חזרה 'לבית'

ראובן נכנס בחשש לבית זכויות האזרח.

כמה אנשים כבר הגיעו לפניהם ותפסו מקומות באולם ההרצאות. אחרים עמדו בחוץ בקבוצות קטנות מדברים בקולות רמים. לראובן לא היה כל חשק לשמוע על מה הם מדברים.

אסתי תפסה בידו ומשכה אותו לתוך אולם ההרצאות. הוא צלע פנימה, מודע לכאב ברגלו אך יותר מכך לתחושת הסכנה האורבת. הוא העביר את עיניו אל כל מי שהתקרב אליהם, מותח את שריריו מוכן להדוף התקפה. אסתי ששילבה את זרועה בזרועו, חשה במתח השרירים, וניסתה להרגיע אותו: "האנשים כאן נחמדים, תראה איך הם מחייכים אלינו." ראובן נרגע מעט, השריר התרפה, אך מיד הרגישה את השריר בקיבורת זרועו מתכווץ שוב. ג'ורג' ניגש אליהם באותו חיוך מזויף שראובן הכיר מפגישתם הראשונה: "יש לך מזל. עוד רבע שעה מתחילה הרצאה מעניינת של האורח מלונדון. תוכל להקשיב ולהתרשם.”

ראובן נד בראשו: “שכחת שאני חרש?” ג'ורג' התחיל להתנצל, אך ראובן אמר שבכל זאת יישאר להרצאה, כי אסתי באה במיוחד לשם כך והוא יחכה כדי שיסעו חזרה יחד. הפס הדק שסימל את הפה של ג'ורג', התעוות שוב בספק-חיוך מכוער, והוא פנה והלך.

***

ראובן הביט באסתי שישבה לידו בכל שעת ההרצאה המשעממת עם עיניים נוצצות, אם כי לא הבינה חצי מהמשפטים המורכבים ששפך המרצה באנגלית. הוא סקר את הקהל המעורב יהודי וערבי. היהודים שבקהל ישבו רתוקים ומדי פעם מחאו כף, נראה שרוב הערבים שבקהל לא מבינים הרבה מההרצאה, אך הקפידו למחוא כף כל פעם שחבריהם היהודים עשו כך. לאחר כמה דקות, הקהל שמסביבו היטשטש לעיסה אחידה הנעה בגלים. סימן מובהק להתקפת סיוט. הוא מיהר להתמקד במרצה המלוקק כדי למנוע זאת.

אסתי הגניבה מבט לראובן שישב מנותק בבועה שלו, סוקר את הקהל במבט ביקורתי. מה הוא חושב על הקהל הנהדר הזה? למה הוא לא מתלהב כמו כולם מהאפשרות של שלום? הנה כאן יש לו דוגמה של ערבים היושבים יחד עם יהודים בשלום ובאחווה, כולם מוכנים לתרום כדי לשנות את המציאות של מלחמה בין העמים. למה הוא מזעיף פנים? האם זה קשור לטראומה שהוא סובל ממנה, שגורמת לו לראות אויבים בכל מקום כמו שהסביר לה מר רוזנצוויג? מסכן. אסתי לחצה את זרועו השלובה בזרועה לחזה.

התברר לראובן שקל עבורו יותר להבין את תנועות שפתיו של המרצה בשפת האם שלו - אנגלית. לא שזה שיפר את איכות ההרצאה, אבל בהחלט עזר לו לגרש את הסיוט המתקרב. אולי זה לא המרצה שעזר, כי אם קירבתה של אסתי ששילבה את זרועותיהם, כך שקיבורת ידו נחה צמוד לחזה הרך. אולי היא זו שגרשה כל מחשבה של סיוט ממוחו.

ראובן תרגם לאסתי בלחש, כל פעם שהיא משכה בשרוולו והגתה בשפתיה את המילה הבלתי מובנת, אך נמנע מלהעיר על התוכן. כאשר כולם קמו על רגליהם ומחאו כף בהתלהבות, גם הוא מחא כף מסתכל לצדדים, תוהה האם הם בכלל מאמינים בשקרים והשטויות שנאמרו כאן בשפה מליצית, ואז הוא נזכר בהוריו והחברים שלהם שדברו באותה שפה. כן, הם מאמינים לכל דבר. הוא נזכר שגם הוא האמין בשקרים עד להתחיל לבדוק את העובדות.

אסתי רצתה ללכת. היה לה ברור שראובן מסתייג מההרצאה הנהדרת. נדמה היה לה שהוא היה קרוב לקבל עוד התקפת חרדה, ואסתי לא רצתה להיות אשמה בהתקפים שלו.

