במסגד

לעת ערב חזרנו לשפרעם. האוויר בחוץ התקרר והאור התמעט עם השקיעה. המואזין קרא לתפילה במלוא גרונם של הרמקולים הגדולים שהושתלו על מרפסת המסגד.

יצאנו מהמכונית והשתלבנו בזרם ההולכים אל המסגד המרכזי הגדול.

המסגד היה במעלה הגבעה. מרחוק נראה נחיל של אנשים מנמר את הדרך הלבנה בכתמים שחורים של המכנסיים ועיגולים קטנים של 'העקל' על הכאפיות, מרצדים במעלה נהר האדם.

השמש נטתה לערוב צובעת את העננים בצבעי וורוד וכתום בלתי מציאותיים. רוח קרירה נשבה מצננת את ראשי שלא היה רגיל לעטיפת הכאפיה ששימשה גם להסתרת הפנים. בוריס הלך ליידי צועד שני צעדים קטנים ומהירים על כל צעד שלי. מלפנים מהצדדים ומאחורינו צעדו אנשים לבושים באותה תלבושת אופיינית. הזקנים שותקים ממוללים מחרוזת בידיהם, הצעירים טופחים זה על שכם האחר מדברים בקולות גבוהים.

"תראה איך כולם בתלבושת אחידה?" לחשתי לבוריס.

"יש לזה משמעות?" הפטיר בזוית פיו.

"ודאי! תלבושת אחידה מאחדת את הלובשים לגוש אחד."

"ברור, זו גם אחת הסיבות שהצבא לובש מדים." בוריס הרים את קולו בהתלהבות.

הסתכלתי לצדדים "ששש... אתה מסב אלינו את תשומת הלב."

בוריס מבויש לחש: "סליחה, אבל הנושא הזה מרתק, המנהיג שרוצה לגבש את האנשים מלביש אותם במדים שגורמים להם לגאוות יחידה."

"נראה  לי שהאנשים עצמם מעוניינים לפעמים להשתייך, על ידי קוד לבוש אחיד." הערתי. תמיד חשבתי שהאחריות העיקרית היא על האדם עצמו וסלדתי מהנטיה של אנשים להאשים כל גוף או אדם אחר מחוץ לעצמם.

בוריס הנהן: "נכון, זה מסביר גם את תופעת הנשים שמתלבשות לפי 'צו האופנה'. כולן באותה צורה, כמעט תלבושת אחידה."

רשמתי במוחי להרחיב את הנושא במחקר שלנו. אחד הדברים הנפלאים במחקר שטח הוא, שרעיונות חדשים צצים ומביאים לפעמים לתאוריות חדשות או כמו במקרה הזה לעיבוי התאוריה הקיימת.

פתאום הרגשתי מכה בצלעות. בוריס רמז לי לחלוץ את הנעליים. רק אז שמתי לב שכבר הגענו למסגד ואני עומד כמו אידיוט כאשר מסביבי כולם חולצים את נעליהם. הזמן חולף ביעף והדרך שהולכים בה נגמרת מהר כאשר שוקעים במחשבות. חלצנו את נעלינו ונכנסנו לאולם התפילה.

המסגד היה מלא מפה לפה. באוויר הורגש ריח חמוץ של זיעה, מעורב בריח המתוק של נרגילות שנעזבו בבתי הקפה כאשר הגברים מיהרו לתפילה. מסביב לתקרה הגבוהה של אולם התפילה היו כתובות המהללות את אלוהים ומוחמד נביאו. המנורות הגבוהות האירו באור צהוב חולני את קהל המתפללים. אור זרקור חזק האיר את הבמה ואת האימאם העומד מאחורי פודיום גבוה במקצת מהקהל.

מלמלתי יחד עם כולם את התפילות הרגילות, מעיף מבט אל בוריס מקווה שהוא לא מושך יותר מידי תשומת לב. השתחווינו על השטיח הגדול מצחנו נוגע בשטיח כמקובל. 

חיכיתי במתח לדרשה. רציתי לראות איך האנשים סביבי מקבלים אותה.

אני לא מקנא במוסלמי שחייב להתפלל כאשר הוא כורע, ראשו על הקרקע 5  פעמים ביום, אבל נראה שלאנשים מסביבי לא אכפת והם עושים זאת בהתלהבות. דוגמה ליכולת של המוח להתעלם מצרכי הגוף. ברור שהמוח יכול להתעלם מתחושת אי הנוחות ואפילו במידת מה מכאב, מעצם העובדה שכל התחושות גם הן יצירות המוח. השאלה היא למה מעדיף המוח להתעלם מהן? האם אין כאן עוד עדות להעדפת הקשר עם החברה הסובבת אותנו אליה אנו שייכים על טובת הגוף הפרטי שלנו? ציינתי לעצמי גם הערה זו למחקר. אצבעותיי משתוקקות לחוש במקלדת המחשב.

