעה.
הוא ישב שם בחדר המנוחה לבדו וחזר שוב ושוב במוחו על שמה של אסתי. נראה שעצם חזרה על שמה של אסתי מחולל התרגשות כאב מתוקה שלא הכיר עד עכשיו. אסתי המופלאה עם העיניים הסגולות והפה הרך, שמתחת לדמות התמימה והשבירה, היה רצון ברזל שהצליח להוביל אותו לעשות את רצונה. כן דוד צודק. אסתי היא משהו מיוחד שהוא ראובן יעשה הכל כדי להציל אותה מציפורני הכנופיה של הצלופח.
לאחר זמן מה דוד חזר והתיישב מול ראובן. לפני שהספיק לומר משהו, נשמע צלצול טלפון ואסף יצא מהטבח מחזיק את הטלפון. הוא קרא לדוד והם התלחשו קצרות. דוד חזר לראובן ובידו הקלסר האדום. “האיש שלנו לא מצא את אסתי, הוא חקר במלון אולי היא הלכה לקנות משהו אך ללא תקווה גדולה כי הוא מצא סימני מאבק בחדר המלון. בא נראה אם נמצא את הרמזים בספר.”
ראובן התחיל לקרוא בקול רק מהמקום שבו הפסיק לפני מה שנראה לו כמו לפני שנה כאשר היה יחד עם אסתי. המחשבה על אסתי שוב הכתה בו בבטן. אולי היה צריך להיות תקיף יותר. איך היא תעמוד מול חיות האדם ששבו אותה?
איכשהו דמותו של דוד היושב מולו משרה ביטחון, הקלה על הקריאה.
אך כאשר הגיעה לפסקה של תיאורי זוועה המתארים את התנהגות חיילי צה"ל במהלך הקרב, הוא הפסיק לקרוא.
בשתיקה הארוכה שהשתררה הוא העביר בזיכרונו את הקרב.
הוא אמר לעצמו שוב ושוב שחיים לא באמת התכוון לפרסם השמצות אלו, אלא השתמש בסיפור רק כדי להשתיל רמזים.
אך הוא לא יכול היה להימנע מלחשוב על מה שקרה באמת;
הערבים עלו בהמוניהם על המוצב עם עלות השחר. צועקים ויורים אש תופת. כאשר הם התקרבו לשדה המוקשים חיים רץ אל גדר המוצב וצעק בערבית שיעצרו כי יש שם מוקשים. ברעש היריות והצעקות 'איטבח אל יהוד' הערבים לא שמו אליו לב. חיים התקדם לתוך שדה המוקשים, הולך בין המוקשים זוכר איפה הטמנו אותם, וניזהר לא לעלות על מוקש.
הוא נעמד ונופף בידיו להסב את תשומת ליבם.
שלמה צעק "חיים, חזור אתה חשוף בשדה המוקשים." אך חיים צעק חזרה: "חייבים לעצור אותם."
שלמה רץ אל חיים, גם הוא מתמרן בין המוקשים, ותפש אותו: “אידיוט הם יהרגו אותך. צא משדה המוקשים."
חיים דחף את שלמה בפראות: “עזוב אותי!” שלמה נפל על הקרקע.
נשמע קול נפץ אדיר. הנפילה של שלמה הפעילה מוקש.
ההתפוצצות הסבה את תשומת הלב של הערבים התוקפים. הם הבחינו בחיים והתחילו לירות עליו. חיים נשכב, תופש מחסה מאחורי סלע.
ראובן רץ לתוך שדה המוקשים, תחת אש תופת, העמיס את שלמה הפצוע על גבו כדי לפנות אותו חזרה למוצב. רגלו נתקלה באבן, הוא איבד את שווי המשקל ונפל. מוקש נוסף התפוצץ והעיף אותו ואת שלמה. זו הייתה התמונה האחרונה בזיכרונו. הוא איבד את ההכרה. כנראה שאחד מהחברה חילץ אותו, כי הוא התעורר פצוע במוצב. שלמה כבר לא היה בחיים.
