נרדפים

איכשהו הם הגיעו לדירתו של ראובן.

באוויר הורגשה צינה. אסתי שהייתה לבושה קל, הצטמררה. מחבקת את עצמה, שמה לב שראובן שוטף אותה במבטו: "אל תעז לחשוב על כך.”

ראובן קם, צלע אל ארון הבגדים שלו, הוציא מהארון חולצת גולף שחורה: “קחי, זה יחמם אותך.” אסתי לבשה את חולצת גולף שחורה שהגיעה עד ברכיה, אך נראתה עליה כמו שמלת מעצבים. תוך קיפול השרוולים הארוכים, היא התבוננה בראובן המיישר את המסמך המקומט בידיו ומעיין בו מחדש: “מה עכשיו?”

המסמך היה כתוב באנגלית וכלל הוראות מהמשרד הראשי בלונדון, לתת את כל העזרה הנחוצה לחברי החוליה שנקראת דולת אלאיסלאם – (מדינת האיסלאם) שתגיע בשבוע הבא.

הוא הביט באסתי שעדיין רעדה מקור. בתנועת יד רחבה הזמין אותה לקחת בגדים מהארון.

אסתי נברה בארון הבגדים: "יש לך מלתחה של נזיר עיוור צבעים. את הבגדים שלך הייתי מתביישת לתת להומלס ערום.”

הוציאה אפודה בצבע ירוק מלוכלך, פורמת את הכפתורים ופורשת אותה כמו סדין, מעקמת את האף למראה הטלאים השחורים בשרוולים, אך בכל זאת לובשת אותו תוך מלמול: “טוב זה לפחות יחמם אותי מעט”. הידקה את אפודה הגדולה עליה בשלוש מידות וקשרה את הקצוות על בטנה. פתחה שוב את הארון וחיטטה בו עד שהוציאה זוג מכנסים קצרים. לבשה אותם מקפצת על רגל אחת ואחר על השנייה.

המכנסיים נראו עליה כמו מכנסי שרוול ערבי. ראובן גיחך, אך היה חייב להודות כי למרות זאת איכשהו גם בבגדים המכוערים הגדולים עליה בכמה מידות, היא נראתה טוב.

היא הביטה בראובן: “מה?”

"שום דבר. לא אמרתי כלום.”

הוא חזר לעיין במסמך, מקמט את מצחו.

אסתי שאלה תוך קיפול השרוולים הארוכים של האפודה: “מה הבעיה? מה כתוב במסמך?”

"זה בהחלט מסמך המצביע על פעילות חשודה 'בבית'. מדובר על עזרה לאנשים המשתייכים כנראה לחולית טרור שהמשרד המרכזי של 'הבית' שולח לישראל.”

"טוב בא נחזור למשרד להמשיך לעבוד.”

"תשכחי מהמשרד, וגם מהדירה שלי והדירה שלך. אנחנו נכנסים למחתרת, הזהות שלנו ידועה לאנשים שאין להם שום עכבות. אותם אנשים שכנראה רצחו את חיים.”

אסתי מסתכלת בו קלטה לפתע את העצמה בה ראובן הרגיש את הסכנה: "אז איפה נהיה?”

"אה, זו לא בעיה, כבר נמצא מקום.”

"אז על מה אתה חושב? אני רואה שיש בכל זאת בעיה."

"הו, כן. אני חושב שגם ההורים שלך וגם מר רוזנצוויג עלולים להיות בבעיה, עלינו להזהיר אותם.”

"ההורים שלי זו לא בעיה, הם בכלל עכשיו בכנס גרין פייס בארה"ב, ולא יחזרו לפני סוף החודש."

"בסדר אני הולך למשרד כדי להזהיר את רוזנצוויג, את תלכי למלון רמאדה ותזמיני חדר עבור מר וגברת כהן.”