האישון הקטן שבמוחי העיר בציניות אופיינית שאולי כדאי ללמוד מהם ענווה. הצביקה שבתוכי ענה שלא מדובר על ענווה אלא על ציות לחוקי הדת. לא לחינם פרוש המלה אסלאם בערבית הוא 'ציות'.

האימאם עלה על הדוכן מקרב אליו את המיקרופון ומתחיל בדרשה בקול נמוך שהלך והתחזק ככול שהתקדם בדרשה: "אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו. אללה אכבר, אללה אכבר, אללה אכבר!! "

הקהל חזר אחריו בדבקות: "אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו. אללה אכבר, אללה אכבר, אללה אכבר!!"

הצטרפתי לקוראים והרגשתי גם אני מין רגש התלהבות ומזיגה עם הקהל מסביב.

האישון הקטן במוחי שלא היה שותף להתלהבות, העיר: “צביקה כהן ידידי, שים לב לאפקט העדר, אל תסחף, וכדאי שתסתכל על בוריס." מבט צדדי מהיר אל בוריס הראה שהוא שותק מהדק את שפתיו לפס דק במורת רוח. קיוויתי שכולם מרוכזים באימאם ובמה שקורה בקרבם ולא שמים לב לבוריס.

האימאם הרים את שתי ידיו והקהל נדם: “אחי המוסלמים, השבח לאל שאנו יכולים להתקבץ כאן בארצנו הכבושה על ידי האויב הציוני. תראו מה כתוב על היהודים בספרנו הקדוש..."

הוא עצר לרגע, מרכיב משקפיים ומדפדף בקוראן שבידו והמשיך, מקריא בקול דרמטי: "אלה אשר הוטלה עליהם התורה ולא עמדו בה נמשלו לחמור נושא ספרים. מה רעים הם אנשים כמותם, אשר מתכחשים לאותות האל. האל לא ינחה את קהל בני העוולה." הסיר את משקפיו מחזיק אותם בידו האחת ומניף את הקוראן בידו השנייה: "כך כתוב בסורה 62, 5. תראו מה עוד כתוב...”

שוב הרכיב את משקפיו מדפדף בקוראן, מוצא את המקום וקורא: “אכן תמצא כי העזים בכל האדם בשנאתם למאמינים, הם היהודים ....” סגר את הקוראן הוריד את משקפיו וקרא בקול: “אתם מבינים? מוחמד הנביא הקדוש, הזהיר אותנו מהיהודים.” כאן הוא הרים את קולו מנופף בידיו ומצטט וצורח בכל גרונו שוב ושוב: ” 'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים'. 'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים'. 'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים'.” כאן עשה אתנחתה רבת רושם, ואז המשיך בקול שקט שנשמע ברור בדממה שנפלה: “אתם מבינים? הציונים הם האויב הגרוע ביותר שלנו, הנביא הזהיר אותנו להיזהר מהיהודים הציונים שאינם בני אדם אלא דומים יותר לקופים ולחמורים, והנה הם גזלו את אדמתנו הקדושה, ומוציאים את בנינו ובנותנו מדרך הישר.”