דוד שתק, נותן לראובן להתאושש.
הוא ידע שהתיאור בספר רחוק מהמציאות ולכן הסכים שיש ממש בהערכה של ראובן.
הוא העביר במוחו את הסיפור על הקרב מנסה למצוא רמזים בתיאור של הספר.
לאחר כמה זמן הוא הרים את עיניו ושם לב שפניו של ראובן החווירו.
דוד פחד לרגע שהנה על ראובן עוברת עוד התקפת סיוט.
ראובן קם והלך להתרענן בשירותים.
כאשר חזר, דוד משך אליו את הספר והמשיך בקריאה בקטע בו היה עימות של חיים עם יואב המגד, שבסיומו יואב שחרר את חיים ממילואים.
"חיים נשבע לעצמו שהוא ידאג להעמיד את החיילים האלו למשפט בינלאומי על רצח עם.
יואב המג"ד שחרר אותו מהמילואים. הוא לא רצה 'עושה צרות' בגדוד. בביקורו הבא בבית זכויות האדם הוא הכיר את Siavush סיאבוש יהודי שעלה מאיראן לפני שנה. במקצועו היה עורך דין שהתמחה בהגנה על זכויות אזרח. לכן השתלב יפה בבית זכויות אזרח. כאשר סיפר חיים את סיפור התנהגות החיילים בקרב בית מחסוב, הציע סיאבוש לעזור לו להגיש כתב תביעה לבית הדין הבינלאומי בהאג. חיים הודה לו אך אמר שהחברה שלו כבר הכינה את כל המסמכים הדרושים. כאשר סיאבוש רצה לעבור על המסמכים לבדוק אם הכול כשורה, ענה חיים שהוא לא יודע איפה הם. צריך לשאול את החברה שלו, אך היא כרגע בטיול להודו ואין לו דרך להתקשר."
דוד עצר מבט מהורהר על פניו.
"מה הבעיה? תמשיך לקרוא."
“אמרת שצריך למצוא משפטים חסרי היגיון כי שם שתל חיים את הרמזים.“
"נכון. אך מה חסר היגיון כאן?”
"אין יהודי שעלה מאיראן כבר שנים רבות." זה אחד, מנה דוד על אצבעו, “ שניים", עוד אצבע: "משמעות השם בפרסית היא 'סוס שחור' הוא מונח המשמש לתיאור סוס אלמוני המצליח במרוץ למרות שלא היה מוכר. אתה יכול לחשוב על אדם כזה שחיים מתאר בבית זכויות האדם?”
"אתה יודע פרסית?”
דוד משך בכתפיו.
"אם אתה צודק אז אני חושב שמרוב התעמקות בפרסית פספסת את הרמז העיקרי."
"והוא?”
"חיים הרי לא התכוון באמת להגיש מסמכים לבית הדין בהאג. יכול להיות שהוא רומז שיש לו מסמכים מרשיעים מוסתרים על המזימה."
ישראל נכנס לחדר וקטע אותו: “רציתי רק לידע אתכם, שערכנו בדיקת רקע על ג'ורג' גזבר של בית זכויות האדם, לאחר שראובן הראה לנו את המסמך שג'ורג' קיבל."
"נו?”
- “התברר ששמו האמתי הוא בהראם. הוא קיבל אישור לפני שנתיים ממשמרות המהפכה, להגר לאנגליה ומשם עלה לישראל. באנגליה הוא שינה את שמו והתחזה ליהודי."
"ויש לו מקורות כספיים בלתי ידועים." הוסיף ישראל.
"רגע, יש עוד. הג'נטלמן באמת הוא מ MI5 אך נודע לנו שהוא התאסלם ועבד עבור האיראנים כאן בלונדון."
דוד סיכם: "הכול מצביע לכיוון טהראן."
ראובן חזר ואמר: "יש גם את עניין המסמכים, לדעתי חיים רומז שיש לו מסמכים מרשיעים המוסתרים במקום שרק אסתי שהייתה חברה שלו ובאמת טיילה בהודו תדע למצוא. לדעתי חייבים לשים יד על המסמכים כדי לדעת מה האיראנים זוממים. אני מהמר שזה משהו גדול."
