המוח הוא אני

"אנשים חושבים כי האדם הוא אך מכונה, וכי ההבדל היחיד בין אדם לבין טחנת קמח הוא שהראשון מונע על ידי דם והשני על ידי מים.” הוראס מאן.

ההנחה העומדת בבסיס הספר הזה היא ש 'אני' הוא המוח שלי, ומהות 'אחר ' היא המוח שלו.

עם זאת המנגנונים הבסיסיים בהם משתמש המוח שלי כדי לחשוב ולפעול, זהים למנגנונים הבסיסיים של מוח 'האחר', השוני הוא בבסיס הנתונים שהצטבר במוח על סמך ניסיון אישי ותרבותי. הסיבה שהמוח של כולם מאורגן באותה צורה היא שבזמן שהמוח עוצב לפני מליוני שנים, המין האנושי כלל פרטים מעטים שהיו מרוכזים במקומות גאוגרפיים מצומצמים והיו חייבים לעמוד בפני אותם אתגרים.

בתקופה הקצרה יותר שלאחר מכן , נערמה מעל למבנה המשותף של מנגנוני המוח הבסיסיים, שכבה של בסיס נתונים ושיטות של עיבוד של אותם נתונים השונים מאדם לאדם. הכל לפי הנסיון האישי והתרבותי של קבוצות אנשים שחיו בתנאים שונים, במקומות שונים והיו חייבים לעמוד באתגרים שונים.

אין לראות בספר זה מחקר מוח מעמיק. אני גם לא מציע הסבר מקיף לדרך בה המוח פועל, אלא רק הסבר מספיק של מנגנוני החשיבה והפעולה של אנשים, בניסיון להבין טוב יותר את 'האחר'.

המוח מעבד אינפורמציה המגיעה אלינו מהחושים וממה שאצור בזיכרונו, ופועל לפיה תוך שימוש באותן טכניקות שהשתכללו בשנים רבות של אבולוציה.

אפשר לדמות את המשותף והשונה בין אנשים לעולם המחשבים.

כל מחשב בנוי מליבת יחידת מיחשוב (CPU), רכיבי זיכרון, ומסיגנלים בינריים המקשרים בין האלמנטים השונים האלו. מחשב של חברת אחת משתמש בחומרה המורכבת מאלמנטים הקשורים בצורה דומה פחות או יותר למחשב של חברה אחרת.

כך גם בני אדם.

מה ששונה במוחות של אנשים שונים, כמו גם במחשבים השונים של האנלוגיה שלנו, הוא בסיס הנתונים והתוכנה המיועדת להציג תמונה של המציאות ולהגיב עליה.

לבסיס הנתונים במוח קוראים בדרך כלל 'סטריאוטיפים', והתוכנה שבמוח נקראת בדרך כלל 'השקפת עולם'.

אם נבין איך המנגנונים הבסיסיים במוח פועלים, נעשה צעד גדול לקראת ההבנה איך 'האחר' רואה את המציאות. אם בנוסף נלמד את 'השקפת העולם' שלו, נוכל לנחש גם איך הוא יגיב בתגובה למה שהוא 'רואה'.

המירכאות קיימות כדי להצביע על כך שהכוונה ב 'רואה' היא בעצם איך המוח מבין את המציאות. נראה בהמשך שאני 'רואה' דברים שונים 'מהאחר'.

הבנת 'האחר' אינה הסכמה לצורת המחשבה שלו, או לסולם הערכים המנחה את פעולותיו, אך הבנה כזו תיתן לנו רמזים לגבי דרך המחשבה והפעולה שלו.

חשוב לזכור שהאבולוציה עיצבה את מוחנו במשך מיליוני שנים בהם מין האדם התפתח כמו הרבה חיות אחרות בטבע. רחוק מטכנולוגיה ומתרבות כפי שאנו מכירים אותה היום. פלא גדול הוא שמוחנו יכול בכלל להתמודד עם האתגרים של החיים המודרניים. מתברר שהטבע שכלל את המוח כך שיהיה רב תכליתי וגמיש מספיק להתאים עצמו גם לסביבה שונה כל כך מהסביבה עבורה הוא תוכנן.