לאחר הפסקה דרמטית המשיך:  "הו, אללה האהוב. אני נושא את השם שלך בברכת אהבה לכתרים על ראשינו, [כלומר לשליטים הערבים המוסלמיים].  בעבר אמרתי: 'הו כתרים על ראשינו: אם שרון ירק בפרצוף שלך, מה היית עושה? ' היום אני מתנצל על הדברים האלה, כי שרון לא רק ירק על ראשיהם של האומה, אלא גם רמס אותנו מתחת לרגליים. "
"אנו משוכנעים בנצחונו של אללה, אנו מאמינים כי ביום מן הימים, אנו ניכנס לירושלים ככובשים, ניכנס ליפו ככובשים, ניכנס לחיפה ככובשים, ניכנס לרמלה ולוד ככובשים, ניכנס לכפרים Hirbiya וJerjis דיר וכל פלסטין ככובשים, כצו אללה ... 'הם ייכנסו למסגד אל אקצה כפי שהם נכנסו אליו בפעם הראשונה. ... '
'מי שלא מת מות קדושים בימים אלה צריך להתעורר באמצע הלילה ולאמור:" אלי, למה שללת ממני את מות הקדושים למענך? להיות קדוש מעונה המתגורר בסמוך לאללה ". ... " האמאם עצם את עיניו בדבקות מניע את גופו קדימה ואחורה כמו בחור ישיבה והמשיך: "האויבים שלנו סובלים עכשיו יותר ממה שאנחנו סובלים. למה? משום שאנחנו משוכנעים שמתינו הולכים לגן עדן, ואילו את המתים של היהודים הולכים לגיהינום, לגורל אכזר. אז אנו עומדים איתן, בציות לאללה. ... " הפקה קצרה. האימאם פקח את עיניו והעביר אותם על הקהל: "היהודים מחכים למשיח היהודי הכוזב, בזמן שאנחנו מחכים, בעזרת אללה ... למהדי ולישו, עליו השלום. ידיו הטהורות של ישו ירצחו את המשיח היהודי הכוזב. איפה? בעיר לוד, בפלסטין. פלסטין תהיה, כפי שהייתה בעבר, בית הקברות לפולשים - בדיוק כפי שזה היה בית הקברות לטטארים ולפולשי הצלבנים, [ו] לפולשים של קולוניאליזם ישן וחדש. ... "
"חדית' [מסורת] אמינה, אומרת: 'היהודים יילחמו בכם, אבל אתם תוכלו לשלוט בהם." מה יכול להיות יותר יפה ממסורת זו? 'היהודים יילחמו בכם " - הנה, היהודים החלו להילחם בנו. 'אתם תוכלו לשלוט בהם '- מי קבע שהמוסלמי ישלוט על היהודי? אללה!!! .... 'עוד היהודי מסתתר מאחורי האבן והעץ. '
'האבן והעץ יאמרו: הו מוסלמי, עבד של אללה הו, אני מסתיר יהודי מאחוריי, בוא והרוג אותו.' פרט לעץ האיקליפטוס, שהוא העץ של היהודים.
אנו מאמינים במסורת 'חדית' הזו. אנו משוכנעים גם שזו 'חדית' המבשרת את התפשטות האסלאם ושלטונו על כל הארץ. ... "
'הו אהוב, הבט למזרח וראה את יפן ואת האוקיינוס לידו; הסתכל מערבה, למצוא כמה ארצות ואוקיינוס. היי סמוך ובטוח כי אלה יהיו בבעלות המדינה המוסלמית, כפי 'שהחדית' אומרת: ... 'מהאוקיינוס ​​לאוקיינוס. ... '
"הו אללה, קבל את השהידים שלנו בשמים הגבוהים ביותר. ... "
"הו אללה, הראה ליהודים יום שחור. ... "
"הו אללה, השמד את היהודים ותומכיהם. ... "
"הו אללה, העלה את דגל הג'יהאד ברחבי הארץ. ... "
"הו אללה, סלח על חטאינו. ... "

ראיתי שבוריס מתחיל לצבור כעס. גם 'הכהן' שבי כעס, סוף סוף מדובר על ערבים אזרחי ישראל דורשי שוויון וזכויות, והנה כאן הוא אומר בפירוש שהם אויבנו הרוצים להשמידנו... אך 'הצביקה' שבי מגובה על ידי 'האישון' זרק אל בוריס מבט מצמית. רק זה חסר לי שהוא יפלוט משהו עכשיו שאנחנו מוקפים מכל עבר.

האימאם רעם בקולו: “על כל מוסלמי מאמין החובה להשמיד את אותם! את היהודים, 'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים'. על כל מוסלמי מאמין לתמוך בשהידים הקדושים שעושים מלאכה קדושה זו!”

הסתכלתי סביב, הטיפוסים שהיו מסביבי היו באמת מפחידים. לא הייתה כאן אווירה של קדושה מחבקת כמו שיש בבית הכנסת או בכנסיה. כאן הורגשה אווירה של שנאה לאחר, 'לכופר' בלשון האסלאם. כל גוש האנשים נע ביחד וחזר על דברי האימאם בדבקות 'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים'... 'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים'...'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים'. אנשים נכנסו לאקסטזה כאילו היו תחת השפעה של סמים. אולי באמת המוח מפריש סמים העוזרים לאותה אחידות של גוש אנשים.

לידי עמד צעיר שמן בעל שפם אדירים גבות שבוכות שמתחתן רושפות עיניים שחורות. 'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים' הוא צעק במלוא גרונו.

האימאם חזר על אותם משפטים שוב ושוב מלהיב את הקהל. גוש של פחד צרוף נתקע בגרוני. 'לבוא לכאן היה מעשה חסר אחריות שלא מתאים לך צביקה ידידי' לחש האישון באזני.

ניסיתי לחזור על אותה מנטרה כמו הקהל שמסביבי, ומצאתי שגם בתוכי עולה השנאה לכופרים. 'אתה ובוריס הם הכופרים' צינן האישון את הרגשות שהתחילו לעלות בי. העברתי מבט אל המתפללים המשולהבים שנעו ודיברו בסנכרון שלא אפשר להבחין ביניהם, כאילו היה זה גוף אחד גדול.

