ים סוף

השיירה הכבדה של בני ישראל התנהלה לאיטה, למרות הזרוז של מנהיגי העדה.

עד הערב עדיין לא הגיעו לגבול מצרים.

חניה ראשונה התאפיינה בבלבול ומריבות, כאשר כל משפחה חיפשה מקום להקים את האוהל.

המשמר נערך להגנה הקפית על העם ביום חגו הראשון כעם שיצא מעבדות.

אך היה זה יותר יום של בלבול מאשר יום חג.

העבדים עדיין לא הפנימו את שחרורם.

גם הימים הבאים היו מטושטשים כולם.

המסע היה סדרה ארוכה של 'ויסעו ויחנו'.

מסע רגלי עבור הגברים הקשוחים הרגילים בעבודה קשה.

הולכים ומעיזים את עדריהם.

מסע על בהמות לבני משפחותיהם ולרכושם.

לאחר שבעה ימים הגיעו לסוכות וחנו.

המדבר הגדול רבץ לוהט מאיים בשמש.

חיל המשמר נפרד מבני ישראל וחזר למבצר הגבול המזרחי של מצרים - מבצר ת'ארו.

משה סקר את הערב רב הבלתי מאורגן משוה אותו לתמונת הפתרון שצפה במוחו בשעת ההתגלות.

בליבו גאוה על תכנית שהצליחה כה יפה, עם מדקרה בלב על שנאלץ לקחת חיי אדם. 'עלי להיות דוגמא לעם ישראל ומעתה להקפיד על כללי ההתנהגות שאני רוצה להנחיל להם.' במחשבה שניה חשב שיש צורך דוחק יותר, והוא התחמקות מפרעה לאחר שיתאושש ויחליט לרדוף ולהחזיר את העבדים ויחד איתם את יוקרתו.

הוא ידע שאסור לו להוביל את עמו ישירות לארץ המובטחת.

מובטח לו שבדרך החוף הקצרה חילות פרעה ישיגו בקלות את העם הכבד שהוא מוביל. הוא היה בטוח שגם אם פרעה לא ירדוף אחריו, ועמו היה מגיע במצבו זה לארץ המובטחת, היו עמי האזור הורגים בהם ולא משאירים שריד ופליט.

עליו לברוח דרך ההרים לבטחון היחסי של מדבר מדיין ושם לגבש את העם.

המטרה המיידית הבאה היא להפעים את העם במעשה דרמטי נוסף בו יקבל את הערכים שגיבש.

המקום ברור לו - ההר הקדוש שבארץ מדיין, שם גם יזכה להגנה של בני מדיין.

אך תחילה יש לדאוג לבטחונו של העם ולשגרת מסע ומזון.

עליו להפוך את עם העבדים שישב במקום אחד שנים רבות, לעם נוודים כפי שהיה פעם ולהתגבר על השנוי הגדול של עם העבדים שהורגל בשגרת עבודה מבקר עד ערב, נשכב במטתו בעייפות עד לבוקר שלמחרת, לעם חופשי שזמנו בידו. עם שאינו יודע במה למלא את זמנו, נוטה למריבות.

אכן משימה גדולה וקשה.

עליו להעסיק את העם עד שילמד להתנהל בשגרה חדשה, והסוד הוא תנועה מתמדת.

משה התווה את הדרך דרום מזרח, בכיוון להר הקדוש.

כצפוי הפקודה העלתה הסתיגויות.

אליצור הזקן משבט ראובן דרש לדעת למה לא פונים למזרח לאורך הים, לכיוון הדרך לארץ כנען.

משה הסביר שזה בדיוק מה שפרעה יחשוב שהם יעשו אם יחליט בכל זאת לרדוף אחריהם.

קל יהיה לפרעה ולפרשיו לשעוט בדרך המישור הזו ולהשיג את בני ישראל.

בהרים, הסביר, קל להסתתר ולהגן על בני ישראל. הזמן עד לעימות עם חיל פרעה, אם יהיה כזה, ינוצל לבנית כח צבאי שישמור על העם.

ועוד הוסיף נימוקים, חושש שמרוב נימוקים יתגלה גם הנימוק החשוב האמיתי: "מה עוד שהקושרים במצרים את הזמן ינצלו, כדי את משלחות המלחמה להפסיק. להגן על עצמו מפני הקושרים, פרעה חייב יהיה."

ולאהרון הסביר, כאשר נותרו לבדם, את הסיבה החשובה ביותר שלא רצה לחשוף עדיין בפני זקני העדה.