***

כדי להדגים את היכולת הגדולה של המוח נתבונן בתהליך זהוי פרצופים. כל ילד קטן יודע לזהות פרצופים טוב מהמחשב החזק ביותר. כשאנו מסתכלים על פרצופים של אנשים אחרים, נדלקת במוח רשת עצבית הכוללת אזורים בקליפת המוח ובמערכת הלימבית. זיהוי פרצופים היא מטלה חישובית מורכבת המבוצעת במוח האנושי ביעילות ומהירות. הדבר בולט בקופים ובני אדם, בשל היותם יצורים חברתיים הצרכים לזהות את 'האחר' ולעמוד על כוונותיו, התפתח מנגנון מיוחד לעיבוד האינפורמציה הנשקפת מפרצופים. כך, בכמה אלפיות השניה, אנו מזהים את המין, הגיל וההבעה של כל פרצוף, ומסוגלים לנקוב בשמו, אם זהו פרצוף מוכר. הפעילות במוח בזמן צפיה בפרצופים תלויה בטיב הפרצוף: לדוגמא, פרצופים של ידוענים גורמים לעליה ניכרת בפעילות בקליפת המוח הויזואלית וב-amygdala, שהיא חלק מהמערכת הלימבית. פרצופים יפים גורמים לעליה בפעילות ברשת התגמול העצבית, כאשר עוצמת התגובה תלויה בהעדפה המינית של המתבונן. ממצאים אלה מלמדים שפרצופים אינם עוברים רק 'עיבוד תמונה' במערכת הראיה לזיהוי תווי הפנים, כי אם מעוררים בנו אסוציאציות, זכרונות ורגשות. מה קורה במוחינו כאשר אנו מסתכלים בפניהם של אנשים המוכרים לנו אישית (בני זוג, בני משפחה, חברים, שכנים)? בהשוואה לפרצופים של ידוענים? פרצופים המוכרים לנו באופן אישי שייכים לאנשים אליהם אנו קשורים רגשית ועליהם אנו יודעים המון, או בשפה פשוטה, יש לנו 'היסטוריה' איתם. במחקר דימות תפקודית שנערך בארה"ב צפו נבדקים בשלושה סוגי פרצופים: ידוענים, קרובי משפחה ומכרים אישיים, ופרצופים לא מוכרים של אנשים זרים. התוצאות הפתיעו: הפרצופים המוכרים אישית גרמו לעליה בפעילות בשני אזורים המתווכים שליפת ידע מהזיכרון, וירידה משמעותית בפעילות האמיגדלה. התבוננות בפרצוף מוכר, אם כן, גורמת להיזכרות ספונטנית בפרטים רבים הקשורים לבעליו. יתרה מכך, בניגוד לפרצוף זר שעדיין לא עמדנו על טיבו ושעלול להוות סכנה, פרצוף מוכר אינו מחייב "עמידה על המשמר" ולכן מלווה בירידה בפעילות "הגנתית".במחקר נוסף נסרק מוחן של אמהות בזמן שהתבוננו בפרצופים של ילדיהן, ילדים מוכרים (של בני משפחה, חברים ושכנים), וילדים זרים. הממצאים הראו כי בהשוואה לילדים המוכרים, ההתבוננות בילדיהן הדליקה את המערכת הלימבית (האמיגדלה והאינסולה) ואזורים בקליפת המוח הקדמית של האמהות. הפעילות העצבית באזורים ספציפיים אלה היא שמאפשרת לאמהות לאהוב, לדאוג ולהגן על ילדיהן, פירשו החוקרים. לקשר הרגשי בין האם לילד יש כמובן לא רק בסיס עצבי, כי אם גם ביוכימי, דהיינו ההורמון אוקסיטוצין המופרש בזמן הלידה וההנקה. הורמון זה, אגב, מופרש הן בגברים והן בנשים בזמן קיום יחסי מין. יש הטוענים כי בשל חיוניותו להישרדות הצאצאים, הפרשתו בזמן האורגזמה הנשית גורמת לנשים רבות להתאהב בגברים עמם הן שוכבות (או, במילים אחרות, לאי- היכולת של נשים רבות להפריד בין סקס לאהבה). זה גם הקשר הביולוגי, (בנוסף לקשר החברתי), ההדוק ביותר בין אנשים, קשר שנרחיב עליו את הדיבור בפרק על הדואליות האנושית.

אנו מוצאים אם כן שהמוח אינו רק מחשב המפעיל את גופנו אלא הוא כולל את כל הוויתנו. הפעולות, המחשבות והרגשות. אדם משותק שרק מוחו פועל הוא עדיין אדם. אדם בריא גופנית אך עם מוח פגוע, אינו מתפקד כאדם.

אני מתייחס לכל המוח ולא רק 'לתודעה'. כפי שנראה בפרק הבא, התודעה אינה אלא חלק קטן מכלל המוח או בעצם מכלל הוויתנו. לרוב התודעה אינה אלא המסך שעליו המוח מקרין את תוצאות החישוב שלו – כלומר את תמונת המציאות, זיכרונות ורגשות. אין אנו יכולים לומר שהתודעה היא מה שאנחנו באותה מידה שאין אנו יכולים לומר שמסך המחשב הוא המחשב. תסתכלו אל מתחת לשולחן, שם תמצאו את אותה קופסה שהיא המחשב.

אם נבין איך המוח של האחר, פועל נבין את האחר.

1. מגבלות המוח

למוח יכולות מופלאות לצד כשלים קולוסליים. אלו ואלו התפתחו באבולוציה של שנים רבות. היכולות של המוח כוונו להגביר את יכולת השרידות של המין האנושי ושל האנשים המרכיבים אותו.

לפני שאנו מדברים על הכשלים, כדאי לעצור רגע ולהתפעל מהיכולות המדהימות של המוח האנושי.

כל מי שראה ליצן המאזן מוט על אפו, לוליין התופש את חברו על הטרפז בתזמון של חלקיקי שנייה, או שחקן בייסבול מכה בכדור שעף לעברו, אינו יכול שלא להתפעל עד כמה מוחו של האדם משוכלל.

אנו שואלים את עצמנו איך המוח יודע לחשב את מסלול כדור הבסיס שלוקח לו כמה עשיריות שניה להגיע אליו בהתחשב בכך שזמן עיבוד האינפורמציה מהעיניים ועוד זמן התגובה של הנפת המחבט גדולים בהרבה.

התשובה היא אימון. המוח הוא מכונה לומדת שמכניסה לבסיס הנתונים שלה תגובות מוכנות מראש על כל רמז לצורה בה מחזיק הזורק את הכדור.

אדם בלתי מאומן לא מתקרב אפילו לביצועים של שחקן כדור בסיס שבילה מאות שעות אימון. האימונים מלמדים את המוח לחזות את מסלול הכדור ורגע הפגישה שלו עם המחבט בדיוק רב.

