קורא יקר ! .
תודה שהחלטת לקרוא שורות אלה .
באמת .
אתה חלומו של כל כותב .
קורא .
אעשה כמיטב יכולתי לעניין, לבדר, ולהנעים עליך את זמנך היקר, ואי לכך ובהתאם לזאת ,
מאחר והזמן קצר והמלאכה מרובה, אני מרשה לעצמי לדלג בקלילות הישר לעבר ה-
הקדמה
שבה אני אומר דבר כזה :
הספר הזה הוא על אמנות.
רוב האנשים כיום נרתעים מאמנות. הם לא מבינים מה רוצים מהם. הדברים שנקראים אמנות ומוצגים בתערוכות לא אומרים להם שום דבר .
האנשים נכנסים לתערוכה מתוך ציפייה כי האמן ינסה לומר להם משהו, וכשהם עומדים מול יצירה מסוימת ולא מבינים אותה, הם באופן אוטומטי מניחים כי האשמה בקצר התיקשורתי הזה טמונה בהם.
ואז הם מרגישים שהם אהבלים, ואף אחד לא אוהב להרגיש כמו אהבל, ואף אחד לא הולך יותר לתערוכות .
אפילו לרגע לא עובר בדעתם שייתכן ולאדם שיצר את אותה יצירה פשוט אין שום דבר להגיד. או שיש לו משהו להגיד, אבל הוא לא יודע מספיק טוב איך להגיד. או שיש לו משהו להגיד, והוא גם יודע איך, אבל הוא חי בכלל בתקופה אחרת, בתרבות אחרת, ו-אז אמנם כולם הבינו אותו, אבל היום, היום כבר אי אפשר.
לא בלי הסבר .
אז חלק מהאנשים, החלק שעדיין לא חתך לכיוון היציאה, הולך ומנסה למצוא הסבר ליצירה שהוא ראה. ורוב האנשים מוצאים מולם מין טקסט מעורפל וחסר פשר, כמעט כמו היצירה עצמה :
"מחסור ללא בלמים יוצר עודף, והפרוייקט העיצובי של המאה העשרים בנה תשתיות ובנקים של דימויים פנתאונים, המורישים למאה זו מטאסטאזיס של אופציות אובייקטים. זה מפנה את הלך הרוח לעיסוק בשאלות החוקרות את הבעייתיות של "הרצינות", באופן שמבחין בין צורך שהוא הכרח לבין צורך שהוא נשאב מתוך מציאות משופעת בפתרונות, עטופות ב'עיצוב טוב' ומרופדות בעיצוב לשם עיצוב. המיינוריזם, כזרם שתערוכה זו מנסה לזהות מתוך ניצני הפריחה החדשים, אינו השקפת עולם, משום שהשקפות עולם אינן מגובשות באופן שניתן לשער כיצד הן נצרבות בתהליכים מוסדרים. להבדיל מהירושות חמורות הסבר של המודרניזם והמינימליזם, נראה כי הלך רוח זה אינו אידיאולוגי, אלא בוחן באופן ביקורתי את המארג של המערכת המעצבת, ומפעיל עליה פעולה מינורית, מתוך מודעות להשלכות הפוליטיות של עיצוב ".
מה ?!!?!!!!!
מה זה למען השם ?!!?!!
מה זו ערימת השטויות חסרת המשמעות הזו ?!?!?
ככה זה כשלמבקר אמנות אין מה להגיד, הכי קל זה לחרטט משהו בשפה מנופחת, אף אחד לא יעיז לשאול אותו למה בדיוק הוא התכוון, אף אחד לא מוכן להסתכן בלהיראות טמבל-
אז אנשים נרתעים מ-"מבקרי אמנות" , ומ-"אמנות מודרנית", והרתיעה הזו גורמת לרוב האוכלוסייה גם להירתע באופן כללי מהמושג "אמנות", ולראות ב-כל "אמנות", מכל תקופה, משהו מסובך ופלצני להחריד, שחסר כל קשר לחיים שלהם.
וזה לא בסדר .
זה לא בסדר כי כל הסיפור של ביקורת אמנות, ושל תולדות האמנות, הוא פשוט נסיונות ללמוד על אנשים, ועל אופי התקופה שבה הם חיים, או חיו, דרך הדברים שהם יצרו-
כי כל יצירה היא בעצם סיפור.
סיפור על הבנאדם שיצר אותה, סיפור על התקופה שהוא חי בה. והספר הזה הוא על סיפורים שכאלה .
בספר הזה אין ניתוחים אקדמיים. אין בו גם המון תאריכים ושמות. זה ספר על אמנות, וגם על דברים שהם לא אמנות, וגם על תרבויות, ועל היסטוריה, ועל עוד דברים - כי ככה זה, אי אפשר להסביר דבר אחד בלי להסביר דבר אחר.
הספר הזה לא מתיימר לתת סקירה מקיפה וממצה בשום תחום שהוא .
יש בספר הזה צילומים של יצירות, וצילומים שהם בעצמם יצירות, ובסוף יש אינדקס לכולם.
יש בספר הזה גם המון דברים שלא קשורים לאמנות, שסתם התחשק לי לכתוב.
ודבר אחרון, כל הדברים שאני עומד להראות ולהגיד בספר הזה, גם הם, בסיכומו של דבר, רק סיפור.
אין בהם שום אמת .
או יותר נכון, יש בהם את האמת שלי , אבל כמו כל דבר אחר שתראה, תשמע או תקרא אי פעם, אפשר גם לראות את זה הפוך לגמרי, או חצי ככה וחצי הפוך, או כסתם שטויות, או 27% נכון.....וגם זה יהיה אמת, כי אמת יחסית, חלקית, מעורפלת, חמקמקה, היא משהו שהתרגלנו אליו, כבר מוסכמה לכל דבר, בואו נשים את הדברים על השולחן :
אנחנו חיים בתקופה שבה התמוססו הגבולות האחרונים בין "אמנות" לבין "סתם משהו שצילמתי בחצר", בין מברשת שיניים סתם, למברשת שיניים "מעוצבת", למברשת שיניים במוזיאון לאמנות - בין "המסחרי", לבין ה - "חצי מסחרי", לבין ה-"אמנותי ".
אנחנו בערפל .
וזה לא רק אני ואתה.
אף אחד לא יודע להגדיר שום דבר בוודאות.
החל מראשון שומרי המוזיאונים ועד לאחרון מומחי האמנות.
זה נקרא "פוסט מודרניזם", וכולם עדיין תקועים בו.
וזה אומר משהו, לא רק על אמנות.
כי כשאתה לא מסוגל להבחין בין "מסחרי" ל-"אמנותי", זה אומר שאתה לא יודע להבדיל בין עיקר לטפל, בין "איכות" ל-"לא איכות ", וכשאתה לא יכול לעשות את זה לגבי "אמנות", זה אומר שאתה לא יכול לעשות את זה לגבי שום דבר אחר, כי אי אפשר לטשטש מושג אחד בלי לטשטש גם את כל המושגים האחרים יחד איתו - וזה מצב לא רק של "אמנים", אלא של הרבה אנשים בתחומי התרבות, החברה, האקדמיה, וכו' וכו' - זה מצב תרבותי, בכל מה שנקרא "המערב הנאור ".
יש היום מלא אנשים שלא משוכנעים שהם עושים את הדבר הנכון, שלא בטוחים בכלל שיש דבר "נכון", אנשים שרואים ש-"נכון" עבור אדם אחד, פירושו "לא נכון" עבור אדם אחר, אנשים מאד פתוחים, אנשים מבולבלים, אנשים שעבורם כל הערכים הפכו יחסיים, ולכן הערך היחיד שנישאר עבורם הוא "הזכות לביטוי עצמי".
ולכן גם האמנות שמוצגת כיום משקפת רק דבר אחד - ביטוי עצמי.
האמנות היא ראי התקופה.
ואם אנחנו רוצים להבין איך הגענו למצב הזה, ה-"פוסט מודרני", כדאי שנכיר קודם את ה-"מודרניות" עצמה -
אבל כדי להכיר את ה-"מודרניות" עצמה, צריך להכיר את תקופת הרנסאנס.
וכדי להכיר את תקופת הרנסאנס, צריך להכיר את ימי הביניים.
וכדי להכיר את ימי הביניים, צריך להכיר את האימפריה הרומית, וכן הלאה וכן הלאה, עד לראשית הזמן עצמו, עד לתקופה שבה היינו קופים באפריקה -
אבל אנחנו לא נלך עד כדי כך רחוק.
אנחנו נתחיל ב -
כי הסיפור של התרבות המערבית מתחיל שם, פחות או יותר.
ההיסטוריה הרשומה של מצרים מתחילה בשנת 4200 לפני הספירה.
בלב המדבר השומם של מצרים זורם לו הנילוס.
במהלך אלפי שנים כיסה הנהר את גדותיו באדמה פוריה, שהביא מן ההרים בדרום.
ככה נוצרה בלב המדבר רצועה צרה וארוכה, ברוחב מירבי של 50 ק"מ, של קרקע ראויה לעיבוד.
בגן העדן הזה התיישבו אנשים, והחלו לעבד את האדמות.
השדות המרוחקים ניזונו ממערכת של תעלות השקייה.
אחת לשנה, כמו שעון שוויצרי, היו עולים מי הנילוס על גדותיו, מציפים את השדות, ושוטפים אתם את כל סימני הגבול שבין החלקות המעובדות.