אסתי, מתרגשת יותר מאשר מפחדת ממשחק הבלשים, הציעה שהיא תירשם בתור תיירת מארה"ב, רעיון שראובן פסל: “הם ידרשו לראות דרכון. השקר הכי טוב הוא זה שקרוב כמה שאפשר לאמת."

ראובן הוריד את המזוודה מעל הארון פתח אותה: “קחי מזוודה ותכניסי כמה בגדים מהארון, אולי נצטרך להחליף בגדים.”

אסתי עמדה לפני הארון הפתוח, קמטה את אפה הסולד כמו המכשפה מהסרט 'מכושפת': “לסמרטוטים שבארון הזה אתה קורא 'בגדים'?”

ראובן המשיך לבהות במסמך שבידו, מתעלם ממנה.

אסתי באי רצון התחילה לזרוק פנימה בגדים. היא מלאה את המזוודה 'בסמרטוטים- שראובן-קורא-להם-בגדים' ולא הצליחה לסגור את המזוודה. היא משכה בשרולו והצביעה על המזוודה הפתוחה. לאחר שהוא סגר את המזוודה, היא הרימה אותה בקושי ויצאה מהדלת.

"תשימי לב שלא עוקבים אחרייך." קרא בדאגה לעבר גבה המתרחק.

***

ראובן מצא את מר רוזנצוויג בבית. הוא סיפר לו על התסבוכת. רוזנצוויג פטר זאת באומרו שהוא סומך על בורא עולם, ואין לו צורך לפחד מחבורה של חילונים ליברלים קיצוניים: “אבל כדאי שתדע" הוסיף, "שהיו כאן שני טיפוסים מזרחיים ושאלו עליך, כמובן שלא ידעתי איפה אתה, וגם אם הייתי יודע לא הייתי מגלה להם, כך שתהייה שקט.”

ראובן ארז גם הוא מזוודה, לקח את קלסר הספר ואת המחשב הנייד שלו ונסע למלון.

הבחורה בקבלה נתנה לו את מספר סוויטת 'ירח דבש' שאסתי הזמינה בחיוך ממתיק סוד, ממנו הבין שהיא טועה לחשוב אותם לזוג בירח דבש.

"לא היית חייבת להוציא כל כך הרבה כסף על הסוויטה לזוג בירח דבש."

"זוג בירח דבש מעורר פחות חשד משני צעירים הבורחים מארגון זכויות אזרח...” אמרה אסתי תוך שהיא מעיפה מבט על בגדיו המרופטים של ראובן: "...וזה מזכיר לי שנצטרך לשפר את ההופעה שלך כדי שתתאים למה שמצפים מחתן בירח דבש.” הוסיפה.

"תעזבי את ההופעה, כדאי שתוציאי כסף מזומן כדי שלא יוכלו להתחקות אחרי כרטיס האשראי שלך.”

אסתי הנהנה, למרות שהיא לא קראה רומנים בלשיים היא הייתה מודעת לאפשרות הקלה של עיקוב אחרי ההוצאות בכרטיס האשראי: “פגוש אותי במרכז דיזנגוף, אני אוציא כסף ונערוך כמה קניות." ובזאת פתחה את הדלת ויצאה.

***

"הוצאתי20000 ש"ח ו50000 דולר אתה חושב שזה יספיק?”

ראובן הנדהם יכול היה רק להנהן, זה סכום גדול בהרבה ממה שהוא העז לחשוב עליו.

"בואי נאכל ארוחת צהריים ואחר כך חזרה למלון למצוא את הרמז הבא."

אסתי הנידה בראשה "לא."

"לא?”

"תחילה צריך לקנות עבורך ועבורי מערכת בגדים שתתאים לסיפור הכיסוי שלנו."

כאשר ראובן התקומם ואמר שאין לו מספיק תקציב לבגדים. היא שכנעה אותו בכך שאם הם צרכים לנסוע ללונדון כדאי שיהיו לו בגדים מתאימים: “בעצם כדאי שיהיו לך בגדים נקודה.” אמרה רומזת לערמת הבגדים מהמזוודה שזרקה לפינת חדר האמבטיה.