ראובן עצר אותה: "נחכה עד שכולם יצאו, אני רוצה להציץ במסמכים של הצלופח.”

'צלופח'? למה ראובן מאמץ כל כך מהר את הגישה השלילית של חיים לג'ורג', שבא במיוחד מאנגליה ומקדיש מזמנו ומהונו כדי להקים את 'הבית'? אסתי שקלה לעזוב את ראובן. 'שיעשה מה שהוא רוצה', אך משהו בו גרם לה לשתף פעולה בניגוד לשכל הישר.

לאחר שאחרון האנשים עזב את אולם ההרצאות, ראובן תפש בידה של אסתי ומשך אותה אל משרדו של הגזבר.

למזלו הדלת לא הייתה נעולה, הוא הצביע על ארונות המסמכים רומז לאסתי לבדוק מה בתוכם והוא ניגש למגרות השולחן.

פתאום שמעו צעדים מתקרבים לחדר.

עיניה של אסתי התרחבו בפחד וידה עלתה לפיה כאילו חונקת זעקה.

ראובן מיהר לסגור את המגירה, וצלע על השטיח העבה במטרה להיכנס יחד עם אסתי לאחד הארונות שהיה פנוי. נדמה היה שהם לא יספיקו להסתתר...

***

ג'ורג' התעכב מחוץ לדלת מנהל ויכוח קולני עם אדם נוסף, אסתי מכווצת בתוך הארון, דחקה בראובן למהר ולהיכנס לארון.

ראובן הביט באסתי המפנה מקום לידה. 'באמת היא חושבת שאוכל להידחק יחד איתה שם?'

הוא לא שמע מה קורה בחוץ, אבל הבין את האיתותים הנואשים של אסתי, והשתדל למהר, קופץ על רגלו הבריאה לכיוון דלת אחרת של הארון. אך כאשר ניסה לפתוח אותה, הוא איבד את שווי המשקל ונפל.

אסתי שכבר שמעה את המפתח נכנס לחור המנעול, משכה את ראובן אליה. ראובן לא האמין שזה אפשרי, אך הוא הצליח לקפל את גופו הארוך במקום הצר שבמבט ראשון הספיק בקושי לגוף הצנום של אסתי. מתברר שמקום שמספיק לאדם אחד יכול לשמש גם שניים בשעת סכנה.

בקושי הספיקו לסגור את דלת הארון, כאשר דלת המשרד נפתחה וג'ורג' נכנס בלוויית האדם הנוסף.

ראובן לחש באזנה של אסתי: “אני מצטער."

אסתי לא ענתה, אך להפתעתו נלחצה עוד יותר אליו, ושמה את ידה על פיו מסמנת שישתוק. ברור שהוא צריך לשתוק, כי אצלה היו זוג האוזניים היחידות שיכלו להקשיב לנאמר בחדר.

בחדר הנחה ג'ורג' אדם בשם צ'ארלס לחקור על הרקע של ראובן.

זמן רב עבר. ראובן חש חסר אונים בתוך השקט שסבב אותו וקלל את האוזניים חסרות התועלת שלו: "מה קורה?"

"ששש... עכשיו צ'ארלס יצא וג'ורג' מרשרש עדיין בניירות." אמרה ללא קול.

ראובן לא העז לשאול מי זה לעזאזל צ'ארלס. עצמותיו כאבו. ברכיו נוגעות בסנטרו, ורגלו הפגוע כואבת כתופת. רק גופה הרך של אסתי הצמוד אליו וריח הנרקיסים של שערה הממלא את החלל, היווה פיצוי לחוסר הנוחיות.

ג'ורג' עסק במשהו למשך דקות ארוכות נוספת במשרד, ואז יצא גם הוא ונעל את הדלת.

אסתי פתחה את הארון ויצאה מותחת את אבריה. אחריה התגלגל ראובן מהארון גם הוא. מתרומם בקושי, אבריו הארוכים נוקשים מהשהיה המכווצת בארון.

"מה הוא עשה כל כך הרבה זמן במשרד?” שאל תוך עיסוי רגלו הפגועה.

אסתי נזכרה שראובן בעצם לא שמע דבר, ונתנה לו דיווח מלא, מדברת ללא קול מול פניו.

ראובן חזר לשולחן הגדול והמשיך בחיפוש, רומז לאסתי לחפש בארונות.

"מה אנחנו מחפשים?”

"כל דבר שייתן לנו רמז לפעילות האמתית של 'הבית'.”

"למה אתה חושב שיש פעילות סמויה? זה לא יכול להיות פשוט מקום שחותר לשלום ולזכויות אזרח?”