מאחר וכל הגדרות תמיד התמוטטו, ואף אחד לא היה מסוגל להגיד "זו החלקה שלי", מעולם לא התפתחה בעלות פרטית על אדמה - האדמה היתה שייכת לאלוהים.
או יותר נכון לראש השבט, שמדי שנה, אחרי השיטפונות, היה מחלק מחדש את החלקות לאיכרים.
וככה נוצר עם של עבדים, חסר בעלות על קרקע, שכירים נצחיים על אדמותיו של השליט - וחוץ מאדמותיו של השליט, היה רק מדבר.
לא בדיוק מצב שמעודד אי-ציות.
השכירים הנצחיים עבדו בפרך בעיבוד השדות.
בעונות השיטפונות, מאחר ואי אפשר היה לעבד את האדמה, וזה לא רעיון טוב לאפשר לשכירים נצחיים להסתובב חסרי מעש, זה עוד עלול להכניס להם כל מיני רעיונות לראש, החליטו השליטים להעביד אותם בפרוייקטים ציבוריים.
הם היו יכולים לומר להם לבנות בתי ספר, בתי חולים, שכונות מגורים, אוטוסדרדות לשיירות הגמלים.
אבל לא.
הם אמרו להם לשים המון אבנים אחת על גבי השניה -
וזה באמת העסיק את כולם תקופה מאד ארוכה, וכולם היו מאוד מאושרים, חוץ מבני ישראל, שלא הבינו מה רוצים מהם, ולמה הם צריכים להשתתף בכל העבודות הציבוריות חסרות התכלית האלה, ולמה מתייחסים אליהם כמו לעבדים -
הם לא הבינו שהם יושבים בקרב עם עבדים, עם שפיתח את המנטליות הזו במשך אלפי שנים של חיי שכיר נצחי, חיי ציות עיוור למלך השולט בקרקע, בהקצבת המים לרשתות ההשקיה, ב-הכל. מלך-אל.
ולשכירים נצחיים הרי אין חיים מחוץ למסגרת. אין להם תקווה לעתיד טוב יותר, ואין להם זיכרונות מעבר טוב יותר. המציאות עבורם היא דבר קבוע.
הם איבדו ממזמן את היכולת לחשוב בעצמם, לנסות דברים חדשים, ללמוד דרכים חדשות -
הם חשבו כמו רובוטים, חיו כמו רובוטים, ולכן גם ציירו את עצמם כמו
לפני שהיו מציירים אנשים, האמנים המצרים היו מציירים דבר ראשון רשת משבצות. מסגרת.
ככה לימדו אותם.
רשת המשבצות הסדירה את המרחקים המדויקים בין חלקי הגוף, שחולק לשמונה עשרה יחידות שוות בגודלן, שכל אחת מהן ממוקמת בנקודה קבועה על הרשת.
חוקי הרשת קבעו אפילו את רוחב הפסיעה המדויק בדמויות צועדות.
אסור היה לסטות מחוקי הרשת ולו במילימטר.
רובוטים.
התקופה שבה נבנו רוב הפירמידות, והתעצב הסגנון הקפוא של האמנות, נקראת תקופת
זו היתה תקופת גדולתה של מצרים, כי אין כוח בעולם שיכול להביס קן של נמלים חרוצות וממושמעות.
אבל בשלב מסוים החל לעלות מעמד ביניים, שדרש קצת אויר לנשימה.
ולאחר תקופה של מלחמות פנימיות, נפתחה תקופה חדשה בדברי ימי מצרים, תקופת
שבה שרר חופש רב יותר ( יחסית) - המסחר הבינלאומי התרחב, דעות נוספות החלו להישמע.
המנטליות הלכה והשתנתה, וגם פסלי הפרעונים עצמם החלו לשקף את התמורה הזו - במקום פסלי ענק רשמיים, חמורי סבר, של אלים לא אנושיים, הלכו וקיבלו הפרעונים מגע אנושי יותר - כמובן, קשה להגיד כי הפסלים הפכו להיות "חייכניים" ו-"שופעי שמחת חיים", הפרעונים המשיכו להיראות כאילו הם סובלים מעצירות כרונית, אבל רוח של שינוי אכן הורגשה באויר - והשינוי הזה, המבורך מבחינה אנושית, גרם גם לשחיקה בכוחה של מצרים, שחיקה שגררה אחריה פלישה וכיבוש של מצרים, למשך 100 שנה.
המצרים איכשהו התאוששו, הדפו את הפולשים, והקימו ממלכה חדשה, או ליתר דיוק, "הממלכה החדשה".
ואז, למראית עין, האימפריה המצרית הגיעה לשיא כוחה והשפעתה-
המסחר הבינלאומי המשיך להתרחב, יותר אנשים ביקרו בארצות זרות, סוחרים ותיירים זרים הגיעו למצרים - נוצרה אווירה ממש קוסמופוליטית, יותר מאשר בכל תקופה בעבר.
אבל זו גם היתה תקופה שבה התעוררו מרידות בארצות החסות, היתה חדירה בלתי פוסקת של שבטים בארבאריים מהמידבר, וכוח מאיים עלה מהצפון, מאיזור עירק, החיתים.
ואז עלה על כס המלוכה אמנחתף הרביעי, איש מתון, פתוח, ליברלי, בן נאמן לתקופתו, איש שבמקום לצאת צפונה ולחסום את אויביו, העדיף לנהל דיונים פילוסופיים עם נתיניו - כי המצרים עברו דרך ארוכה מאז ימי צייתנותם החרקית, הם הגיעו לשלב של שיחרור מוחלט מהכבלים - הדור היחיד, באלפי שנות היסטוריה מצרית, ששבר את גבולות רשת המשבצות, ויצר פסלים וציורים
מצד אחד זו התפתחות תרבותית מרעישה.
מצד שני, הדור הנאור הזה הכניס את הממלכה ל 40- שנה של אנרכיה, וסימן את שקיעתה הסופית של מצרים - הם החלו לאבד את שטחיהם בזה אחר זה, עד שבסביבות שנת 700 לפני הספירה נפלה מצרים עצמה ונכבשה -
כי חשוב מאד לזכור שאימפריות, תרבויות, לא נופלות סתם.
הן נופלות כי האנשים של אותה תרבות, במובן מסוים, רוצים ליפול.
הם כבר לא משוכנעים שהם מגינים על משהו בעל ערך, על מסגרת משותפת, ולכן הם לא נלחמים בנחישות.
ומי שלא נלחם בנחישות, מפסיד.
ובצפון עלו
ומול המצרים, אנשי המסגרת שאיבדו את האמונה במסגרת, היוונים מייצגים את הקיצוניות ההפוכה -
היוונים היו אנשים, שהיגרו ליוון מהצפון, בסביבות שנת 1500 לפני הספירה.
הם היו עניים, לא משכילים, לא מנומסים, לא מריחים טוב, אבל קשוחים מאד.
העמים הנאורים קראו להם בארבארים.
באותו שלב היו באיי יוון כמה ערים, שניהלו חיי תרבות ומסחר מפותחים, בראשות אנשי כרתים.
אותה תרבות נקראה התרבות האיגאית, שלחופי הים האיגאי.
האיגאים, אפילו יותר מהמצרים באותה תקופה, נהנו מיתרונותיה של חברת השפע הקפיטליסטית, מנוחותו של שלום ממושך - הם אפילו לא טרחו להקים חומות סביב עריהם.
השרידים של ציורי הקיר שיצרו מספרים לנו על אנשים עליזים, שאהבו מאד חגיגות ובילויים -
בכל אופן, היוונים קלטו שלאנשים העליזים אין חומות, והרסו את הערים שלהם עד היסוד.
ואז הם החלו להתפשט ולהתבסס ברחבי יוון.
יוון היא ארץ הררית.
כל משפחה יוונית מצאה לעצמה ואדי נחמד עם נוף לים, ושם נשארה.
בגלל ההרים התלולים, לא היה הרבה מגע בין משפחה למשפחה, שבט לשבט.
כל אחד שלט בנחלתו.
ולכן, שלא כמו אצל המצרים, בעלות פרטית על אדמה ( ורכוש ) היתה בהישג ידו של כל פרחח יווני.
ללא שילטון מרכזי, וללא מגע רב עם שכנים, נוצר עם של אדונים קטנים, איש איש בואדי שלו - הם חיו בקרב משפחתם, והסתכלו זה על זה בגובה העיניים.
לא היה להם מלך - אל, ולא היה סיכוי שיקום אחד.
הם סמכו רק על עצמם.
הם היו בארבארים, אבל חייבים לציין שתהליך התירבות שלהם החל, באופן פאראדוקסלי, ברגע בו הכריזו מלחמה על ערי האיים - הם למדו את האויב, וכך הם למדו משהו מכל עיר שכבשו - איך לייצר כדים, איך לגדל עצי זית, איך להכין יין, איך לבנות עיר, וכו' וכו' וכו' -
זה היה תהליך ממושך וכאוב, במהלכו למדו הבארבארים תרבות, ואנשי התרבות למדו פראות -
תהליך כאוב, אם כי, כמסתבר, חיוני -
כי לאחר תקופה אפלה של "ימי ביניים", החל ה-"רנסאנס היווני"-
היוונים גיבשו זהות, והחלו לסחור עם שכניהם, עם כל איזור מזרח הים התיכון -
מהמצרים למשל, הם למדו איך לעשות פסלים -
אבל הרובוטיות המצרית עמדה בניגוד גמור לרוח ה-"רנסאנס" היוונית, לאופי היווני העצמאי והחדשני-
היוונים הרי היו אנשים שסמכו באופן קיצוני רק על עצמם, ולכן גם התעניינו מאד בשיפור היכולת שלהם, בהבאת היכולת שלהם לשיאה-
ומהר מאד הפסלים היוונים באמת החלו לשקף את הדחף הזה למצוינות, לשלמות-
בראבו בראבו !!!