" לעמוד בפני ממלכות כנען, העם אינו מגובש מספיק ", אמר, "במדבר נלך, ואת העם להתנהג לפי כללי ההתנהגות שגבשתי, נרגיל."

חודשים רבים נעו במדבר, חותרים דרומה ומזרחה בנתיב שיתרו ישתמש בו בכל מסע שנתי שלו למצרים.

בני ישראל נכנסו לשגרה של קיפול מהיר של המחנה לפני תזוזה, והקמה של המחנה כאשר הגיעו לנוה המדבר הבא.

ימים רבים נדדו במדבר, קשה היה לדאוג לצרכי העם הגדול והנרגן הזה, עם עבדים, אך הנה הגיע היום בו נראה ים סוף רובץ בכל הודו מולו.

מפרץ נואיבה. כאן יחצו את הים לארץ מדיין, אל הבטחון.

בני ישראל צפו בים ותהו איך יחצו אותו לעבר מדיין.

משה ידע את הסוד.

הוא עמד על הגבעה צופה בבני ישראל המקימים את המאהל.

קרב היום למעשה דרמטי נוסף שיגבש את ערב הרב שהוא רואה לפניו, לעם אחד שיתנהג לפי ערכי ההתנהגות שגיבש .

עוד הוא עומד שם והנה הגיע בריצה אבידן בן גדעוני קל הרגלים, משבט בנימין ובפיו הודעה מאנשי המאסף, צבא מצרי אדיר הכולל סוסים ומרכבות מלחמה, נראה מתקדם בואדי.

הצבא הפרעוני איתר אותם ברגע הגרוע ביותר עבורם.

אם היה מקדים הם היו נלחמים בו כאשר הם על מורדות ההר התלול, הורגים במצרים התקועים עם מרכבות המלחמה שלהם בתחתית הואדי.

טוב יותר אם היו מספיקים לחצות את הים. המצרים לא ידעו איך לחצותו והעימות היה נמנע.

עכשיו העם היה פרוס בשטח המישורי. לפניהם ים אחריהם חילות פרעה.

משה שקל את האפשרויות.

קולות רמים נשמעו מבטן האדמה זה כמה ימים.

האם אפשר לנצל את רעידת האדמה להנצל מידי המצרים?

יהושוע בן נון הצעיר הנמרץ שהיה הרץ האישי שלו, נשא אליו את פניו לקבל את פקודתו.

משה החליט.

עליו להסתיר את רוב העם במערות שבהרים, ולהשאיר קומץ בחורים חמושים להוביל את חילות פרעה הרחק מהעם.

אהרון הוביל את העם והסתיר אותם במערות.

משה בחר את נחשון בן עמינדב מנהיג שבט יהודה עז הרוח, מבין המתנדבים להנהיג את כח ההטעיה.

הרעש הלך והתגבר, מפחיד את העם.

"המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?" עלתה התלונה מכל עבר.

אהרון אימץ את ידם בנאום עידוד המחזק את ידם באמונה שאלוהי העברים יצילם מצרה זו כמו שהציל אותם ממצריים. "אל תיראו, התיצבו ותראו את ישועת אלוהים!"

משה ויהושוע שכבו במסתור וצפו לעבר נחשון המארגן את אנשיו.

הצבא המצרי הלך וקרב.

כל היום נשבה רוח קדים עזה שנשאה את חולות המדבר מסמאים כל עין.

השפל לו חיכה משה הגיע. הרוח או רעש האדמה גרמו לשפל גדול מתמיד.

במקום לחצות את הים טובלים במים עד צואר כפי שעשה יתרו תמיד, יכלו בני ישראל לחצות את הים בחרבה בלשון הים המחבר את גדת החוף אל הגדה הנגדית בארץ מדיין.

הוא קם ממקומו ויהושוע לצידו.

"תקע בשופר יהושוע, רוץ לנחשון ומסור לו למשוך את חילות פרעה אחריו בלשון היבשה לארץ מדיין"

ממקום מסתורו ראה את נחשון פוקד על אנשיו לחצות את ים סוף בלשון היבשה שנוצר.

אף אחד לא זז.

נחשון מעיף מבט על חלוץ צבא מצריים המתקרב, קפץ ראשון לעבר לשון היבשה רץ וחרבו מונפת בידו.

לאחר היסוס פנו חייליו ורצו אחריו בורחים מפרשי מצרים הסוגרים עליהם.

משה ממקום מסתורו ראה את שר הצבא המצרי מהסס, ואחר רגע הגיע למסקנה שהחיילים המעטים של בני ישראל שהוא רואה הם רק חיל המאסף לגוף העיקרי שכבר עבר לגדה הנגדית.