ראובן נקב אותה במבט: “כן, שלום, זכויות אדם, ורצח אנשים כמו חיים, שגילו משהו על המקום 'רודף שלום' הזה.”

אסתי משכה בכתפיה: "זה מה שאתה חושב. אתה לא חושב שיש אפשרות שחיים נדרס רק בגלל חוסר הזהירות שלו?" ופתחה את הארונות תוהה איפה להתחיל.

המגירה המרכזית הייתה נעולה. ראובן לקח את הסכין המשמש לפתיחת מעטפות שהיה על השולחן ופרץ את המגירה. אסתי רכונה על הרצפה מדפדפת בקלסר עבה, הסתובבה: "מה אתה עושה? הוא מיד ירגיש שהיינו פה."

ראובן משך בכתפיו: " בין כה וכה לא ייקח הרבה זמן 'לצ'ארלס' לגלות שאני לא מי שהתיימרתי להיות."

תוך דיבור ראובן משך מסמך ועיין בו. ללא מילה הוא קיפל אותו והכניס אותו לכיסו: "בואי, נדמה לי שמצאתי מה שחיפשנו." אמר וצעד לכיוון הדלת מנסה את הידית.

"הדלת נעו..." התחילה אסתי.

"שיט, הדלת נעולה." אמר ראובן.

גוש קר עלה לגרונה: "איך נצא?" ראובן הצביע לעבר החלון.

"השתגעת? אנחנו בקומה שלישית."

ראובן צלע עד לחלון, פתח אותו והציץ החוצה. בחוץ כבר החשיך ורק אור הירח החיוור האיר את קיר המבנה. אי אפשר היה לראות את הקרקע.

“מחכים. מישהו צריך לפתוח את החדר בסופו של דבר ואז נתמודד עם השאלות.”

אסתי התיישבה על השטיח נשענת בגבה אל הארונות: "מה מצאת?”

"זה בהחלט מסמך המצביע על פעילות חשודה 'בבית'. מדובר על עזרה לאנשים המשתייכים כנראה לחולית טרור שהמשרד המרכזי של 'הבית' שולח לישראל.”

ראובן חזר והתיישב בכבדות בכיסא המפואר של ג'ורג' באנחה, מתחרט שבכלל התערב. הוא לא שלמה שהיה עוזר לכל אחד. הוא פחד שסופו יהיה כמו סופו של שלמה, אבל עכשיו אלי כבר מאוחר מידי: "צריך להודיע על פעילות 'הבית' לשב"כ.”

"ומה אנחנו נעשה?”

"זו לא הבעיה שלנו.”

"לא הבעיה שלך, אבל בהחלט הבעיה שלי.”

ראובן קם: "בואי נחפש עוד מסמכים.”

החיפוש לא העלה דבר. עלה בדעתו של ראובן שיש לצלופח מקום אחר בו הוא מחזיק את המסמכים המרשיעים. אסתי אמרה בזהירות בתגובה לרעיון הזה: “אתה לא חושב שאולי אין 'מסמכים מרשיעים'?” מסכן, חשבה, הוא באמת רואה אויבים בכל מקום. איזה בלגן, חייבים להחזיר הכול למקום. ג'ורג' לא יסלח לה.

לפתע נשמע סיבוב מפתח בדלת.

אסתי נעמדה קפואה כמו ארנבת הנקלעת מול פנסי מכונית.

ראובן קם בכבדות מוכן לכל דבר.

הדלת נפתחה ואישה כפופה נכנסה לחדר, סוחבת שואב אבק גדול.

"הי, מה אתם עושים כאן?”

אסתי התאוששה מהר: “ג'ורג' נעל אותנו בטעות, תודה שחילצת אותנו.”

האישה הביטה בקלסרים המפוזרים על השטיח: “אני אספר לג'ורג' על הבלגן.” הצביעה על הקלסרים המפוזרים, “איך אתם חושבים שאני יכולה לנקות את השטיח ככה?”

"זה בסדר, אני חברה של ג'ורג' ואנחנו חיפשנו משהו. הנה אנחנו מסדרים הכול כמו שהיה ואת לא צריכה להגיד שום דבר.”

האישה נדה בראשה: “תסדרו הכול.” ויצאה.

"בואי נסתלק מכאן"

"צריך קודם לסדר את הקלסרים.”

"ולהסתכן שמישהו אחר יבוא? בכלל אין טעם. ג'ורג' ירגיש שפרצנו לכאן ועכשיו המנקה תספר לו בדיוק מי היו הפורצים.