הייתה לה תכנית סדורה איפה ומה לקנות, בינתיים היא תממן אותו: “אתה בוודאי תוכל להחזיר לי בתעריף השערורייתי שאתה גובה עבור התרגום." אמרה בחיוך: "בינתיים אני אממן בקלות את הטיסה שלנו ללונדון."

"אנחנו לא טסים ללונדון! אני טס ללונדון. מה שאני צריך לעשות בלונדון יותר מידי מסוכן בשבילך."

"עוד נראה, בינתיים נקנה את הבגדים."

וכך הערב כבר ירד כאשר התיישבו בסלון של הסוויטה להמשך התרגום.

"מה אנחנו מחפשים?”

בשלב זה יהיה נחמד אם נמצא רמז למקום המשרד שלהם בלונדון.”

”ואז מה?”

"אני אנסה לחקור מה קרה לחבר שלך.”

***

"חיים צעד בראש חייליו, ראשו עדיין מלא בזיכרון מתוק של אהובתו, אך חושיו ערים לכל סכנה. השמים היו מעוננים וההרים קרחים, אפור שלט בכל. אפור היה גם מצב רוחו. הרוח התגברה ואוזניו קלטו הדים רחוקים של דיבורים. הוא סימן בידו את הסימן הידוע של 'עצור' ומיד אחריו סימן לשכב על הקרקע. מורגל בתרגולת קרב, הוא שלח אדם לכל צד כדי לאבטח את כוח המשימה הקטן, והוא זחל אל קצה הגבעה משקפת בידו. למטה בבקעה הוא ראה אותם. גברים עם כפיות מתאספים עם שלטים להפגנה.”

ראובן עצר את הקריאה והרים מבט אל אסתי, “הפגנה? עד כמה שאני זוכר אלו היו חיילים חמושים.”

"חיים העיד אחרת. תמשיך לקרוא, את הקטע הזה הוא ממש הכתיב לי.”

ראובן חזר לכתב היד: “מראה ההפגנה עשה לו צביטה בלב. ממש כמו ההפגנות בהם השתתף עם אהובתו. בינתיים האנשים בבקעה התארגנו והתחילו לצעוד לעברם במעלה ההר. חיים חזר בזחילה ונתן בשקט פקודה לחזור לבסיס. חזרה בבסיס הוא ניגש אל הקמב"ץ ודיווח לו על ההפגנה הצועדת לעברם. פניו הקשוחים של הקמב"ץ עוותו בחיוך אכזרי: “אנחנו נדאג לקבל את פניהם כראוי." אמר והתחיל לערוך את אנשי המוצב עם פקודה לירות בכל אדם שמגיע עד גדר שדה המוקשים. חיים התקומם: “אתה מתכוון לירות מאזרחים מפגינים?” שאל חיים בתימהון בבטנו עולה הקבס.

"אלו אויבים. ואויבים צריך להרוג.” הייתה התשובה האכזרית.”

"אתה רואה למה צריך לכתוב את הספר?”

ראובן התעלם מהערתה והמשיך לקרוא: "ראשוני המפגינים הגיעו אל פאתי שדה המוקשים. חיים זכר שהחקלאים מהכפר גדלו כאן תות שדה. עכשיו הם הצועדים לקראתם לא מודעים שאנחנו 'שתלנו' מוקשים והפכנו שדה נותן חיים לשדה הרג. החקלאים המשיכו לצעוד בהפגנה שקטה.

חיים קם מתוך תעלת המגן וצעק לעברם: "עצרו, זה שדה מוקשים ומתכוננים לירות בכל מי שיתקדם!” הקמב"ץ הכה בו בקת הרובה וחיים נפל חזרה לתעלה המום.