אבל גם פה, חייבים להציג את כל התמונה, כי לחתירה הזו למצוינות יש הרי 2 פנים-
מצד אחד, היא אכן מביאה לחדשנות מבריקה, ולהישגים מדהימים בכל תחום.
מצד שני, היא מביאה לתפיסה לפיה המטרה מקדשת את האמצעים.
ו2- הצדדים האלה של השאיפה למצוינות, הזוהר- והאפל, מצאו את ביטויים ב2- הערים שהובילו את התרבות היוונית :
אתונה וספרטה.
אתונה היתה עיר שבה חיו משוררים, פילוסופים, אמנים ומחזאים, עיר בה הומצאה הדמוקרטיה, עיר שאנשיה שאפו למצוינות אינטלקטואלית ורוחנית.
ספרטה היתה עיר שאנשיה שאפו למצוינות בתחום אחר, תחום ההרג ההמוני.
הם נורא רצו להיות החיילים הכי טובים שיש, מכונות מלחמה מושלמות, ולכן הם הפכו את העיר שלהם למחנה צבאי אחד גדול.
זו היתה דיקטטורה מוחלטת.
תינוקות שנולדו עם פגם גופני – נרצחו ללא הנד עפעף.
אין מקום לנכים בחברה של סופרמנים.
הילדים נלקחו מהוריהם בגיל 7, ע"מ להתחיל את אימוניהם הצבאיים.
מאותו יום הם חיו יחדיו בפנימיות צבאיות.
והם באמת הצליחו להפוך את עצמם ללוחמים מושלמים-
חייל ספרטני לעולם לא היה נסוג, לעולם לא היה נכנע, גם מול כוחות עדיפים בהרבה.
הם היו נלחמים עד האיש האחרון.
אתונה וספרטה נאבקו ביניהן על הנהגת שאר היוונים במשך תקופה ארוכה.
היוונים העריצו את שתיהן.
היוונים היו אנשים קיצוניים, לטוב ולרע.
עכשיו, בעיה נוספת שנבעה מעצמאותם הקיצונית של היוונים היתה העובדה כי הם מעולם לא הצליחו להסכים על משהו.
הם לא הפסיקו להתווכח, ולהתקוטט, ולהתיש את עצמם במלחמות אינסופיות זה עם זה.
עד שאחד מהם, פיליפוס ממוקדון, כבש את כולם.
זה הדבר היחיד שהצליח לאחד אותם.
ואז אלכסנדר, הבן שלו, ילד בן 20 שהומלך לאחר שאביו נרצח ע"י מתנקש, אסף את כל החבר'ה הקשוחים האלה, וכבש את כל המזרח התיכון, מצרים, וחלק מכובד מאסיה-
הוא נעצר רק בהודו, וגם זה רק בגלל שהחיילים שלו פשוט סירבו להמשיך הלאה-
9 שנים עברו מאז הם יצאו מיוון, והם לא יכלו יותר לעמוד בגעגועים למנה טובה של סופלאקי.
אבל איך בכלל ילד בן 20, וצבא די קטן של יוונים, הצליחו להכניע עמים גדולים מהם בהרבה ?
שוב, חייבים לזכור כי תרבויות מנוונות, תרבויות שחסרות שיכנוע פנימי, רוצות ליפול.
רוב האוכלוסייה בעולם התרבותי, גם היום, גם לפני 2000 שנה, הורגלה תמיד לציית לפקודות מגבוה.
למצרים, לאנשי המזרח התיכון, אנשי ה-"עולם הנאור" של אותה תקופה, כבר לא ממש היה אכפת איך קראו לבוס שלהם, ומה היה המוצא שלו, או מוצא צבא שכירי החרב שהחזיק.
רוב אותם בוסים, לא משנה המוצא, היו קפיטליסטים מושחתים, עצלים ותאבי בצע.
והיוונים, שחונכו לנהל ביושר את קהילותיהם הקטנות, ידעו טוב מאד איך לנהל גם קהילות גדולות.
הם התקבלו בזרועות פתוחות ע"י ההמונים.
ואז התחילה תקופה של שלום, שיגשוג כלכלי ופריחה תרבותית בכל האזור, שנקרא מעתה
העולם ההלניסטי.
על שם יוון, "הלס" בשפתם.
מוזר, איך שהיוונים הבארבארים, הקיצוניים, הפכו בלי להרגיש לאנשי התרבות המושלמים …
והיוונים, כאמור, פתחו תקופה של שיגשוג וצמיחה ברחבי העולם התרבותי של אותם ימים, במצרים, במזרח התיכון, בטורקיה של היום, תקופה שנמשכה 200 שנה.
ובמהלך השנים האלה, גם היוונים החלו להשתנות.
כשהיו מסוגרים בקהילותיהם הקטנות, כל יווני היה מוכר באופן אישי ע"י חבריו לקהילה.
ההיכרות הזאת גרמה לכל איש ציבור לכבד את אנשי הקהילה, ולנהל את ענייניהם ביושר.
כשהתפזרו היוונים בארצות העולם ובנו לעצמם קאריירות בצבא, במימשל, באקדמיות שהקימו, הלכה והשתנתה תפיסת עולמם.
ה-"דמוקרטיה" של הקהילות הקטנות הפכה להיות זיכרון מהעבר הרחוק, הם הפכו להיות "אליטה".
אנשים נבחרו למשרות ציבוריות וצבאיות לא בגלל כשרונותיהם ואופיים, כמו בימים הקדומים, אלא מפני שהיו "מקורבים", מפני שהיו "יוונים", מפני שלמדו ביחד בתיכון עם הבן של הדוד של האחיין של המושל של מחוז סוריה.
האידיאליזם, השאיפה למצויינות של היוונים הקדומים, נשכחה, ובמקומה עלתה תפיסה מעשית, פרקטית.
וגם האמנים של אותה תקופה, במהלך השנים, יצרו פחות ופחות עבודות שהראו את המצוינות שהאדם יכול להשיג, ויותר ויותר עבודות שהתמקדו בכאן ועכשיו, במה שמול העיניים, בסיפורים מעניינים ודרמטיים, סיפורים שכמו בכל סרט הוליוודי של ימינו, עושים
וזו היתה האמנות של אותה תקופה, האמנות ההלניסטית.
אמנות שבאה להפעיל את הרגש, אמנות פופולרית, אמנות של שוברי קופות.
במהלך 200 שנה של התמסחרות, גם המושלים היוונים, כמו שאר היוונים, הלכו ואיבדו את האידיאליזם, את האמונה בצדקת הדרך, את נקיון הכפיים, את היכולת להנהיג, שאפיינה אותם בעבר.
ולכן,
בצפון, כמו שידור חוזר של ההיסטוריה, עלו
וכמו היוונים בזמנם, גם הרומאים היו קבוצה של אנשים שחיו בשולי העולם התרבותי, באחד מאזורי הגבול עם העולם הבארבארי.
הם עצמם היו שבט בארבארי, אחד מרבים באותם איזורים.
אבל בניגוד לשכניהם, בשלב מסוים הם התיישבו והחלו לעבד את האדמה, לצבור רכוש.
ואז הם נאלצו להילחם ללא הפסקה, כדי לשמור על אדמותיהם ויבוליהם מפני שכניהם הנוודים.
שלא כמו היוונים, שאופי אדמתם ההררית פיצל אותם לעשרות שבטים, הרומאים חיו במישור, נאלצו לשתף פעולה בעבודה, ובהגנה על רכושם, ולכן החברה שלהם היתה יותר מלוכדת-
היו בעלי אדמות גדולים, היו בעלי אדמות קטנים, היו סוחרים עירוניים, והיו איכרים, שעיבדו את האדמות-
עם צעיר, קפיטליסטי, וקשוח מאד.
אמנם רק לבעלי האדמות הגדולים היתה זכות הצבעה, אבל החיים בקהילה קטנה, מוקפת אויבים, טיפחו בקרבם שותפות גורל, ותחושת זהות שחצתה את ההבדלים המעמדיים-
המעמד העליון ראה עצמו כמגן השכבות החלשות, ואלו גמלו לו במטבע הנאמנות וכיבוד החוק.
בכל אופן, בסדרה של מלחמות, שהחלו כמלחמות הגנה והשתנו אט אט למלחמות על אינטרסים כלכליים, השתלטו הרומאים על כל עמדות המפתח בארצות העולם הנאור-
ארצות שנשלטו בידי יוונים עייפים, פוסט מודרניסטים, מנותקים מהעם הפשוט.
ההמונים, כמובן, קיבלו את הרומאים בזרועות פתוחות.
וכך נפתחה "התקופה הרומאית ".