זו בהחלט דוגמה מובהקת לטרנספורמציה הזו המתיכה אנשים אינדיבידואלים ויוצקת אותם בתבנית אחת.

מקובל לחשוב שלגוף שלושה מצבים – מצב ערות, מצב שינה, ומצב היפנוזה. אני חושב שיש מצב רביעי והוא הזדהות מוחלטת עם הקבוצה שמסביבו.

צביקה הפרופסור שבי התעניין בתהליך הגורם לוויתור הזה על עצמיות. אני לא כל כך מתעניין במנגנון הכימי במוח שגורם למצב זה. זה עניין לחוקרים אחרים אותם חוקרים הבודקים מה קורה במוח בזמן היפנוזה או שינה. אותי מעניין עצם התהליך. איך הוא קורה ומה עצמתו ואיך הוא קשור לתרבות הקבוצה. שאלתי את עצמי עד כמה אדם חוזר לתפקד כאינדיבידואל לאחר שפגה ההשפעה. יתכן שכמו במתכות שיצקו אותן ביחד כדי ליצור נתך בעל תכונות שונות מכל המתכות המרכיבות אותו, כך גם אדם שנבלע ונצרף בקהילת המתפללים הזו אינו יכול לחזור להיות אותו אינדיבידואום שהיה קודם לכן?

התעוררתי ממחשבותיי באחת, כאשר שמתי לב ששכני לשטיח מתלחשים ומעיפים מבטים מבטים חשדניים בבוריס שהוציא פנקס ורשם לו הערות. לעזאזל, איפה הוא חושב שהוא נמצא? באוניברסיטה? הוא יכול לקלקל את כל התכנית!

בטני התכווצה בהרגשה של אסון הולך ומתקרב.

ראיתי שהשפם שעמד לידי הפסיק לצעוק והעיף בי מבט רושף מעל לכוונת שפמו. כנראה שכחתי לצעוק בגלל שהייתי שקוע במחשבות: 'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים' קראתי בקול גדול, מגייס את כל ההתלהבות שיכולתי. 'העזים בכל אדם בשנאתם למאמינים', צעקתי שוב ושוב. אין ספק, היה בזה משהו מהפנט.

'כמובן' צקצק האישון, 'הסנכרון האנושי עובד גם עליך'.

צודק. השתתקתי לרגע להתעשת. השקט לא מצא חן בעיני השפם שלידי. ראיתי זיק של חשד מתגנב לעיניו. שערות עורפי סמרו, הבטתי אחורה וראיתי שפמים נוספים יורים בי מבטים מזרי אימה. הרגשתי כאלו הייתי תחת אש צולבת בשדה הקרב. אולי זה לא היה הרעיון הכי מוצלח שלי לבוא למסגד. 'דווקא כן' צייץ האישון, 'הרגשת באופן אישי איך אדם מאבד את עצמיותו לטובת החברה שמסביבו.'

'כן', חשבתי במרירות, 'עכשיו עלי להוציא את כל שלושת הישויות שלי יחד עם בוריס מהמסגד בשלום.' העפתי מבט אל בוריס שהחזיר לי מבט מבין.

שמתי לב שכמה בחורים צעירים שנראו כהעתק של שכני מזרה האימה, עברו מהשורות האחרות והתקרבו אלינו, מכתרים אותנו בטבעת ההולכת וצרה. הלחישות התגברו, ריח מתקתק של זיעה עמד באוויר. קרוב לוודאי שרוב הזיעה בא ממני.

ידעתי שאם לא נפרוץ החוצה גורלנו נחתם. רמזתי לבוריס לסגת לכיוון הדלת וניסיתי להידחק לשורות האחוריות אך לא יכולתי לפרוץ. העומדים מסביבי חסמו את דרכי.

הבטתי לאחור. הדלת הייתה במרחק שלוש שורות בלבד מאחורי. בוריס הביט בי והנהן. עשיתי לו סימן וביחד הסתובבנו ופרצנו בכוח החוצה, מכים ומוכים דוחפים ונדחפים. הקהל התעורר מהאקסטזה שהיה נתון בה, האימאם הפסיק את הדרשה שלו צרח לעצור אותנו...

שורה אחת.. שתיים... הגעתי לדלת.

הושטתי את ידי לידית, שני צעירים שהגיעו אף הם לדלת ניסו לנתק אותי מהדלת... הידית לא נכנעה... שחררתי את ידי וניסיתי לנתק את הזרועות החזקות שאחזו בכתפי.

הרגשתי מכה בראשי, וצללתי לתוך החשכה...