אני מכבד את אמונתך בעליונות החוק, כמו שאני מכבד כל אמונה דתית אחרת. עם זאת אני תוהה למה לא מפריעה לך רמיסת עקרונות חשובים לא פחות בחתירה העיוורת הזו של 'ייקוב הדין את ההר'?
כאשר נבחן את העיקרון של 'מדינת חוק' ללא הרגשות העזים שמביא אתו מאמין כמוך בעליונות החוק, נמצא שיש לעתים מקום לעבור על החוק כדי לשמור על צלם אנוש. כדוגמה קיצונית לכך - בגרמניה הנאצית שומר חוק היה חייב להסגיר כל יהודי נרדף.
מערכת חוקים מחויבת מעצם החיים בקבוצה. אדם החי לבדו אינו צריך חוקים.
קבוצת אנשים היודעת לחיות ביחד אם בדרך של הערכה הדדית או אפילו חיים המונחים ממנהגים ומוסר, אינה צריכה מערכת משפטית. ענישה של דחייה חברתית של חריג בתוך חברה מאמינה היא מחוץ לחוק (לפעמים אפילו בניגוד לחוק). דחייה כזו קיימת לא רק בחברה הדתית קיצונית אלא גם בחברה שמאלנית אם חריג מעז להעלות דעות ימניות או בחברה ימנית עם חריג מעז להעלות דעות שמאלניות.
כך שיש ענישה ללא חוק, ויש ענישה במסגרת חוק ושניהם יכולים להיות בלתי צודקים.
יש מקרים בהם אין לחוק תשובה, ויש מקרים שאין זה למדוד אותם בחליפת חוק צרה. רוב המקרים המובאים לפני בית המשפט לשלום עדיף שייושבו בין הצדדים ללא בית המשפט. מקרים רבים אחרים הם עניין לחמלה לוויתור או פשוט לשכוח מהם יותר מאשר מקרים לדיון משפטי יבש. בבית הדין מעוותים לעתים משפט, אם זה בגלל סנגור יקרן, או אישיות השופט.
לזה אתה סוגד?
החוק הוא סך הכל אמצעי להסדיר יחסים בין פרט לפרט ובין הפרט למדינה, הוא אינו ערך מוסרי!
בוודאי הוא אינו צו אלוהי כפי שאתה מתייחס אליו, ואפשר להעז ולומר אפילו שהוא רחוק משלמות.
למעשה אם נזכור מי חוקק את החוקים – אותם חברי כנסת שאתה כל כך בז להם, ונזכור באיזו דרך הם נחקקו – תוך פשרה בין אינטרסים שרובם אינם האינטרס של טובת המדינה או טובת הציבור, וניקח בחשבון מי מיישם אותם – אותם שופטים שרובם התמנו כי היו קרובים של שופטים אחרים, או שלא היו מוכשרים מספיק להצליח בפרקטיקה הפרטית, נגיע למסקנה שאין כל קדושה 'בעליונות החוק'.
מערכת המשפט שופטת במקרה הטוב לפי החוק ולא לפי הצדק. גם המוכשרים מבין השופטים, חייבים לשפוט לפי החוק לפעמים תוך רמיסת הצדק.
לעתים קרובות מידי המשפט נוטה להגן על הנאשמים, יותר מאשר על הקרבנות, ומתעלם כליל מהאינטרס הציבורי. כל זאת למרות שמהות החוק היא לשמור על האינטרס הציבורי. החוק מוחייב את הפרט (האזרח) למלא את חובותיו למדינה, ואת המדינה ובעיקר את האזרחים האחרים לשמור על זכויות האזרח.
אדם שגנב מאדם אחר חייב לפצות את הקרבן אך חייב גם להיענש כדי להרתיע אחרים מפגיעה בביטחון האזרחים שרכושם לא הפקר.
'החוזה' שאדם עושה עם המדינה כאשר הוא מקבל אזרחות מוחייב אותו לכללי התנהגות שלא יפגעו באזרחים האחרים. לכללי התנהגות אלו קוראים חוקים. אך האם החוקים צודקים, שוויוניים, או מוסריים? לא בהכרח. האם החוקים טובים לכל מקרה? בוודאי שלא. השופטים בעבר הרחוק ניסו לשפוט לפי הצדק, השופטים של היום מוחויבים לשפוט לפי החוק (הרחוק משלמות במונחים של צדק).
מפקד כריזמטי אינו צריך להפעיל 'חוקים' או 'דרגות' (שהם מבטאים את חוקי הצבא) כדי שישמעו לו. מספיק שהכפופים לו חושבים שהוא חכם ויודע את שצריך לעשות. דווקא המפקד הבלתי מוכשר לתפקידו נאלץ להסתמך על חוקי הצבא והדרגות. כך גם בחיים האזרחיים.
לא תמיד חייבים לנופף בחוקים. יש אלטרנטיבות רבות שאפשר וצריך להפעיל לפעמים, במקום לטחון את האזרח האחר (וזה תמיד אחר כי אתה לא מוכן להישפט) בטחנות המשפט.
'שכל ישר' , חמלה, פשרה, הבנת האחר, ובעיקר ענווה המכירה שלא כל החכמה והצדק לצדך, אלו חלק מהאלטרנטיבות שיש לשקול.
מקומם במיוחד מנהג הדוגלים 'במדינת חוק' כאשר הדבר מתאים לדעותיהם, אך מגנים את החוק שלא מתאים להם.
נתעב בעיני גם הפתגם 'דין פרוטה כדין מאה' שאינו מכיר בדרגות הפשיעה והעונש המתאים. העונש חייב להיות מידתי.
לדעתי, כמו בכל נושא, חייבים להפעיל מידה ושכל ישר בשימוש בחוק.
No comments:
Post a Comment