בדומה לאמריקאים, שנטלו את שרביט המנהיגות מידי האירופאים, הרומאים מלכתחילה הושפעו מאד מהתרבות היוונית (הקדומה), והעריצו את האופי היווני (הקדום). לכן הם לא חידשו דבר כשתפסו את עמדות הכוח. הם רק הזיזו הצידה את האליטה היוונית המנוונת, בעדינות אך בתקיפות.
אפשר להגיד שהם היו באופיים יוונים קדומים, הגונים, קשוחים ומעשיים-
ובאמת אם יש איזשהו מאפיין לאמנות בתקופה הרומית, הרי שזוהי ה-"אמיתיות".
הרומאים אמנם אהבו את האגדות המרגשות של היוונים ההלניסטים, אבל העדיפו דברים שקצת יותר מחוברים למציאות, הם העדיפו סרטים על
שגם נראים כמו אנשים אמיתיים.
הרומאים השלימו את כיבוש שטחי העולם ההלניסטי בסביבות שנת 50 לפני הספירה.
והתקופה הזו שוב זימנה לאוכלוסיית העולם ההלניסטי 200 שנה של שקט, שלווה, והתפתחות כלכלית ותרבותית.
תור זהב, תקופה שנקראה ה-"שלום הרומאי ".
וכמו היוונים בזמנם, כשתפסו הרומאים את עמדות המפתח בעולם הם שלטו כ-"אליטה ".
ה-"דמוקרטיה" שלהם היתה זיכרון מהעבר הרחוק, הם לא חילקו זכות הצבעה למיליוני הנתינים החדשים שלהם.
אבל כמו היוונים בתחילת דרכם, הם היו אנשים הגונים, שדאגו לרווחת העם.
הקיסר הראשון מביניהם ארגן מחדש את המנגנון הבירוקרטי בכל רחבי העולם הנאור, קבע בפעם הראשונה דרגות מס בהתאם להכנסה של כל אדם, והשקיע רבות בהקמת מבני ציבור, חינוך, ודרכי מסחר-
וכך השנים עברו לאיטן, והאוכלוסייה התייצבה, התברגנה, והלכה והתעשרה.
ולאחר 200 שנים של קפיטליזם נאור, שהפך יותר ויותר פראי, הפערים החברתיים והכלכליים שבו והעמיקו, הדיונים הפוסט מודרניים התחדשו במשנה תוקף, שאלות של זהות, דת וכיוון חברתי הסעירו את האוכלוסייה.
וגם הרומאים עצמם, כמו האמריקאים בימינו, כבר לא היו כל כך בטוחים בעצמם.
הם אמנם מיסמרו את האיש ההוא ישו, אבל הרעיונות הטיבטיים שלו, שעמדו בניגוד גמור לרעיונות החברה הקפיטליסטית של אותה תקופה, הלכו ותפסו אחיזה בקרב אנשי העולם הנאור -
עולם שלמען האמת, לא היה במצב טוב -
בתקופה הארוכה של שלום וביטחון ששררה עד לאותם ימים, השתמטו אזרחים רומים רבים מחובת השירות הצבאי-
המעצמה הרי לא היתה נתונה בסכנה של ממש, והשירות הצבאי היה ממושך, כרוך בשהייה בגבולות המרוחקים, בקרב אוכלוסיה בארבארית למחצה, הרחק ממרכזי התרבות.
היה הרבה יותר קל לגייס חיילים מבין אנשי השוליים, ואפילו מבין הבארבארים שמחוץ לגבולות, מאשר מבין הרומאים המקוריים -
ולכן הצבא הלך והתמלא באנשים שהרגישו נאמנים בראש ובראשונה לעצמם, לאחר מכן למשפחה שלהם, ורק בסוף, אם בכלל, למדינה -
מדינה שלא שילמה משכורות בזמן, מדינה שגרמה להם לבזוז את האוכלוסייה המקומית, מדינה שהלכה והתפרקה -
מערכת החוק הפכה מושחתת, המסים היו כבדים, הפערים הכלכליים והחברתיים התרחבו והלכו , הבירוקרטיה התנפחה ואיבדה את יעילותה, האינפלציה זינקה-
כל אלה, כמובן, תרמו להרס החברתי-
וכמו תסריט צפוי מראש של סרט רע, מעבר לגבולות האימפריה הגיחו
השבטים הבארבארים, שכללו את הואנדלים, הוויזיגותים, האוסטרוגותים, הסאקסים (אנגלים), האלמנים
( גרמנים), הדאנים ( דנים ), הויקינגים ( שבדים ), הפראנקים ( הצרפתים האלגנטיים), ובקיצור כל העמים האירופאיים ה-"תרבותיים" של היום, הגיעו לא רחוצים, לא מנומסים, ובטח לא "תרבותיים" , מערבות אסיה וצפון אירופה.
מי בכלל היו הבארבארים המסתוריים הללו, ומה מקור החיבה המפורסמת שלהם למעשי רצח, אונס, שוד וביזה ?!
ובכן, מסתבר כי למרות הדימוי הפופולארי של הבארבארים כהמון משולהב של ארנולד שוורצנגרים עטויי פרווה, רוב אותם אנשים היו פשוט מהגרים, פליטים ועקורים, אנשי העולם השלישי, אשר חיפשו להם חיים טובים יותר במדינות העולם הראשון.
כמו היוונים בתחילת דרכם, הם אכן היו נוודים חסרי השכלה וקשוחים.
אלו היו אנשים שברחו, או גורשו, או נקלעו למצוקה כלכלית בארץ מוצאם, אנשים קשי יום ,
אנשים שנלחמו על עצם קיומם, אנשים ששימשו חוטבי העצים ושואבי המים עבור תושבי העולם הנאור, אנשים שהעולם הנאור הבחין במצוקתם, ו-(כמובן) ניצל אותה בצורה מחפירה.
והאמנים שביניהם עבדו עם החומר הזול ביותר, והזמין ביותר, באירופה הפראית, המיוערת - עץ.
הם היו מגלפים פיסות של עץ , ועץ הוא חומר של הטבע עצמו –
אתה לא שולט בו, הוא מכתיב לך את הגילוף, בהתאם לפיתולים שבו.
מדוע סגנון זה משדר תחושה כה חזקה של פראות ?
אולי בגלל שזוהי מהותה של הפראות, התחושה כי אין גבולות, פיתול המסתלסל לו בלא תיכנון, פיתול ש-כל הכיוונים פתוחים בפניו, נאמן לחוק הטבע בלבד, לצרכים הבסיסיים ביתר של הקיום האנושי, לצורך לשרוד בכל מחיר-
ההפך המוחלט מהתרבות אותה הם פגשו, תרבות של עולם פוסט מודרניסטי, נאור, שהלך והפך (שוב) מפורר, (שוב) שבע, ממוסד, מושחת-
עולם שרבים מבניו המאוכזבים החלו להגדיר את עצמם כאנשים המחפשים "הארה", שהצטרפו לדת חדשה שהחלה לעלות מן המזרח, ל-"נצרות", דת בעלת עקרונות בודהיסטיים, "הפנה את הלחי השניה", "עולם החומר הוא טפל למהות האמיתית", וכו' וכו' וכו'-
מערכת אמונות המתאימה לאנשים המבודדים על הרי גג העולם, או לאימפריה שחשה עצמה נצחית-
ולכן העולם הנאור הוכה בהלם כשחלק מאותם מהגרים, אנשים פראיים, מתוסכלים, פרצו לתוך בירת האימפריה, והחלו להשמיד בה בניינים.
אם אתה בקטע של שימור התרבות שלך כמו שהיא, זה כנראה לא רעיון טוב להפנות את הלחי השניה שלך לבארבארי.
מעניין להשוות את הדגמים הגיאומטריים הבארבאריים לדגמים הגיאומטריים של הנוצרים-
שני דגמים גיאומטריים קיצוניים, האחד פרוע לחלוטין ,
השני מאורגן לחלוטין, כאוס וסדר, כמה מפתיע ( ואולי לא )
ששניהם מהווים את סמליה של אותה תקופה….
שני צדדיו של אותו מטבע, משקפים זה את זה, זקוקים זה לזה -
בארבארים לבדם אינם מסוגלים לקדם תרבות, מאחר ותרבות זקוקה לאנשי מנגנון, לאנשי סדר.
אנשי סדר לבדם אינם מסוגלים לקדם תרבות, מאחר ותרבות זקוקה לעוז רוח ויצירתיות בארבארית.
ולכן, כמו תמיד, גם אז, גם עכשיו , גם בעתיד, השילוב בין הבארבארים הצעירים והרעבים, לבין אנשי התרבות הממוסדים והעייפים, הביא, בתום סערת הקרבות, לזינוק תרבותי, לתקופת רנסאנס -
אבל לפני שמגיעים לתקופת רנסאנס, חייבים לעבור ימי ביניים.
וימי הביניים החלו עם הגירת הבארבארים לתחומי האימפריה הרומאית, ותחילת התבססותם, תחילת החלוקה המחודשת של העושר.
אבל הבארבארים ( או "העניים", איך שתעדיפו ), לא הפילו ככה סתם, על ההתחלה, את כל "האימפריה הרומית". נפילה היא תהליך ממושך, הרבה פעמים אתה בכלל לא קולט שאתה בנפילה, כי שקיעה היא כל כך הדרגתית -
ובאותו שלב "האימפריה הרומית" היתה בסך הכל הפרובינציה של האימפריה הביזנטית.