למעשה הרבה מהפעולות שאנו עושים באופן אוטומטי הן תוצאה של אותו תהליך. תינוק חייב להתאמן שעות רבות לפני שיוכל ללכת בבטחון על שתי רגליו, לוליין בקרקס הולך באותו ביטחון על חבל דק, רק לאחר שעות אימון רבות.

יכולות השליטה הפיזית של המוח על הגוף מדהימות, אך היכולות האינטלקטואליות של המוח מדהימות עוד יותר. ההתפתחות התרבותית והמדעית של המין האנושי כולה היא תוצרי המוח האנושי.

למרות ההישגים האלו של המוח האנושי, אין כאן שום דבר שלא יכול להתבצע באופן טבעי. ההתפעלות שלנו מבצועי המוח מובנת. אך עלינו לוקחת בחשבון את השנים הרבות של אבולוציה ששכללה אותו.

אנו מתפעלים גם מכוח המים שחרצו במשך שנים רבות את הקניון העמוק. אך למרות שאנו לא תופשים איך מים יכולים לחפור כל כך עמוק, ברור לנו שכך הוא המצב.

עד כמה שקשה לנו לתפוש איך המוח המשוכלל שלנו השתכלל מעצמו במשך מיליוני שנים, עלינו להבין שכך המצב.

הקושי להבין זאת מביא רבים מאיתנו לייחס את המעשה הכביר הזה לאלוהים.

הכשלים המובנים במוח האנושי, הם תוצאה של המבנה האורגני של המוח והקופסה המצומצמת של הקדקוד בו הוא מונח.

המבנה האורגני המשתמש בתקשורת כימית/חשמלית בין מרכיביו, הכתיב מהירות נמוכה של הקלט והפלט וכן תקשורת איטית בין מרכיביו. המהירות איטית ממחשבים מעשה ידי אדם, בהרבה סדרי גודל.

קופסת הקדקוד הקטנה הגבילה את מספר התאים המשתתפים במערך החישוב. אך מה שחשוב יותר הם איטיים יחסית לקצב האירועים שאדם חייב היה להגיב עליהם כדי לשרוד.

המגבלות האלו של מבנה המוח, חייבו פתרונות שיאפשרו למוח להתמודד במציאות:

על מהירות החישוב האיטית פיצה במידה מסוימת, המבנה המקבילי של המוח. בזאת המוח דומה לרשת האיטרנט יותר מאשר למחשב הבודד. אנשים רבים עובדים במקביל על שרתים שונים ברחבי האינטרנט ומקבלים שרות מהיר יותר מאשר אילו היו עובדים כמו בעבר על מחשב מרכזי אחד, למרות שמהירות התקשורת קטנה יותר במבנה המבוזר. באותה צורה תהליכים רבים מתבצעים במקביל ברשת הניאורונים שבמוח.

כדי להתגבר על איטיות הקלט של אינפורמציה המתקבלת מהחושים, נעשה שימוש בקיצורי דרך המקריבים דיוק כדי לקבל תמונת מספקת להחלטות, במהירות הנדרשת כדי לעקוב אחר קצב האירועים במציאות.

כדי להחליט על דרך פעולה במהירות הנדרשת על סמך אותה תמונת מציאות, נעשה שימוש בהערכות במקום ודאות, חיזוי במקום חישובים והפעלת סטראוטיפים הקיימים כבסיס נתונים במוח, במקום בניה מחודשת של המסקנות כל פעם מחדש.

דרך פעולה זו גורמת גם לטעויות ולחוסר הבנה בין בני האדם:

אם המוח עושה הערכות על סמך אינפורמציה חלקית ומשלים אותן מתוך ניסיונו המצטבר, ברור שהערכה שלי על המצב, תהיה שונה מהערכה שעושה 'האחר'.

השימוש בתשובות מוכנות מראש – סטראוטיפים, לגרויים המתקבלים מהחושים, גורמים בין השאר לכשלים ולשונות רבה בין בני האדם כי אותן תשובות מוכנות קיימות בזכות ניסיון החיים, יכולת הלימוד והתורשה הגנטית השונה לכל אדם.

אם אני פועל לפי חיזוי המבוסס על השקפת העולם שלי, 'האחר' יכול לפעול בצורה שונה כי השקפת העולם שלו שונה.

אלו ההבדלים בצורת החשיבה והפעולה של אנשים שונים. הבדלים שאנו חייבים לקחת בחשבון כאשר אנו מנסים להבין את 'האחר'.

1. מנגנוני המוח

אין אדם דומה לחברו. יש שמנים ורזים, גבוהים ונמוכים. לכולנו זוג רגליים וזוג ידיים, וראש אחד המתנשא מעל צוואר, בכל זאת אנו יכולים לקבוע במבט אחד שלפנינו אדם ולא נמלה או אפילו קוף הזהה לנו בתשעים ושמונה אחוז. יש משהו משותף לבני האדם המאפשר לנו לבדל אותם מכל חי אחר.

באותה מידה אין מוח אדם הדומה למוח אחר, אך אנו יכולים לזהות מנגנוני מחשבה בסיסיים המשותפים לכל אדם.

בהמשך הפרק הזה אנסה לשרטט את המנגנונים הבסיסיים האלו.

אין אנו יודעים עדיין בדיוק איך המוח פועל, אך אפשר להסיק רבות על פעולת המוח, כאשר ניקח בחשבון את המגבלות הפיזיות של המוח, ומתוך כך, בעזרת מחקר המוח שכבר נעשה, ומתוך התבוננות עצמית, להסיק איזה הפתרונות האבולוציה מצאה לפעילות המוח.

