הם היו שני חברים האחד בלון כחול והשני אדום. הם נולדו ביחד ומאז לא נפרדו, קשורים לאותו מקום. כל היום הם שוחחו חרש מעבירים אחד לשני רשמים, נהנים אחד בחברת רעיהו. האדום התזזי, היה זז בחוסר שקט תוך פרצי דיבור מהירים, והחבר הכחול, היה עונה בשקט ושלווה. הכחול תמיד מציאותי. האדום – ראשו בעננים. האדום פנה לחברו והציע שהם ינתקו א חבל הטבור הקושר אותם למקומם ויעופו אל על. "אני שואף להיות עם הכדורים הפורחים האלו בשמים שכולם רואים ומעריצים אותם."
"אדום חברי הטוב, הוצא מחשבה זו מליבך, אין לך את עור הפיל העבה שצריך כדי לשרוד בחברת הכדורי הפורחים בשמים." אך השאיפה הזו להיות כדור פורח מפורסם אינה מרפה מהכדור האדום. "אנא ממך חברי הטוב הבה וננתק את הקשר שלנו לאדמה ונעוף לשמים. אדם חייב שיהיו לו שאיפות ועליו לנסות לממשן. מי שמעיז מצליח."
"אל תאמין לקלישאות האלו חברי, עלינו להיות עם רגליים נטועות בקרקע ולא להזות בדמיונות. אינך מכיר אף אחד במרומים. לאן תפנה?" שאל הכחול ביישוב דעת.
"לאשר תשאני הרוח" הייתה התשובה.
"לא טוב לעזוב מקום בטוח ולעוף למקום זר בו התנאים לא ידועים והמנהגים משונים."
"מקום בטוח? לא! אולי המקום בטוח אך זה מקום משעמם עד מוות. כל מקום אחר טוב הימנו."
"אל לך להיחפז, כדאי תחילה לברר את התנאים במקום אליו אתה הולך פן רעה תהיה אחריתך."
"גם אם לא תבוא עמדי הלוך אלך!" קרא האדום בכעס, ניתק את החבל ועף למרומים. מעלה מעלה טיפס בהתמדה, וככול שעלה כך נראה חברו הכחול קטן והבלון האדום התנפח מגאווה.
"ראה כמה אני גדול." קרא לעבר הבלון הכחול " עוד מעט ואני אגיע אל הכוכבים מקום בו כדורים פורחים גדולים מכל בלון שאתה מכיר. אני אהיה כדור פורח."
הבלון הכחול שתק חושש לגורל חברו. מעלה מעלה נסק הבלון האדום, האוויר הדליל במרומים הקשה על נשימתו והלחץ הנמוך גרם לו להתנפח עוד ועוד, עורו הפך שקוף ודק. מאוחר מדי הבין שחברו צדק אין הוא בנוי למרומים. אך בעקשנות רבה מעורבת עם בושה להודות בטעותו, הוא עף למעלה חותר להגיע לכדורים הפורחים בכוחותיו האחרונים. אך עורו לא עמד במתח והוא התפוצץ ברעש גדול. הבלון הכחול הביט בקרעי חברו הצונחים מלמעלה וטיפת דמעה התגלגלה מהפיה הרטובה שלו.
No comments:
Post a Comment