הוא התעורר מעלפונו לשמע יריות. ראשו כאב, אך הוא קם והביט לכיוון שדה המוקשים. גופות של אזרחים ערבים היו מוטלות בשדה המוקשים, חלקן עלו על מוקש, וחלקן האחר נקצר בירי מכוון היטב. הוא קם וצעק: “חדל אש חדל אש!” חבריו החיילים רק צחקו והמשיכו בצליפות על האנשים שעדיין עמדו על רגליהם. חיים נשבע לעצמו שהוא ידאג להעמיד את החיילים האלו למשפט בינלאומי על רצח עם.“

ראובן עצר: “זה ממש מחליא. למה הוא כותב את זה? אין כאן שמץ של אמת!”

הוא המשיך לקרוא: “חיים רץ אל המפקד ודרש להפסיק את הטבח. זה רק צחק בפניו. 'אנחנו נאכל את הערבים כמו שהאנגלים אוכלים תותים בשעת התה של חמש בלונדון.' ”

ראובן הפסיק לקרוא: “מחוץ לזאת שאין שום קשר בין המציאות לבין מה שמתואר כאן, זה אפילו לא אמין. מה פתאום הכנסת 'אוכלים תות בלונדון' נראה לך שחייל יגיד דבר כזה? בכלל אנגלים אוכלים לכל היותר עוגייה עם התה בחלב המגעיל שלהם.”

"אתה צודק. זה לא אמין ולא במקום. אך זה עוד פסוק שחיים דרש שאכתוב במדויק. מה אתה מתעכב על סגנון? האם התנהגות החיילים לא נראית לך שערורייתית?”

ראובן הביט בה. היא באמת מאמינה בזאת, חשב. אך חיים בוודאי ידע שאסביר לה את האמת. למה הוא כתב כך?

השתררה דממה כאשר ראובן שקע בהרהורים.

אסתי שגתה לחשוב שראובן מצטער על הפעולות האלו של החיילים, ולא מוצא את המילים הנכונות. היא כבר הייתה מוכנה להגיד לו שהיא לא מאמינה שהוא אישית השתתף בטבח, אך ראובן הרים ידו לעצור אותה מלדבר. היא חיכתה בשקט, כדי לתת לו זמן להתגבר על חשיפת האמת הנוראה הזו.

ראובן קם, והתייעץ עם המחשב במשך כמה דקות. אסתי ראתה שהוא פותח מפות לונדון של גוגל ותהתה מה הוא עושה?

הוא קרא שנית את הקטע, וניגש שוב למחשב. תקתק כמה זמן, ואז הרים ידיו, פניו הביעו אכזבה.

הוא נשען אחורה בכיסאו: “חשבתי שהוא רומז בסיפור הזה על 'שדה מוקשים' לרחוב בשם minefield אך אין רחוב כזה בלונדון אם כי יש לי רשימה של רחובות עם המילה field אך זו כנראה לא התשובה.”

"לא חשבתי שיהיה רחוב כזה. הדמיון שלך סוחף אותך לספקולציות פרועות של סיפורי קונספירציה שלא יכולות להיות אמת. תודה רבה שהרסת לי את החברות בארגון זכויות האדם.“ אמרה ביותר משמץ של סרקזם.

ראובן השתמש בזכותו של חרש לא לשמוע והתעלם מהסרקזם.

עיניו מאירות, ניכר שעלה לו רעיון חדש: “רגע, לא אמרת שהוא עמד על הניסוח המדויק בקטע זה?”

תקתק עוד מעט וחיוך קטן עלה על פניו. כן, הוא חשב, גידלו תותים בשדה המוקשים? עד כמה שהוא זכר זה היה שדה לא מעובד. חיים הדגיש את המילה 'תות' גם בשדה וגם בהרגלי השתייה של האנגלים, איך לא ראיתי זאת?. הנה מצאתי רחוב בשם berry – תות.

"זה לא נושא לשמחה...” התחילה אסתי.

החיוך של ראובן התרחב, הוא הניף את ידו וקרא: "אאוריקה!”

"מה?”