כי הקיסר הרומי, שעד אז ישב ברומא, עבר למרכז הפיננסי והתרבותי האמיתי של האימפריה באותו שלב- העיר איסטנבול שבטורקיה, או "קונסטנטינופול" כפי שנקראה אז.
הוא חילק את האימפריה לשני חלקים, מזרחי ומערבי, הוא עצמו משל בחלק המזרחי, שהכיל את רוב האוכלוסייה ורוב העושר של האימפריה, ומושל אחר הועמד על החלק המערבי.
למען האמת, ההקמה של "הקיסרות הרומית המערבית" לא היתה יותר מאשר דרך דיפלומטית להגיד
"אין לי את הרצון והמשאבים להגן עליכם, תסתדרו לבד " .
והפרובינציה המערבית באמת נפלה ראשונה, כי הפקירו אותה לגורלה.
אבל התהליך לא עצר בפרובינציה ההיא, הקיסרות הרומית "המזרחית", או "האימפריה הביזנטית" כפי שקראה לעצמה, המשיכה בתהליך הקריסה שלה מול "בארבארים", באיבוד שטחים הדרגתי במשך מאות שנים נוספות, עד שבסוף הצטמצמה ה-"קיסרות" לעיר אחת, איסטנבול, שגם היא נפלה לבסוף-
אבל זה קרה רק כ1000- שנה לאחר מכן, ואנחנו כרגע במאה החמישית, שבה האוכלוסייה באימפריה הביזנטית הפכה, כאמור, (שוב) שבעה, חומרנית, פוסט מודרנית, ושרויה בסערת ויכוחים פילוסופיים אודות הנצרות, והשקפות פילוסופיות אחרות-
איש אחד באותה תקופה כתב מכתב לחבר שלו, מכתב שנשמר עד לימינו, בו הוא מתלונן שאי אפשר אפילו להיכנס למכולת לקנות לחם בלי להיתקל מיד בויכוח אם אחדות האלוהות מתבטאת ע"י אחדות ה-"עצם", או אחדות ה-"תוכן"-
והאמנות הביזנטית באמת שיקפה את הבילבול הזה, את חוסר האונים הזה, את הכמיהה לאיזה כוח אלוהי שיבוא ויסדר את העניינים, יגמול ל-"רשעים" ויצ'פר את ה-"טובים"-
האמנות בתקופה הביזנטית לא התמקדה ב-אדם, כמו האמנות בתקופה היוונית, או הרומית, להיפך,
האמנות בתקופה הביזנטית התמקדה ב-אלוהים -
כי האליטה הביזנטית כבר לא סמכה על עצמה, היא היתה רגילה לכך ש-השלטון דואג לכל מחסורה, המערכת המסודרת דאגה להם כל כך טוב בעבר, עד שהפכה אותם לתינוקות חסרי ישע, הם רצו שישגיחו עליהם, השגחה עליונה, הם דמיינו את אלוהים כאיזה כוח עליון רחום, איזו
אבל האמא הטובה לא באה, הביזנטיים המשיכו לאבד שטחים, וככל שהוכו יותר, התפללו בדבקות רבה יותר, הם התחילו להעריץ, באופן נואש, את הדמויות עצמן של האמא הטובה, והבן העדין, הם הפכו להיות עובדי אלילים, הם תלו את כל תקוותיהם בחתיכות של עץ צבוע, שיגנו עליהם מהמבוגרים הרעים...
ולחתיכות העץ הצבוע הם קראו "איקונות ".
ובמאה ה8- קמו כמה אנשים, שהבינו שהמצב על הפנים, ושהוא רק ילך ויורע אם האנשים ימשיכו להתפלל לאיזו אמא טובה שבשמיים שתציל אותם, והם ניסו לנער את האנשים, הם דיברו עם הקיסר, שהיה גם ראש הכנסייה, והצליחו לשכנע אותו להשמיד את כל חתיכות העץ הצבועות האלה, שגרמו לאנשים להסיר מעצמם אחריות לגורלם, שגרמו להם לחכות לנס שיציל אותם….
לאנשים האלה ההיסטוריה קראה "איקונקליסטים", יענו "משמידי האיקונות ".
האיסור על עבודת האלילים החזיק מעמד 100 שנה בלבד, תקופה קצרה מדי בשביל לחולל מהפך תודעתי בקרב אליטה מנוונת, שהורגלה לצפות להשגחה אלוהית-
כמו היוונים, כמו כל אליטה, גם האליטה הרומאית/ביזנטית שמרה עצמה מפני דם חדש-
ולכן, במרוצת הזמן, גם צאצאיה שלה הפכו להיות, בסיכומו של דבר, אנשי מערכת נטולי יוזמה -
בכל אופן, מקץ 100 שנה ה-"איקונות" הוחזרו, האימפריה הביזנטית המשיכה בדרכה העגומה מטה מטה מטה, והאמנות, כמו האנשים עצמם, לא חרגה ולו במילימטר מאותו נוסח קבוע, מקודש, קפוא, של ציורי דת אימהיים-
הם נאחזו בציפורניהם בתהילתו של עולם שאבד, סירבו לשנות ממנהגיהם, אטמו עצמם מפני השפעות זרות, ואיבדו את הסיכוי להתחדשות תרבותית….
עד כאן בנוגע למה שקרה במרכזו של העולם התרבותי, ועכשיו נחזור לפרובינציה של ה-"קיסרות הרומית המערבית", לפרובינציה שנפלה ראשונה בידי ה-"בארבארים", לארצות דרום אירופה, שנכנסו לתקופה של
ורוב היצירות שנותרו מימי הביניים הנן דתיות.
אבל לא כולן.
הדת אמנם היוותה חלק חשוב מחיי האנשים בימי הביניים, אך גם אז פיארו את טירות האצילים ה-"בארבאריים", לפחות הטירות המבוססות שביניהן, יצירות "חילוניות"-
הבעיה היא שלאצילים בימי הביניים היה מין מנהג משונה, לשרוף אחד לשני את הטירות.
ובטירות שלא הועלו באש , גבירת הטירה נהגה מדי פעם להחליף את כל הריהוט ולעשות רמונט כללי-
הם היו עסוקים בשרידה, ולא בהירהורים על ערך אמנותי של כל מיני דברים.
ולכן כמעט ולא נשארו יצירות בנושאים חילוניים מאותה תקופה.
היצירות הדתיות, לעומתן, הוזמנו והוצגו ע"י הכנסייה הנוצרית, ואף אחד לא העז להשמיד אותן.
הכנסיה הנוצרית היתה הארגון היחיד ששרד מהאימפריה הרומית, ארגון כלכלי וחינוכי יחיד במינו בימי הביניים, ארגון שמסריו נקלטו היטב בקרב המון המהגרים, אנשי המעמד הנמוך, ברחבי העולם הנאור-
אנשים "פרימיטיביים" הם הרי תמיד יותר "דתיים" מאנשים "נאורים"-
הם חייבים להאמין שמצבם ישתפר מתישהו, ואין כמו דת מאורגנת בשביל לתעל את התקווה הזו.
הנוצרים לא הקדישו את הונם ומרצם לבניית צבאות והגנה טריטוריאלית. מאז ומתמיד הם הקדישו את הונם ומרצם לחינוך המעמד הנמוך, לצדקה לעניים-
ולאחר המהפכה, המנהיגים ה-"בארבארים" ידעו להעריך זאת-
איש לא נגע לרעה באנשי הכנסייה.
הכנסייה הנוצרית הפעילה את השפעתה בקרב ה-"בארבארים", והשתמשה באמניהם לשם המחשת מסריה-
( xpl – ראשי התיבות בלאטינית של ישו ).
המסר של יצירה כזו הוא פשוט בעיני "בארבארי", "עני", שרגיל לתפוס את העולם כולו כמערבולת של אינטרסים, כמלחמת קיום של הכל בכל-
האלוהים, שלצורך העניין נקרא לו ישו, הוא הדבר שנותן צורה, סדר ומשמעות למערבולת הזו.
האותיות של שמו מכילות את המערבולת, הוא זה שבזכותו התאפשר הכל-
"העניים יירשו את הארץ", הטיפו הנוצרים באוזני העניים, והם אכן ירשו אותה.
בכוח החרב, כי האליטה לא רצתה לתת שום דבר בחינם, אבל ירשו.
ולאט לאט, במהלך מאות השנים הבאות, התחוללה אינטגרציה בין הראיה הבארבארית לראיה הרומית,
בין חוק טבע שלוח רסן, לבין חוק אנושי שבא לרסן, בין מערבולת של פיתולים, לבין דמות אנושית ברורה.
ובהתחלה זה הלך לאט, באופן מגושם, והקרין רושם בולט של חוסר מיומנות –
הדמויות היו משורטטות באופן סכמטי ומגושם, הקומפוזיציה רשלנית, הצבעוניות ילדותית-
הסיבה היא כמובן כי האנשים שציירו ציורים אלה אכן לא הוכשרו בשום בית ספר לאמנות, כפי שהיה נהוג בחברה העירונית של האימפריה הרומית -
המשבר החברתי וההאטה הכלכלית גרמו לסגירתם של האקדמיות, והנפגעות הראשונות היו -כמובן - האקדמיות לאמנות.
במשך רוב ימי הביניים, בגלל "המצב הביטחוני", הפיגועים והטרור, האנשים בכלל לא העזו לצאת מתחומי כפר הולדתם.