כדי להתמודד עם אתגרי המציאות הנעים בקצב מהיר, כאשר לרשות המוח 'חומרה' איטית וגודל מוגבל, היה עליו להסיק מסקנות בהסתמך על הערכות המבוססות על נתונים מעטים שהספיקו להגיע, ובסיס נתונים שקיים במוח מלידה ומועשר על ידי ניסיון חיים.

מחקרים הראו עד כמה מוצלח המוח בהערכות. מספיק למוח להבחין בתנועה אופיינית לנמר, כדי להגיע למסקנה שהחיה המתקרבת היא נמר וכוונתו לתקוף.

מספיק לראות כמה נקודות זזות על מסך המחשב, כדי להסיק שלפנינו רקדנית בריקוד שמח.

בנוסף ליכולת מדהימה של הערכות על סמך מעט נתונים, אין ספור מחקרים איששו את העובדה שהמוח נשען על 'בסיס הנתונים' (סטראוטיפים) הקיים בו מלידה ומתרחב עם הניסיון.

האינפורמציה שהוא מקבל מהחושים משמשת רק כהדק (Trigger) כדי להפעיל את התגובה המובנית הצרובה במוח.

המוח של האדם המודרני אינו שונה מבחינה זו ממוחו של האדם הקדמון, כי משך ההיסטוריה האנושית המודרנית מהווה חלקיק קטן מהזמן בו התפתח המוח האנושי.

זה נכון לדברים חסרי חשיבות, כמו הניסוי שנעשה בצבעים. מתברר שאדם תמיד יחשוב שצבע הבננה צהוב (כי כך צרובה הבננה במוחו). לכן הבננה תמיד תיראה צהובה, גם בתאורה של צבעים שונים שישנו צבע צהוב של ריבוע סתמי. וזה נכון גם לדברים משמעותיים יותר מצבע הבננה. כמו הקישור הסטראוטיפי של אדם שחור עם אלימות.

לפני כמה שנים ארה"ב געשה על מקרה בו שני שוטרים הרגו אדם שחור בלוס אנג'לס, כאשר הוא בעצם רק ניסה להוציא תעודה מזהה. השוטרים טענו שהם ראו שהוא הוציא אקדח.

חוקרים באוניברסיטה בדקו טענה זו על סטודנטים ליברלים לפסיכולוגיה שאינם חשודים בגזענות. המחקר הראה שגם סטודנטים לבנים אלו שאינם חשודים בגזענות, נטו 'לראות' אקדח בידי כושים יותר מאשר בידי לבנים. הוכחה לכוח של הסטראוטיפים בהסקת מסקנות.

אפשר לראות עד כמה אנו מסתמכים על סטראוטיפים הצרובים במוחנו לפי הדרך בה אנו 'אוהבים' את המזון שהורגלנו אליו, את נופי מולדתנו המוכרים, וגם את הדעות המוכרות מהבית ומהסביבה.

אתה הקורא יכול להעביר בדמיונך את כל הדברים האלו ולבדוק שזה המצב גם אצלך.

***

אדם קולט אינפורמציה מהסביבה כאשר הוא משתמש בחושים הזהים פחות או יותר אצל כולנו. לכולנו עיניים המצוידות כדי לקבל אינפורמציה חזותית אל המוח, אך מוחו של כל אחד מאיתנו מכוון אותן לראות דברים אחרים. כל מוח מעדיף לראות ולשמוע את האינפורמציה החשובה לו, ואליה הוא מכוון את החושים. הדבר דומה למשקפת אופרה שהגבר מכוון אותה לראות את הנשים היפות בשמלות הערב, והאישה מכוונת אותה אל הטנור יפה המראה בחזית הבמה. במחקר שנערך כדי להבין איך אדם קורא ספר, נמצא שאדם אינו קורא את הכתוב לפי הסדר. המוח פוקד על העיניים לדלג על מילים שהוא מכיר ולחזור לאחור לקרוא מילה שאינו מכיר.

את הקלט המגיע מהחושים, המוח מסנן כדי לזקק את האינפורמציה הרצויה מתוך כלל הקלט שהגיע. למשל כאשר אנו מקשיבים לבן שיחנו, המוח מעמעם קולות שכנים המפריעים להתרכז בשיחה. לאחר מכן המוח מעבד את האינפורמציה הנקיה שנקלטה בסיוע בסיס נתונים הקיים בו, כדי להרכיב תמונה של המציאות שתעזור לו לשרוד.

הוא מגיב מיידית כאשר הוא מוצא צורך בכך, ומעביר את תמונת המציאות שבנה לתודעה, לשם לעיבוד מושכל נוסף, לטווח הארוך.

תמונת המציאות שהמוח בונה אינה התמונה שהעיניים שלנו רואות, אלא דימוי המציאות שהמוח בונה.

כאשר השוו את תמונת האזורים הפעילים במוח כאשר אדם רואה תמונה, לתמונת האזורים האלו כאשר אדם מדמיין אותה תמונה, נמצאה זהות. הוכחה לכך שהתודעה 'רואה' דמוי של המוח ולא צילום של העיניים.

מערכת עיבוד האינפורמציה במוח היררכית. אפשר להבחין בשלושה שלבים היררכיים עיקריים בטיפול של המוח באינפורמציה המתקבלת. בכל אחד משלושת השלבים האלו שונה כל אדם מחברו ועלינו להעריך איך מוחו של 'האחר' מטפל בכל שלב ושלב:

איסוף נתונים.

עיבוד הנתונים ותגובה מהירה במקרה הצורך.