"אאוריקה! זה מה שקרא ארכימדס כאשר גילה את 'חוק ארכימדס' “

"מה קשור ארכימדס והחוק המטומטם שלו, לטבח עם?” קראה אסתי בתסכול.

האם האיש הגדול והמוזר הזה, בעל רעמת השיער הנופלת על מצחו. האיש המושך והדוחה הזה, יצא מדעתו?

ראובן אמר בפסקנות: "לא היה שום טבח. כל הקטע מפוברק על ידי חיים כדי להסתיר רמז שאוכל למצוא.”

ראובן סגר את הקלסר בטפיחה: “עכשיו נראה מה הטיסה הזמינה הבאה ללונדון.”

"אולי תאיר את עיני 'בתובנות' העמוקות שמצאת בתיאור המזוויע של רצח עם?”

ראובן הניד בראשו: "אני רק יכול לומר שאני בטוח שחיים לא התכוון באמת לפרסם שטויות כאלו. לגבי מה שמצאתי מוטב שלא תדעי. את פשוט תחכי לי כאן עד שאחזור מלונדון ותשתדלי להוריד פרופיל שלא יגלו איפה את.”

קם והלך לכיוון הדלת: "...ורצוי שתחליפי לחדר פחות יקר.” הוסיף. “כאן פשוט פושטים את העור.”

אסתי רק הביטה בו במבט אומד כאשר הוא יצא מהחדר: “לא שכחת משהו?”

ראובן נעצר: “מה?”

נראה שמחוץ לאוזניים שלי אתה צריך לקחת גם את הכיס שלי.”

"אה,”

"כן, 'אה' אסתי המעשית תמיד חייבת להוריד לקרקע את הגברים המרחפים. הנה אני אתן לך כסף.” נפנתה ולקחה את התיק שלה שתלה על הכיסא בפינה המשרדית של הסוויטה.

"1000 דולר יספיקו.” קרא אחריה.

אסתי פשפשה בתיק לקחה מעטפה גדולה מהשולחן בפינה המשרדית הכניסה כסף למעטפה וסגרה אותה היטב עם שדכן. היא פתחה את המזוודה החדשה שרכשה עבור ראובן. והכניסה את המעטפה לתוך תא נעול עם רוכסן.

"1000 דולר, הא?”

"כן, נראה לי שזה יספיק.” ענה ראובן ויצא מהחדר ידו האחת אוחזת במזוודה והשנייה מונפת לשלום.

"ממש דן חסכן.” מלמלה אסתי אל גבו הלא שומע של ראובן.

***

הפקידה בדלפק 'אל על' הרימה עיניה מהדרכון של ראובן: “הכרטיס שלך כבר שולם.”

ראובן הופתע לרגע, אך מיד התאושש. מתאים לאסתי להזמין לו כרטיס.

לפני שהפקיד את המזוודה הוא פתח את הרוכסן והוציא את המעטפה החומה ושם אותה בקלסר הספר שבתיק האישי שלו.

לאחר שעבר את כל התחנות הרגילות והתיישב לחכות להמראה, עלה בדעתו לפתוח את המעטפה. הוא לא הופתע לראות שבמקום 1000 דולר אסתי הכניסה 10000 דולר. הוא חייך לעצמו 'נראה שעבור אסתי, אלף דולר הם כסף קטן.'

הוא שמח שהשאיר אותה בישראל. שוב שקל אם לא כדאי לו לקיים קשר עם המוסד, זה לא עסק לחובבים.

הנוסעים קמו ממקומותיהם והסתדרו בשורה מול הדלפק, אך הבחורה במדים התכופפה מעל למיקרופון והכריזה במערכת הכריזה, שתחילה יעלו נוסעי מחלקת העסקים.

'אולי מאוחר יותר כאשר תהיה ברשותו אינפורמציה מפורטת יותר, הוא יתקשר למוסד.' אמר לעצמו, קם ועבר צולע, דרך המסדרון הארוך למטוס.

בבטנו תחילה של כאב עמום המזכיר הרגשה של טרום קרב.