מי שהיה נועז מספיק לרצות בכך, היה זקוק לאישור מיוחד מהאציל שלו, ועשה את מסעותיו בשיירות מאובטחות היטב.
המוכשרים שבין הכפריים התקבלו לשורות הכנסייה, הארגון הבינלאומי היחיד ששרד. רוב היצירות בימי הביניים נעשו ע"י אנשים כאלה, במחלקות הקריאייטיביות של הכנסייה עצמה, בכנסיות ומנזרים מבודדים.
אבל ככל שעבר הזמן, והתנועה בדרכים הפכה בטוחה יותר, הלכו והתפתחו מרכזים של אומנים מקצועיים ובעלי מקצוע חופשיים, אשר שאבו ידע והשראה מכל רחבי אירופה, וזה מזה.
הם התארגנו באיגודים מקצועיים אשר נקראו "גילדות ", אשר שמרו על תעריפים קבועים, ובמסגרתם התלמדו שוליות האמנים, רכשו רמה מקצועית, ועברו בחינות ע"מ להתקבל כחברים מן המניין.
כוחם של האיגודים היה רב, ואת חבריהם החלו לשכור הכנסייה- והאצולה- בקבלנות משנה.
המורשת הבארבארית הורגשה בתחילה רק בעבודות הגרפיקה, כבר החל מהמאה ה6-, וחילחלה לארכיטקטורה במאוחר-
בנייני ציבור, שנבנים ע"י האליטה השמרנית, הנם מטבעם האחרונים המושפעים משינויים תרבותיים -
הרי לאורך כל תקופת ההתבססות, האליטה ה-"בארבארית" ראתה מול עיניה את שרידי הבניינים הרומיים, פזורים בכל רחבי דרום אירופה- תזכורת מתמדת, ומגמדת, של האימפריה שהיתה.
ולכן, כשהם השיגו מידה מסוימת של כוח ויציבות חברתית, הם ניסו לחקות את סגנון הבנייה של קודמיהם-
וזה מה שנקרא "הסגנון הרומנסקי ".
לבנות כמו הרומאים.
קשתות מעוגלות, קומה נמוכה, עמודים מאסיביים, קירות עבים.
אבל ככל שעבר הזמן, הלכה האליטה הבארבארית וצברה עוצמה
וחשיבות, נחלותיה השבטיות הפכו לממלכות, ולאימפריות,
עד כדי כך שבמאה ה9- הפך קארל הגדול, מלך הפראנקים, חזק
עד כדי כך שקיבל מאת האפיפיור את התואר "קיסר" ,
כאילו קמה מחדש הקיסרות הרומית -
ולקראת המאה ה11- הביטחון העצמי גאה עד כדי כך, שהאליטה נתנה את אישורה לנסות סגנון בנייה חדש בקתדרלות, סגנון שיראה קצת פחות כמו מבצר גבול רומאי ,
וקצת יותר כמו משכן ראוי לתהילתו של אלוהים .
ג'ורג'יו ואזארי, היסטוריון האמנות האיטלקי מהמאה ה16-,
כינה את הסגנון החדש בשם "הסגנון הגותי ".
הגותים היו אחד מהשבטים הבארבארים שהיגרו לאירופה במאה ה5- .
מה שואזארי ניסה להגיד היה - " לא השתניתם הרבה ב600- השנה האחרונות יא חבורת בארבארים חסרי תרבות ".
תודה שהחלטת לקרוא שורות אלה .
באמת .
אתה חלומו של כל כותב .
קורא .
אעשה כמיטב יכולתי לעניין, לבדר, ולהנעים עליך את זמנך היקר, ואי לכך ובהתאם לזאת ,
מאחר והזמן קצר והמלאכה מרובה, אני מרשה לעצמי לדלג בקלילות הישר לעבר ה-
הקדמה
שבה אני אומר דבר כזה :
הספר הזה הוא על אמנות.
רוב האנשים כיום נרתעים מאמנות. הם לא מבינים מה רוצים מהם. הדברים שנקראים אמנות ומוצגים בתערוכות לא אומרים להם שום דבר .
האנשים נכנסים לתערוכה מתוך ציפייה כי האמן ינסה לומר להם משהו, וכשהם עומדים מול יצירה מסוימת ולא מבינים אותה, הם באופן אוטומטי מניחים כי האשמה בקצר התיקשורתי הזה טמונה בהם.
ואז הם מרגישים שהם אהבלים, ואף אחד לא אוהב להרגיש כמו אהבל, ואף אחד לא הולך יותר לתערוכות .
אפילו לרגע לא עובר בדעתם שייתכן ולאדם שיצר את אותה יצירה פשוט אין שום דבר להגיד. או שיש לו משהו להגיד, אבל הוא לא יודע מספיק טוב איך להגיד. או שיש לו משהו להגיד, והוא גם יודע איך, אבל הוא חי בכלל בתקופה אחרת, בתרבות אחרת, ו-אז אמנם כולם הבינו אותו, אבל היום, היום כבר אי אפשר.
לא בלי הסבר .
אז חלק מהאנשים, החלק שעדיין לא חתך לכיוון היציאה, הולך ומנסה למצוא הסבר ליצירה שהוא ראה. ורוב האנשים מוצאים מולם מין טקסט מעורפל וחסר פשר, כמעט כמו היצירה עצמה :
"מחסור ללא בלמים יוצר עודף, והפרוייקט העיצובי של המאה העשרים בנה תשתיות ובנקים של דימויים פנתאונים, המורישים למאה זו מטאסטאזיס של אופציות אובייקטים. זה מפנה את הלך הרוח לעיסוק בשאלות החוקרות את הבעייתיות של "הרצינות", באופן שמבחין בין צורך שהוא הכרח לבין צורך שהוא נשאב מתוך מציאות משופעת בפתרונות, עטופות ב'עיצוב טוב' ומרופדות בעיצוב לשם עיצוב. המיינוריזם, כזרם שתערוכה זו מנסה לזהות מתוך ניצני הפריחה החדשים, אינו השקפת עולם, משום שהשקפות עולם אינן מגובשות באופן שניתן לשער כיצד הן נצרבות בתהליכים מוסדרים. להבדיל מהירושות חמורות הסבר של המודרניזם והמינימליזם, נראה כי הלך רוח זה אינו אידיאולוגי, אלא בוחן באופן ביקורתי את המארג של המערכת המעצבת, ומפעיל עליה פעולה מינורית, מתוך מודעות להשלכות הפוליטיות של עיצוב ".
מה ?!!?!!!!!
מה זה למען השם ?!!?!!
מה זו ערימת השטויות חסרת המשמעות הזו ?!?!?
ככה זה כשלמבקר אמנות אין מה להגיד, הכי קל זה לחרטט משהו בשפה מנופחת, אף אחד לא יעיז לשאול אותו למה בדיוק הוא התכוון, אף אחד לא מוכן להסתכן בלהיראות טמבל-
אז אנשים נרתעים מ-"מבקרי אמנות" , ומ-"אמנות מודרנית", והרתיעה הזו גורמת לרוב האוכלוסייה גם להירתע באופן כללי מהמושג "אמנות", ולראות ב-כל "אמנות", מכל תקופה, משהו מסובך ופלצני להחריד, שחסר כל קשר לחיים שלהם.
וזה לא בסדר .
זה לא בסדר כי כל הסיפור של ביקורת אמנות, ושל תולדות האמנות, הוא פשוט נסיונות ללמוד על אנשים, ועל אופי התקופה שבה הם חיים, או חיו, דרך הדברים שהם יצרו-
כי כל יצירה היא בעצם סיפור.
סיפור על הבנאדם שיצר אותה, סיפור על התקופה שהוא חי בה. והספר הזה הוא על סיפורים שכאלה .
בספר הזה אין ניתוחים אקדמיים. אין בו גם המון תאריכים ושמות. זה ספר על אמנות, וגם על דברים שהם לא אמנות, וגם על תרבויות, ועל היסטוריה, ועל עוד דברים - כי ככה זה, אי אפשר להסביר דבר אחד בלי להסביר דבר אחר.
הספר הזה לא מתיימר לתת סקירה מקיפה וממצה בשום תחום שהוא .
יש בספר הזה צילומים של יצירות, וצילומים שהם בעצמם יצירות, ובסוף יש אינדקס לכולם.
יש בספר הזה גם המון דברים שלא קשורים לאמנות, שסתם התחשק לי לכתוב.
ודבר אחרון, כל הדברים שאני עומד להראות ולהגיד בספר הזה, גם הם, בסיכומו של דבר, רק סיפור.
אין בהם שום אמת .
או יותר נכון, יש בהם את האמת שלי , אבל כמו כל דבר אחר שתראה, תשמע או תקרא אי פעם, אפשר גם לראות את זה הפוך לגמרי, או חצי ככה וחצי הפוך, או כסתם שטויות, או 27% נכון.....וגם זה יהיה אמת, כי אמת יחסית, חלקית, מעורפלת, חמקמקה, היא משהו שהתרגלנו אליו, כבר מוסכמה לכל דבר, בואו נשים את הדברים על השולחן :
אנחנו חיים בתקופה שבה התמוססו הגבולות האחרונים בין "אמנות" לבין "סתם משהו שצילמתי בחצר", בין מברשת שיניים סתם, למברשת שיניים "מעוצבת", למברשת שיניים במוזיאון לאמנות - בין "המסחרי", לבין ה - "חצי מסחרי", לבין ה-"אמנותי ".