עומד על גבעה קטנה במרכבתו, הניף את חרבו לכיוון חיילי נחשון המתרחקים פקד לשעוט אחריהם.

משה דאג לשלומם של נחשון וחייליו שעוד רגע והפרשים המצריים ישיגו אותם.

אך הוא ידע שלא היתה לו ברירה טובה יותר.

בינתיים הגיע נחשון לגדה הנגדית וארגן את חייליו במערך הגנה מוסתרים בגבעות שמנגד.

הצבא המצרי התקדם והיה כולו בתוך לשון היבשה כאשר רעש נוסף גדול מהראשון זעזע שוב את הים הגאות הגיעה חזקה מתמיד והביאה גלי ים בסערה.

המים כיסו שוב את לשון היבשה מטביעים את חילות מצריים.

מעט הצבא שנשאר מחוץ למים הפך את פניו ונס בפחד חזרה למצריים.

עכשיו גם משה האמין שנס קרה להם וליבו התרונן.

אין לנו להתירא יותר מהמצרים, אמר בליבו.

בימים הבאים עברו בני ישראל אל ארץ מדיין, מהללים את האלוהים שעשה להם נס ומילט אותם וטיבע את המצרים בים.

כולם עברו אנשים וצאן, מחכים בשעות הגאות ועוברים בשעות השפל.

מי על כתף ומי ברפסודות מאולתרות. משה העולץ, נזכר באמחותפ המורה והמשורר שלימד אותו גם שירה, וחיבר שירת ניצחון.

מרים לקחה את התוף, שרה וחוללה עם בנות ישראל האחרות, וכל העם חוגגים את הנס.

אָשִירָה לַה' כִי גָאה גָאָה, סוּס וְרכְבוֹ רָמָה בַיָם.

עָזִי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה; זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלהֵי אָבִי וַאֲרמְמֶנְהוּ.

ה' אִישׁ מִלְחָמָה; ה' שְמוֹ.

מַרְכְבת פַרְעה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָם; וּמִבְחַר שָלִישָיו טֻבְעוּ בְיַם-סוּף.

תְהומות יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלת כְמוֹ אָבֶן.

יְמִינְךָ ה', נֶאְדָרִי בַכחַ; יְמִינְךָ ה' תִרְעַץ אוֹיֵב.

וּבְרב גְאוֹנְךָ תַהֲרס קָמֶיךָ; תְשַלַח חֲרונְךָ, יאכְלֵמוֹ כַקַשׁ.

וּבְרוּחַ אַפֶיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם, נִצְבוּ כְמוֹ נֵד נוזְלִים; קָפְאוּ תְהומות בְלֶב-יָם.

אָמַר אוֹיֵב אֶרְדף אַשִיג, אֲחַלֵק שָלָל; תִמְלָאֵמוֹ נַפְשִי אָרִיק חַרְבִי, תּוֹרִישֵמוֹ יָדִי.

נָשַפְתָ בְרוּחֲךָ, כִסָמוֹ יָם; צָלְלוּ כַעוֹפֶרֶת בְמַיִם אַדִירִים.

מִי כָמוכָה בָאֵלִם ה', מִי כָמוכָה נֶאְדָר בַקדֶשׁ; נוֹרָא תְהִלת, עשֵה פֶלֶא.

נָטִיתָ יְמִינְךָ, תִבְלָעֵמוֹ אָרֶץ.

נָחִיתָ בְחַסְדְךָ עַם-זוּ גָאָלְתָּ; נֵהַלְתָּ בְעָזְךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶךָ.

שָמְעוּ עַמִים, יִרְגָזוּן; חִיל אָחַז ישְבֵי פְלָשֶת.

אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב, יאחֲזֵמוֹ רָעַד; נָמוגוּ כל ישְבֵי כְנָעַן.

תִפל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, בִגְדל זְרוֹעֲךָ יִדְמוּ כָאָבֶן; עַד-יַעֲבר עַמְךָ ה', עַד-יַעֲבר עַם-זוּ קָנִיתָ.

תְבִיאֵמוֹ וְתִטָעֵמוֹ בְהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִבְתְךָ פָעַלְתָּ, ה'; מִקְדָשׁ אֲדנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.

ה' יִמְלךְ לְעלָם וָעֶד.

כִי בָא סוּס פַרְעה בְרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָיו בַיָם, וַיָשֶב ה' עֲלֵיהֶם אֶת-מֵי הַיָם; וּבְנֵי יִשְרָאֵל הָלְכוּ בַיַבָשָה בְתוֹךְ הַיָם.