עיבוד נוסף של הנתונים כדי לתכנן תגובה לטווח ארוך.

1. המוח כבמאי

'האחר' לא רואה את אותה מציאות שאני רואה.

באנלוגיה למחשבים, המזכירה רואה את תוכן המכתב של המנהל, בעוד המעצב הגרפי רואה רק את הגרפים המצורפים. הילארי ואובמה 'ראו' בבנגזי אנשים המוחים על העלבת מוחמד נביאם על ידי סרט וידאו שהופץ באינטרנט. הערבים 'יודעים' שהפלת מגדלי התאומים נעשתה על ידי המוסד הישראלי.

חשוב להבין מה 'האחר' 'רואה', כי אלו הנתונים שאותם הוא מעבד לכדי תגובה. השבט הליברלי בשלטון ארה"ב 'ראה' עלבון של המוסלמים והגיב בהתנצלות.

אנשים רגילים לחשוב שמה שאנו חשים בחושנו זו המציאות. אני רואה אותך בעיני ושומע את הקולות שאתה משמיע באוזני, אז אל תספר לי שאתה לא קיים.

תרשו לי להציג ראייה שונה של תפיסת המציאות שלנו.

תמונת המציאות המגיעה למוח אינה משקפת נאמנה את המציאות, הן בגלל מגבלות החושים, הן בגלל מגבלות המוח הקולט.

החושים שלנו מוגבלים: טווח החושים, הן במרחק והן בתדר, מוגבל אפילו בהשוואה לחיות אחרות.

המוח שלנו מוגבל בדרכים שונות: קשה לנו לתפוש כל דבר שאינו בסדרי הגודל שלנו. מספרים גדולים, דברים בלתי מוכרים, זמנים ארוכים, מרחקים גדולים מאוד או קטנים מאוד. מעבר לכך קשה לקבל דברים שאינם אינטואיטיביים.

המגבלות האלו נובעות מכך שפעולת המוח מבוססת על זרמים חשמליים ותגובות כימיות ולכן הוא אטי בהשוואה לזרם החיים. הוא מתמודד עם האטיות בדרכים שונות. אחת הדרכים להתגבר על האטיות היא לסנן את האינפורמציה ולהתמקד רק באותה אינפורמציה החשובה לנו ביותר. לכן הוא מכוון את החושים לקלוט את הדברים החשובים לו ולטשטש את השאר.

לכך יש ביסוס מחקרי ואף הגיון אבולוציוני.

מחקרים שבדקו את צורת ההתבוננות שלנו בכל תמונה נתונה, גילו להפתעתם שמרכז הרשתית מתביית על נקודות חשובות בתמונה כמו פנים, או עצמים מעניינים וסורק אותם מספר פעמים הלוך ושוב, העין לעולם לא סורקת את התמונה כולה.

אל המוח מגיעה התמונה ברמה של פיקסלים בודדים, המוח משלים את התמונה תוך שימוש בבסיס נתונים קיים. לכל אדם בסיס נתונים שונה שחלקו טבוע בו מלידה וחלקו האחר נאסף מתוך ניסיון החיים שלו. כך שלמעשה כל אדם רואה תמונה שונה מחברו גם אם הם מביטים על אותו דבר.

***

יש הבדל בין הגישה המקובלת שמניחה שמה שאנו רואים זו המציאות ומה שאנו מבינים זו האמת, לבין הגישה שאני מציג. לדעתי, מה שאנו חושבים כמציאות, אינו אלא סרט פרסומת שהמוח שלנו מציג לתודעה.

בהשאלה מעולם הטכנולוגיה, לפי הגישה הראשונה, אנו רגילים לדמות את מה שאנו 'רואים' בתודעה שלנו למסך של מצלמה. העיניים באנלוגיה זו, הן עדשות של מצלמת וידאו והן מתרגמות את התמונה לאינפורמציה חשמלית/כימית שהעצבים יכולים להעביר למרכזי המוח. במוח אינפורמציה זו מתורגמת חזרה לתמונה שאנו רואים בתודעתנו. באותה צורה אנו שומעים קולות במנגנון נפרד של שמיעה. אוזננו קולטות את שנויי לחץ האויר הנובע מגלי הקול, הופכות אותם לאותות חשמליים שעוברים דרך העצבים, ומתקבלים במרכזי המוח הספציפיים שמתרגמים אותם חזרה לקולות שאנו 'שומעים'.

עד כמה גישה זו אינה נכונה מעידות העובדות הבאות:

אין צורך בעיניים כדי שאדם יראה תמונה על מסך התודעה. כאשר הרכיבו מטריצה של סיכות המופעלות על ידי מצלמת וידאו ולוחצות את התמונה על עורו של אדם עיוור, האדם ראה תמונה כאילו הועברה אליו מהעניים, כמובן באיכות של מספר הסיכות המשמשות כפיקסלים של התמונה.

עצם העובדה שאנו רואים תמונה ישרה כאשר התמונה המוקרנת על הרשתית בעצם מתהפכת על ידי עדשת העין, מוכיחה שהמוח חייב לעבד את התמונה לפני שהוא מציג אותה לתודעה. בניסוי בו אנשים הרכיבו משקפיים בעלות עדשות ההופכות את התמונה, התברר שתחילה הם ראו את התמונה הפוכה, אך לאחר זמן המוח הפך אותה חזרה והם ראו באותה צורה כמו שראו ללא המשקפיים. לאחר שהסירו את המשקפיים שוב חזרו לראות הפוך למשך זמן מה עד שהמוח הפך את התמונה חזרה.