"אז מתברר שצריך את אסתי. אתה חושב שזו הסיבה שהם חטפו אותה?” שאל דוד את ישראל.
ישראל שם את הדו"ח על ג'ורג' על השולחן לפניהם ואמר בקולו המדוד: "לפי מה שהג'נטלמן אמר, הם חטפו אותה כדי לתפוש את ראובן כך שכנראה הם לא יודעים את חשיבותה."
דוד הרהר בקול: "הצרה היא שאין לנו מושג איפה הם מחביאים את אסתי."
ישראל עדיין עמד בפתח סוקר את ראובן בפליאה. האיש לא הזכיר את האדם הלום הקרב שעבר התקף קשה של סיוטים רק לפני זמן קצר. עכשיו הוא דיבר בביטחון סמכותי: "אם הזיכרון שלי לא מטעה אותי, הג'נטלמן אמר שהם הוציאו אותה 'מגבולות הממלכה'. קרוב לוודאי שהיא כבר בטהרן."
דוד קם ממקומו והתחיל ללכת הלוך ושוב בחדר. אחר כך נעמד, בהחלטה לומר בגלוי את מה חשב, למרות שחס על רגשותיו של ראובן: "עם כל הכבוד, ראובן אני לא בוטח באסתי, איך נהיה בטוחים שאסתי לא תספר לאיראנים על המסמכים?”
"באמת דוד, אסתי לא תספר. קודם כל כי היא בכלל לא מודעת למסמכים. נראה שחיים לא העז לכתוב את מקום המסמכים בגלוי. זה משהו שרק אסתי תדע אם אני אסב את תשומת ליבה. כנראה משהוא הקשור בטיול שלה להודו. חיים היה נבלה, אבל מתוחכם מאד."
דוד נרתע: “חיים לא היה נבלה. רחוק מזה."
"אתה לא מכיר אותו כמוני."
ישראל התערב מונע וויכוח מיותר: "צריך לברר אם היא לא סוכנת כפולה?”
"אין מצב!!" אמר ראובן בלהט חשוד.
ראובן העייף ישן שינה עמוקה בחדר האורחים. במשרדו הקטן של ישראל ישבו השניים. ישראל ודוד.
"דוד, אתה אחראי לשלוח את ראובן חזרה ולדאוג להגנה עליו. זה לא מקום בשבילו."
דוד שתק לכמה שניות מארגן את מחשבתו: “אני עדיין חושב שהוא צריך להיות כאן." פורש את ידו המשיך: “תבין, אני מכיר מי הוא ראובן. ראובן היה האיש הקרוב ביותר לשלמה אחי. שלמה סיפר לי עליו המון. האיש נחשב ללא פחות מגאון." דוד העביר ידו בשערו החלק, מארגן את מחשבותיו: “זה סיפור טרגי. הוא נולד בקליבלנד אוהיו לאבא פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטה המקומית. אמו פעילה חברתית מנהלת סניף קליבלנד של ארגון ג'י סטריט. משפחה יהודית אמריקאית אמידה.
מאביו הוא ירש את השכל המבריק, מאמו את העקשנות.
ישראל ביטל את דבריו: "אתה יודע, לדעתי אדם אינטליגנטי לא בהכרח חכם. אנשים מתרשמים מאדם אינטליגנטי מבריק בעל תפישה מהירה, אך לפעמים מתברר שמחשבתו אינה עמוקה וההברקות שלו מתבררות ככישלונות. אדם חכם הוא אדם מעמיק שמבין את מהות הדברים ויודע לעשות את ההחלטות שיתבררו כהחלטות נכונות גם בטווח הארוך. אנשים אינטליגנטים ואפילו אנשים חכמים אינם בהכרח אנשים ערכיים. מנהיג חכם שאינו ערכי יכול להזיק הרבה יותר ממנהיג טיפש."