אנחנו בערפל .
וזה לא רק אני ואתה.
אף אחד לא יודע להגדיר שום דבר בוודאות.
החל מראשון שומרי המוזיאונים ועד לאחרון מומחי האמנות.
זה נקרא "פוסט מודרניזם", וכולם עדיין תקועים בו.
וזה אומר משהו, לא רק על אמנות.
כי כשאתה לא מסוגל להבחין בין "מסחרי" ל-"אמנותי", זה אומר שאתה לא יודע להבדיל בין עיקר לטפל, בין "איכות" ל-"לא איכות ", וכשאתה לא יכול לעשות את זה לגבי "אמנות", זה אומר שאתה לא יכול לעשות את זה לגבי שום דבר אחר, כי אי אפשר לטשטש מושג אחד בלי לטשטש גם את כל המושגים האחרים יחד איתו - וזה מצב לא רק של "אמנים", אלא של הרבה אנשים בתחומי התרבות, החברה, האקדמיה, וכו' וכו' - זה מצב תרבותי, בכל מה שנקרא "המערב הנאור ".
יש היום מלא אנשים שלא משוכנעים שהם עושים את הדבר הנכון, שלא בטוחים בכלל שיש דבר "נכון", אנשים שרואים ש-"נכון" עבור אדם אחד, פירושו "לא נכון" עבור אדם אחר, אנשים מאד פתוחים, אנשים מבולבלים, אנשים שעבורם כל הערכים הפכו יחסיים, ולכן הערך היחיד שנישאר עבורם הוא "הזכות לביטוי עצמי".
ולכן גם האמנות שמוצגת כיום משקפת רק דבר אחד - ביטוי עצמי.
האמנות היא ראי התקופה.
ואם אנחנו רוצים להבין איך הגענו למצב הזה, ה-"פוסט מודרני", כדאי שנכיר קודם את ה-"מודרניות" עצמה -
אבל כדי להכיר את ה-"מודרניות" עצמה, צריך להכיר את תקופת הרנסאנס.
וכדי להכיר את תקופת הרנסאנס, צריך להכיר את ימי הביניים.
וכדי להכיר את ימי הביניים, צריך להכיר את האימפריה הרומית, וכן הלאה וכן הלאה, עד לראשית הזמן עצמו, עד לתקופה שבה היינו קופים באפריקה -
אבל אנחנו לא נלך עד כדי כך רחוק.
אנחנו נתחיל ב -
מצרים הקדומה
כי הסיפור של התרבות המערבית מתחיל שם, פחות או יותר.
ההיסטוריה הרשומה של מצרים מתחילה בשנת 4200 לפני הספירה.
בלב המדבר השומם של מצרים זורם לו הנילוס.
במהלך אלפי שנים כיסה הנהר את גדותיו באדמה פוריה, שהביא מן ההרים בדרום.
ככה נוצרה בלב המדבר רצועה צרה וארוכה, ברוחב מירבי של 50 ק"מ, של קרקע ראויה לעיבוד.
בגן העדן הזה התיישבו אנשים, והחלו לעבד את האדמות.
השדות המרוחקים ניזונו ממערכת של תעלות השקייה.
אחת לשנה, כמו שעון שוויצרי, היו עולים מי הנילוס על גדותיו, מציפים את השדות, ושוטפים אתם את כל סימני הגבול שבין החלקות המעובדות.
מאחר וכל הגדרות תמיד התמוטטו, ואף אחד לא היה מסוגל להגיד "זו החלקה שלי", מעולם לא התפתחה בעלות פרטית על אדמה - האדמה היתה שייכת לאלוהים.
או יותר נכון לראש השבט, שמדי שנה, אחרי השיטפונות, היה מחלק מחדש את החלקות לאיכרים.
וככה נוצר עם של עבדים, חסר בעלות על קרקע, שכירים נצחיים על אדמותיו של השליט - וחוץ מאדמותיו של השליט, היה רק מדבר.
לא בדיוק מצב שמעודד אי-ציות.
השכירים הנצחיים עבדו בפרך בעיבוד השדות.
בעונות השיטפונות, מאחר ואי אפשר היה לעבד את האדמה, וזה לא רעיון טוב לאפשר לשכירים נצחיים להסתובב חסרי מעש, זה עוד עלול להכניס להם כל מיני רעיונות לראש, החליטו השליטים להעביד אותם בפרוייקטים ציבוריים.
הם היו יכולים לומר להם לבנות בתי ספר, בתי חולים, שכונות מגורים, אוטוסדרדות לשיירות הגמלים.
אבל לא.
הם אמרו להם לשים המון אבנים אחת על גבי השניה -
וזה באמת העסיק את כולם תקופה מאד ארוכה, וכולם היו מאוד מאושרים, חוץ מבני ישראל, שלא הבינו מה רוצים מהם, ולמה הם צריכים להשתתף בכל העבודות הציבוריות חסרות התכלית האלה, ולמה מתייחסים אליהם כמו לעבדים -
הם לא הבינו שהם יושבים בקרב עם עבדים, עם שפיתח את המנטליות הזו במשך אלפי שנים של חיי שכיר נצחי, חיי ציות עיוור למלך השולט בקרקע, בהקצבת המים לרשתות ההשקיה, ב-הכל. מלך-אל.
ולשכירים נצחיים הרי אין חיים מחוץ למסגרת. אין להם תקווה לעתיד טוב יותר, ואין להם זיכרונות מעבר טוב יותר. המציאות עבורם היא דבר קבוע.
הם איבדו ממזמן את היכולת לחשוב בעצמם, לנסות דברים חדשים, ללמוד דרכים חדשות -
הם חשבו כמו רובוטים, חיו כמו רובוטים, ולכן גם ציירו את עצמם כמו
רובוטים
לפני שהיו מציירים אנשים, האמנים המצרים היו מציירים דבר ראשון רשת משבצות. מסגרת.
ככה לימדו אותם.
רשת המשבצות הסדירה את המרחקים המדויקים בין חלקי הגוף, שחולק לשמונה עשרה יחידות שוות בגודלן, שכל אחת מהן ממוקמת בנקודה קבועה על הרשת.
חוקי הרשת קבעו אפילו את רוחב הפסיעה המדויק בדמויות צועדות.
אסור היה לסטות מחוקי הרשת ולו במילימטר.
רובוטים.
התקופה שבה נבנו רוב הפירמידות, והתעצב הסגנון הקפוא של האמנות, נקראת תקופת
ממלכה קדומה
זו היתה תקופת גדולתה של מצרים, כי אין כוח בעולם שיכול להביס קן של נמלים חרוצות וממושמעות.
אבל בשלב מסוים החל לעלות מעמד ביניים, שדרש קצת אויר לנשימה.
ולאחר תקופה של מלחמות פנימיות, נפתחה תקופה חדשה בדברי ימי מצרים, תקופת
ממלכה אמצעית
שבה שרר חופש רב יותר ( יחסית) - המסחר הבינלאומי התרחב, דעות נוספות החלו להישמע.
המנטליות הלכה והשתנתה, וגם פסלי הפרעונים עצמם החלו לשקף את התמורה הזו - במקום פסלי ענק רשמיים, חמורי סבר, של אלים לא אנושיים, הלכו וקיבלו הפרעונים מגע אנושי יותר - כמובן, קשה להגיד כי הפסלים הפכו להיות "חייכניים" ו-"שופעי שמחת חיים", הפרעונים המשיכו להיראות כאילו הם סובלים מעצירות כרונית, אבל רוח של שינוי אכן הורגשה באויר - והשינוי הזה, המבורך מבחינה אנושית, גרם גם לשחיקה בכוחה של מצרים, שחיקה שגררה אחריה פלישה וכיבוש של מצרים, למשך 100 שנה.
המצרים איכשהו התאוששו, הדפו את הפולשים, והקימו ממלכה חדשה, או ליתר דיוק, "הממלכה החדשה".
ואז, למראית עין, האימפריה המצרית הגיעה לשיא כוחה והשפעתה-
המסחר הבינלאומי המשיך להתרחב, יותר אנשים ביקרו בארצות זרות, סוחרים ותיירים זרים הגיעו למצרים - נוצרה אווירה ממש קוסמופוליטית, יותר מאשר בכל תקופה בעבר.
אבל זו גם היתה תקופה שבה התעוררו מרידות בארצות החסות, היתה חדירה בלתי פוסקת של שבטים בארבאריים מהמידבר, וכוח מאיים עלה מהצפון, מאיזור עירק, החיתים.
ואז עלה על כס המלוכה אמנחתף הרביעי, איש מתון, פתוח, ליברלי, בן נאמן לתקופתו, איש שבמקום לצאת צפונה ולחסום את אויביו, העדיף לנהל דיונים פילוסופיים עם נתיניו - כי המצרים עברו דרך ארוכה מאז ימי צייתנותם החרקית, הם הגיעו לשלב של שיחרור מוחלט מהכבלים - הדור היחיד, באלפי שנות היסטוריה מצרית, ששבר את גבולות רשת המשבצות, ויצר פסלים וציורים
חיים
מצד אחד זו התפתחות תרבותית מרעישה.