אני מעדיף לדמות את התהליכים האלו כתהליך המורכב יותר של יצירת סרט.

מה שאנו רואים על מסך הקולנוע של התודעה הוא לא תמונת המציאות, אלא מניפולציה של המוח המשמש כבמאי המביא תסריט מבוסס על טריקים של מצלמה.

התהליך של הפקת הסרט על ידי המוח הבמאי כולל שלושה שלבים התואמים לשלושת השלבים ההיררכיים שמפעיל המוח במהלך עבוד הנתונים :

צילום – איסוף נתונים לבנית תמונת המציאות.

חיבור הסצנות המצולמות לעלילת הסרט – עיבוד הנתונים המתקבלים לבנית סיפור המציאות.

עריכת הסרט תוך הוספת אפקטים – עריכת סיפור המציאות כדי להביאו אל התודעה.

איני אומר שהתודעה משמשת רק כמסך לסיפור שרוקח המוח הבמאי. ברור שלתודעה תפקיד חשוב ביכולת השרידות של אדם. אם לא היה יתרון גדול בתודעה מפותחת לשרידות, היא לא הייתה מתפתחת למה שהיא בשנים הארוכות של האבולוציה. כל מה שאני אומר הוא שהתודעה 'רואה' רק את תמונת 'המציאות' שהמוח מקרין עליה וזו אינה תמונת מציאות אמתית.

התודעה היא החלק במוח שאנו נוהגים לזהות כ 'אני'. לכן נדון בה בנפרד מרובו של המוח המהווה את מה שנהוג לחשוב עליו כתת מודע, להבדילו מהתודעה. כאשר אנו מנסים להבין את 'האחר' אנו מתייחסים בעיקר לתודעה שלו כי אנו מזהים תודעה כ 'אני'. זו כמובן טעות כי חייבים להבין את פעולת המוח כולו כדי להבין איך 'האחר' חושב ומגיב. התודעה היא רק חלק קטן מהמוח כולו. אמנם חלק חשוב, אך כמו שפרויד הבין באופן אינטואיטיבי, רוב תהליכי החשיבה והתגובה נערכים בתת המודע.

לתפקיד החשוב של התודעה נגיע בהמשך.

***

לאחר שאמרתי זאת אמשיך בדמוי המוח כבמאי:

1. צילום

אחת ההוכחות שמנגנון 'ראיית' המציאות אינו עובד כמצלמת וידאו היא שהתסריט שאותו מוח במאי מחבר, יכול להיות סרט מצויר דמיוני לחלוטין, כמו שקורה בחלום, או כאשר אדם הוזה תחת השפעת סמים. התודעה מקבלת מציאות וירטואלית זו בחלום כמציאות. אין הבדל בתחושות הראיה השמיעה או הריח למרות שאין שום גירוי חושי הגורם לכך. מעט מזה אנו חווים כאשר אנו רואים סרט (לפעמים אפילו כאשר אנו קוראים ספר) שמכניס אותנו למציאות שלו.

כמו בסרט כך בחיים, יש באמת מצלמת וידאו - העין שמצלמת. אך האם היא מצלמת מציאות? כאשר אנו רואים שני שחקנים משוחחים במכונית נוסעת, האם המכונית באמת נוסעת, או שרק מתקבל הרושם הזה כאשר מקרינים רקע של נוף זז מאחריהם? באותה מידה האם אנו משוכנעים שמה שאנו רואים היא המציאות ללא מניפולציות?

מחקרים הראו שהמוח יוצר בדרך כלל 'סרט' המבוסס על צילום שחקנים בשר ודם (המציאות) שמשחקים את התפקיד לפי הוראות הבמאי (הוראות המוח לחושים).

במחקר על צורת קריאת ספר, הרכיבו מתקן העוקב אחר כיוון העין וראו שהאדם אינו קורא את המילים לפי הסדר כפי שהיה אפשר לצפות. העין התנהגה בצורה מוזרה. דילגה על צמדי מילים מוכרות, חזרה אחורה לראות מילים אחרות, המיקוד שלה השתנה מקטע לקטע. בקיצור, התנהגה כאילו המוח מכוון אותה לראות מה שנוח לו, כדי לקלוט את הסיפור במהירות. בהחלט לא צילום המציאות.

מחקרים אחרים הראו שהמוח מכוון את העיניים לראות דברים זזים ביתר בהירות מדוממים, דברים חדים ביתר בהירות מעצמים מעוגלים ובאופן כללי לראות דברים חשובים ולהתעלם מאחרים.

לא צריך להיות מדען דגול כדי להבין את הסיבה לשליטה הזו של המוח בתפקוד העיניים. המוח עושה קיצורי דרך כדי להספיק להגיב למה שחשוב ולהתגבר בכך על האטיות המובנית שלו.

האם אנו רואים כל מה שמסביב, או שהעיניים מקבלות הוראות מהמח הבמאי מה לצלם ועל מה להתמקד בדיוק כמו שעושה במאי סרטים?

במקרים רבים המוח מספר תסריט, או באנלוגיה שלנו השחקנים פועלים לפי תסריט שבראש הבמאי.

המוח שלנו מנצל כל פיסת מידע שברשותו כדי לפענח מידע חושי, ולכן משתמש גם בחוש הראייה (סוג של קריאת שפתיים אוטומטית) כדי לפענח מה אנשים אחרים אומרים - אפקט מקגורק (McGurk effect). מראה שכאשר אנו רואים את השפתיים אומרות דבר אחר ממה שאנו שומעים, המוח מבטל את השמיעה לטובת הראיה. החוקר עצמו מודה שהוא 'שומע' את תנועת השפתים, למרות שהוא מודע למניפולציה ויודע מה האיש בסרט אומר באמת.