דוד חיכך את סנטרו במחשבה וענה: "אצל ראובן התגלמו כל התכונות האלו. הוא גם אינטליגנטי , גם חכם ובעיקר הוא אדם ערכי."
ישראל הרים גבות: "באמת?"
דוד טען בלהט: "ראובן גמר את האוניברסיטה בהצטיינות ראשון בכיתתו בגיל 16. כל משרדי עורכי הדין הגדולים ביותר הציעו לו משרה, אך הוא בחר במשרד צנוע בקליבלנד ועבד שם שנתיים עוזר לאנשים לתבוע את החברות הגדולות. המשרדים הגדולים ניסו לפתות אותו בסכומי עתק אם יעבוד עבורם אך הוא סרב לכולם.
לאחר שנתיים הוא וויתר על הכול, עזב את ארה"ב ועלה לישראל כדי להתגייס בתור חייל בודד. בצבא כמו בכל תחום שבחר לעסוק בו, הוא הצטיין והגיע מהר מאד להיות קצין בדרגת רס"ן. בקרב בית מחסוב שימש כקצין אג"ם. הוא עלה על מוקש ונפצע אנושות והיה חשש לחייו. שנתיים הוא שכב בבתי חולים. הוא שוחרר מבית חולים שבר אדם. חרש, צולע ובעיקר הלום קרב. איני יודע מה היה בסופו לולא משפחה חמה שלקחה אותו תחת חסותה."
ישראל שאל: “מה עם המשפחה שלו בקליבלנד?”
"הם ניתקו קשר. הוריו, פעילי שמאל ידועים לא ראו בעיין יפה שעלה לישראל והתגייס לצבא שהם ראו כצבא כובש ומדכא."
"ממש כמו שהחרדים קורעים קריעה לבן שחוזר בשאלה וחשוב כמת."
"ממש כך."
"איך זה אמור לשנות את דעתי?” שאל ישראל.
"אם אנו רוצים לשכנע את אסתי למצוא את המסמכים, אנו צרכים את ראובן. לדעת ראובן חיים שתל רמז למקום המסמכים כך שאסתי וראובן ימצאו אותם ביחד."
"לא. ראובן חייב לחזור. יש לנו אנשים לא פחות חכמים שיוכלו לעזור לאסתי למצוא את המסמכים. אם אתה חייב לו. בוודאי שתרצה להגן עליו ובארץ הוא יהיה מוגן טוב יותר."
דוד התעקש: "אני מבקש שתשקול את ההחלטה כטובה אישית לי."
הוא קם: "כן, אני חייב לו כי הוא נכנס לשדה מוקשים ועלה על מוקש כדי להציל את אחי שלמה. אך ללא קשר לכך אני חושב שזה הדבר הנכון לעשותו."
ישראל אמר בקול רך: "דוד, אני לא חושב שאתה עושה לו טובה. הוא אדם הלום קרב, למה אתה רוצה להכניס אותו שוב למצבי לחץ?”
אך דוד היה עקשן ודעתן לא קטן: "לדעתי חשוב יותר לבריאות הנפשית של ראובן לשתף אותו וכך לתת לו אתגר."
" מחוץ לזאת אני חושד שהוא מאוהב באסתי, ואין תרופה טובה יותר מאשר אהבה." אמר בחיוך ממזרי.
ישראל נקב במבטו את דוד למשך דקה ארוכה ולבסוף אמר: “אני אחשוב על כך. אם הפסיכיאטר יסכים שהתרופות שרשמת לראובן 'דוקטור' דוד - אהבה ואתגר, מקובלות על הפסיכיאטר, אני אסכים לשתף אותו."
דוד ידע שזה המקסימום שאפשר להוציא מישראל. הוא הסתובב ויצא.
ישראל הביט בדלת הנסגרת ומלמל לעצמו: “היית מאמין? אהבה ואתגר, אהבה ואתגר."
הדלת נפתחה ואסף פרץ פנימה: “ג'נטלמן MI-5 התאבד."
No comments:
Post a Comment