אי אפשר היה ליהנות מסרט קולנוע בסגנון הישן המופק על ידי הקרנה מהירה של תמונות סטיל, אם התמונות לא היו זזות מהר מידי ביחס ליכולת הקליטה של המוח.

אם המוח היה מהיר מספיק היינו רואים רק נקודת אור בודדת הרצה על מסך הטלביזיה במקום לראות את התמונה.

מדענים מצאו שהמוח משתמש רק בכ 10 אחוז של האינפורמציה החושית, כדי 'לראות' את המציאות.

לאור זאת מוזר ששופטים נותנים משקל כל כך כבד לעדות ראיה. האם איזהו שופט היה מסתמך על 10 אחוז אמת בעדות אחרת?

המוח משלים את ה 90 אחוז הנותרים, על ידי שימוש בבסיס הנתונים שלו ותוכנת הערכות חזקה.

בתעלול הכדור הנעלם של קוסמים, הקוסם זורק כמה פעמים את הכדור לאוויר כדי להרגיל את המוח לעקוב אחריו. אחר כך הוא פשוט עושה אותן תנועות, אך משאיר את הכדור אצלו. מתברר בניסוי מבוקר הבודק את כיוון הראיה, שהעין אכן לא רואה את הכדור עוזב את ידו של הקוסם, אך המוח מניח שהכדור אכן עוזב את היד, בדיוק כמו בפעמים הקודמות 'ורואה' את הכדור עף ונעלם. זה מה שהוא מקרין על התודעה.

כך שגם אם יש אינפורמציה מהחושים, גם אם היא לא סותרת אינפורמציה אחרת מהחושים האחרים (מקגורק), עדיין המוח בונה לעצמו לעתים קרובות תמונת מציאות שגויה.

כמובן שדרך זו עוזרת לשרוד ולתפקד ברוב המקרים. אי אפשר היה לתפוש כדור הביסבול בזמן שדרוש לעיבוד תמונת הכדור שמגיע, אלא אם כן המוח יודע 'לדמיין' את מסלול ולחכות לכדור בזמן ובמקום הנכון.

הבעיה היא שכדי להבין את 'האחר' טוב היה לדעת גם מה הוא רואה על מסך התודעה שלו. וזה לא בדיוק מה שאנו רואים וחושבים שזו המציאות.

1. חיבור הסצנות

מחקרים אחרים הראו שהמוח עושה מניפולציות בשילוב של כל החושים של האדם הקולטים מסרים מסביבו בשלוב עם בסיס נתונים בניסיון לקצר זמנים עוד יותר, להצליב אינפורמציה, כמו עיתונאי טוב הממהר לדווח לפני סגירת הגיליון, כך המוח מצליב אינפורמציה וממהר לקבל החלטות על בסיס אמין עד כמה שאפשר, במהירות הנדרשת.

זו הסיבה לשימוש המסיבי בסטראוטיפים (שיצא להם שם רע). הסטראוטיפים משמשים כבסיס הנתונים של המוח.

באנלוגיה של כתיבת מסמך עבור המנהל, למזכירה יש מילון, המאפשר לה לגלות שגיאות באיות, בעוד למעצב הגרפי יש בסיס נתונים של תמונות. לכן הוא אולי לא מתקן שגיאות איות, אך יודע לשפר את עיצוב הגרפים. בדוגמה של הילארי ואובמה, בסיס הנתונים של קבוצת הליברלים שאליה הם שייכים, מגדיר שכל בני האדם מגיבים באותה צורה (בניגוד למוסבר לעיל). לכן לא יתכן שהערבים יהיו כפויי טובה. כך אנשים מקבוצת הליברלים לא מתנהגים.

כדי להבין איך בני האדם חושבים, חשוב לדעת שהמחשבה והפעולה של בני האדם נשענים על הסטראוטיפים שהם מעין בלוקים של בסיס נתונים, הנותן תשובות אוטומטיות לגירויים. כדי להבין את העובדה שבני אדם שונים נותנים תשובות שונות לאותם גירויים חשוב לדעת גם איך נבנה אותו בסיס נתונים סטראוטיפי.

הסטראוטיפים נבנים במוח במנגנונים הבאים:

סטראוטיפים המובנים במוח של התינוק כחלק 'מהירושה' דרך הגנים. - כך התינוק 'יודע' להתרפק אל אימו ולהיזהר מאריות. סטראוטיפים אלו כמעט זהים אצל כל בני האדם כי הם הוטמעו בשנות האבולוציה הארוכות (יחסית לשנות ההיסטוריה האנושית) בהן האדם חי בטבע.

סטראוטיפים שמוטבעים במוח בחינוך וסביבה תרבותית. בדרך כלל כבר בגיל צעיר. - ככל שהאדם פחות אינדיבידואל כך הוא מקבל בקלות רבה יותר דעות ודרך מחשבה של הכלל. סטראוטיפים אלו דומים לכל בני אותה קבוצה תרבותית אך שונים אם 'האחר' שייך לקבוצה תרבותית שונה.

סטראוטיפים שנבנים במוח הפרטי מתוך ניסיון חיים. - אחרת לא היה טעם בהכשרה ובאימון טייסים שמאפשר להם החלטות אינסטינקטיביות ולכן מהירות, למצבים שאומנו להם. סטראוטיפים אלו שונים מאדם לאדם וקשה מאד להעריך איך הם ישפיעו על ההתנהגות והמחשבות של האחר.

יתכן שיש עוד גורמים הבונים סטראוטיפים אך לצורך הבנת 'האחר' מספיק להכיר בגורמים אלו.

אינטואיציה, ניסיון וסטראוטיפים שייכים לאותו מנגנון במוח העוזר לנו לקבל החלטות מהירות.

אין אדם המודה שהוא פועל לפי סטראוטיפים. כל אדם חושב שהפעולות והמחשבות שלו מבוססות היגיון ומוסר.

זה מזכיר לי שעשועון רדיו ישן בו התבקשו המשתתפים להגדיר אותה תכונה משלוש נקודות מבט שונות. אני, אתה והוא:

למשל:

אני יודע לנהל את כספי בצורה טובה. אתה די חסכן, אבל הוא? הוא קמצן איום.

או אם נשליך זאת על מקרים שקרו במציאות:

אני בעד להעביר משתכנים חדשים לשכונה שלנו מבחן התאמה כדי שהם ירגישו טוב בסביבה שלנו. אתה

מעדיף שכנים מהסוג שלך, אבל הוא? הוא גזען חשוך.

ולכן בנושא השימוש בסטראוטיפים אנשים מגיבים באותה צורה. אני פועל בהיגיון ובמוסריות, אתה משתמש באינטואיציה, אבל הוא? הוא גזען הפועל וחושב רק לפי הסטראוטיפים ששטפו לו את המוח.

כמו שיש לאדם נקודה עיוורת בעינו. כך יש לו בורות נעלמים במוחו. אם אדם לא רוצה ליפול לאחד מאותם בורות עליו לסגל לעצמו הרגל של 'ריחוף' מעל לעצמו ולאתר את הבורות כדי לדעת איך לעקוף אותם.

רק אנשים בודדים מסוגלים 'לרחף' או להסתכל על עצמם כאילו מבחוץ, ולהיות מודעים לכך שהם פועלים וחושבים בעיקר בהתאם לסטראוטיפים שבמוחם.

הסיבה לכך היא שאחד מהתפקידים של המוח הוא להגן על שלוות התודעה שלנו, והוא לא בוחל באמצעים לעשות זאת. הוא מעוות את הראיה, את הזיכרון ממציא סיפורים המאדירים את שמנו, ובעיקר גורם לנו את אותו עיוות המציג אותנו בצורה סלחנית. הוא מוצא יתרון בכל מה שאנו עושים, אך הוא לא כל כך סלחני לגבי האחרים.

חייבים לזהות את הסטראוטיפים של 'האחר' בנוסף להערכה כיצת הוא רואה את המציאות, כדי להעריך מה הוא חושב שהן העובדות האמיתיות בלי קשר למה אנו חושבים לגבי העובדות.

1. עריכה

ברמת עיבוד הנתונים במוח, המוח מוסיף ומשמיט עובדות, מוסיף אפקטים של רגשות ודוחף להסקת מסקנות המתאימות להשקפת העולם של 'האחר'. לכן המסקנות שלי ושל 'האחר' שונות.

בשלב שלאחר עיבוד הנתונים, הסרט המצולם עובר עריכה. קטעי צילום שאינם מתאימים לסיפור מושמטים וקטעי וידאו אחרים מושתלים מתוך ספריית הווידאו. העורך מוסיף כיתוב, מוזיקה ופעלולים אחרים, ויוצר את הסיפור לפי הוראות הבמאי.

המוח כמו אותו במאי סרטים, עורך את האינפורמציה שהתקבלה מהחושים, משמיט קטעים (שאחר כך אנו נשבעים שלא ראינו אותם) ומוסיף אלמנטים מתוך בסיס הנתונים הקיים במוח, כדי ליצור סיפור.

את הסיפור הזה המוח מקרין על מסכי הקולנוע של התודעה שלנו.

תופעות אלו ועוד רבות אחרות מוכיחות שהתמונה המוקרנת בתודעה היא מניפולציה של המוח המשתמש בחושים ובבסיס נתונים הקיים אצלו ומקרין את מה שהוא בוחר להקרין.

הסיפור שהמוח מקרין על התודעה משתדל להתאים להשקפת עולמנו שאם לא כן נרגיש חוסר נחת.

מה שאנו רואים בתודעה אינו אלא יצירת המוח המבוססת על נתונים מהחושים אך בעיקר על בסיסי הנתונים במוח 'ותוכנת' המוח הבונה תחושות ומראות עבור התודעה.

מכאן אפשר להסיק שאפשר 'להשתיל' 'תמונת מציאות' לתודעה גם באמצעים אחרים.

למעשה זה קיים. אנו 'רואים' 'מציאות' בחלום או בהשפעת סמים שאינה קשורה לנתונים המגיעים מהחושים (במקרה של חלום) או קשורה בצורה מעוותת (במקרה של סמים).

יש התחרות עזה בין חברות טכנולוגיה, המספקות מכשור למשחקי מחשב, לתצוגות טובות ואמינות. מהפתוחים האלו נהנים גם תחומים אחרים בטכנולוגיה של מחשבים.

אפשר להניח שבתחרות הזו תמצא הטכנולוגיה המאפשרת להקרין ישירות למח. יום זה לא כל כך רחוק כי כבר היום יש ממשקים המחברים את המחשבים הדיגיטליים למוח האדם.

היתרון של תצוגה כזו הוא שאפשר יהיה 'להשתיל' לא רק תצוגה ויזואלית וקולית אלא גם ריחות ואפילו רגשות ואולי גם זיכרונות. כל הדברים 'שמושתלים' היום לתודעה על ידי המח.