מצד שני, הדור הנאור הזה הכניס את הממלכה ל 40- שנה של אנרכיה, וסימן את שקיעתה הסופית של מצרים - הם החלו לאבד את שטחיהם בזה אחר זה, עד שבסביבות שנת 700 לפני הספירה נפלה מצרים עצמה ונכבשה -
כי חשוב מאד לזכור שאימפריות, תרבויות, לא נופלות סתם.
הן נופלות כי האנשים של אותה תרבות, במובן מסוים, רוצים ליפול.
הם כבר לא משוכנעים שהם מגינים על משהו בעל ערך, על מסגרת משותפת, ולכן הם לא נלחמים בנחישות.
ומי שלא נלחם בנחישות, מפסיד.
ובצפון עלו
היוונים
ומול המצרים, אנשי המסגרת שאיבדו את האמונה במסגרת, היוונים מייצגים את הקיצוניות ההפוכה -
היוונים היו אנשים, שהיגרו ליוון מהצפון, בסביבות שנת 1500 לפני הספירה.
הם היו עניים, לא משכילים, לא מנומסים, לא מריחים טוב, אבל קשוחים מאד.
העמים הנאורים קראו להם בארבארים.
באותו שלב היו באיי יוון כמה ערים, שניהלו חיי תרבות ומסחר מפותחים, בראשות אנשי כרתים.
אותה תרבות נקראה התרבות האיגאית, שלחופי הים האיגאי.
האיגאים, אפילו יותר מהמצרים באותה תקופה, נהנו מיתרונותיה של חברת השפע הקפיטליסטית, מנוחותו של שלום ממושך - הם אפילו לא טרחו להקים חומות סביב עריהם.
השרידים של ציורי הקיר שיצרו מספרים לנו על אנשים עליזים, שאהבו מאד חגיגות ובילויים -
בכל אופן, היוונים קלטו שלאנשים העליזים אין חומות, והרסו את הערים שלהם עד היסוד.
ואז הם החלו להתפשט ולהתבסס ברחבי יוון.
יוון היא ארץ הררית.
כל משפחה יוונית מצאה לעצמה ואדי נחמד עם נוף לים, ושם נשארה.
בגלל ההרים התלולים, לא היה הרבה מגע בין משפחה למשפחה, שבט לשבט.
כל אחד שלט בנחלתו.
ולכן, שלא כמו אצל המצרים, בעלות פרטית על אדמה ( ורכוש ) היתה בהישג ידו של כל פרחח יווני.
ללא שילטון מרכזי, וללא מגע רב עם שכנים, נוצר עם של אדונים קטנים, איש איש בואדי שלו - הם חיו בקרב משפחתם, והסתכלו זה על זה בגובה העיניים.
לא היה להם מלך - אל, ולא היה סיכוי שיקום אחד.
הם סמכו רק על עצמם.
הם היו בארבארים, אבל חייבים לציין שתהליך התירבות שלהם החל, באופן פאראדוקסלי, ברגע בו הכריזו מלחמה על ערי האיים - הם למדו את האויב, וכך הם למדו משהו מכל עיר שכבשו - איך לייצר כדים, איך לגדל עצי זית, איך להכין יין, איך לבנות עיר, וכו' וכו' וכו' -
זה היה תהליך ממושך וכאוב, במהלכו למדו הבארבארים תרבות, ואנשי התרבות למדו פראות -
תהליך כאוב, אם כי, כמסתבר, חיוני -
כי לאחר תקופה אפלה של "ימי ביניים", החל ה-"רנסאנס היווני"-
היוונים גיבשו זהות, והחלו לסחור עם שכניהם, עם כל איזור מזרח הים התיכון -
מהמצרים למשל, הם למדו איך לעשות פסלים -
מקור מצרי
חיקוי יווני
אבל הרובוטיות המצרית עמדה בניגוד גמור לרוח ה-"רנסאנס" היוונית, לאופי היווני העצמאי והחדשני-
היוונים הרי היו אנשים שסמכו באופן קיצוני רק על עצמם, ולכן גם התעניינו מאד בשיפור היכולת שלהם, בהבאת היכולת שלהם לשיאה-
ומהר מאד הפסלים היוונים באמת החלו לשקף את הדחף הזה למצוינות, לשלמות-
וואו . אין מה להגיד.
כל הכבוד ליוונים !!!בראבו בראבו !!!
אבל גם פה, חייבים להציג את כל התמונה, כי לחתירה הזו למצוינות יש הרי 2 פנים-
מצד אחד, היא אכן מביאה לחדשנות מבריקה, ולהישגים מדהימים בכל תחום.
מצד שני, היא מביאה לתפיסה לפיה המטרה מקדשת את האמצעים.
ו2- הצדדים האלה של השאיפה למצוינות, הזוהר- והאפל, מצאו את ביטויים ב2- הערים שהובילו את התרבות היוונית :
אתונה וספרטה.
אתונה היתה עיר שבה חיו משוררים, פילוסופים, אמנים ומחזאים, עיר בה הומצאה הדמוקרטיה, עיר שאנשיה שאפו למצוינות אינטלקטואלית ורוחנית.
ספרטה היתה עיר שאנשיה שאפו למצוינות בתחום אחר, תחום ההרג ההמוני.
הם נורא רצו להיות החיילים הכי טובים שיש, מכונות מלחמה מושלמות, ולכן הם הפכו את העיר שלהם למחנה צבאי אחד גדול.
זו היתה דיקטטורה מוחלטת.
תינוקות שנולדו עם פגם גופני – נרצחו ללא הנד עפעף.
אין מקום לנכים בחברה של סופרמנים.
הילדים נלקחו מהוריהם בגיל 7, ע"מ להתחיל את אימוניהם הצבאיים.
מאותו יום הם חיו יחדיו בפנימיות צבאיות.
והם באמת הצליחו להפוך את עצמם ללוחמים מושלמים-
חייל ספרטני לעולם לא היה נסוג, לעולם לא היה נכנע, גם מול כוחות עדיפים בהרבה.
הם היו נלחמים עד האיש האחרון.
אתונה וספרטה נאבקו ביניהן על הנהגת שאר היוונים במשך תקופה ארוכה.
היוונים העריצו את שתיהן.
היוונים היו אנשים קיצוניים, לטוב ולרע.
עכשיו, בעיה נוספת שנבעה מעצמאותם הקיצונית של היוונים היתה העובדה כי הם מעולם לא הצליחו להסכים על משהו.
הם לא הפסיקו להתווכח, ולהתקוטט, ולהתיש את עצמם במלחמות אינסופיות זה עם זה.
עד שאחד מהם, פיליפוס ממוקדון, כבש את כולם.
זה הדבר היחיד שהצליח לאחד אותם.
ואז אלכסנדר, הבן שלו, ילד בן 20 שהומלך לאחר שאביו נרצח ע"י מתנקש, אסף את כל החבר'ה הקשוחים האלה, וכבש את כל המזרח התיכון, מצרים, וחלק מכובד מאסיה-
הוא נעצר רק בהודו, וגם זה רק בגלל שהחיילים שלו פשוט סירבו להמשיך הלאה-
9 שנים עברו מאז הם יצאו מיוון, והם לא יכלו יותר לעמוד בגעגועים למנה טובה של סופלאקי.
אבל איך בכלל ילד בן 20, וצבא די קטן של יוונים, הצליחו להכניע עמים גדולים מהם בהרבה ?
שוב, חייבים לזכור כי תרבויות מנוונות, תרבויות שחסרות שיכנוע פנימי, רוצות ליפול.
רוב האוכלוסייה בעולם התרבותי, גם היום, גם לפני 2000 שנה, הורגלה תמיד לציית לפקודות מגבוה.
למצרים, לאנשי המזרח התיכון, אנשי ה-"עולם הנאור" של אותה תקופה, כבר לא ממש היה אכפת איך קראו לבוס שלהם, ומה היה המוצא שלו, או מוצא צבא שכירי החרב שהחזיק.
רוב אותם בוסים, לא משנה המוצא, היו קפיטליסטים מושחתים, עצלים ותאבי בצע.
והיוונים, שחונכו לנהל ביושר את קהילותיהם הקטנות, ידעו טוב מאד איך לנהל גם קהילות גדולות.
הם התקבלו בזרועות פתוחות ע"י ההמונים.
ואז התחילה תקופה של שלום, שיגשוג כלכלי ופריחה תרבותית בכל האזור, שנקרא מעתה
העולם ההלניסטי.
על שם יוון, "הלס" בשפתם.
מוזר, איך שהיוונים הבארבארים, הקיצוניים, הפכו בלי להרגיש לאנשי התרבות המושלמים …
והיוונים, כאמור, פתחו תקופה של שיגשוג וצמיחה ברחבי העולם התרבותי של אותם ימים, במצרים, במזרח התיכון, בטורקיה של היום, תקופה שנמשכה 200 שנה.
ובמהלך השנים האלה, גם היוונים החלו להשתנות.
כשהיו מסוגרים בקהילותיהם הקטנות, כל יווני היה מוכר באופן אישי ע"י חבריו לקהילה.
ההיכרות הזאת גרמה לכל איש ציבור לכבד את אנשי הקהילה, ולנהל את ענייניהם ביושר.
כשהתפזרו היוונים בארצות העולם ובנו לעצמם קאריירות בצבא, במימשל, באקדמיות שהקימו, הלכה והשתנתה תפיסת עולמם.
ה-"דמוקרטיה" של הקהילות הקטנות הפכה להיות זיכרון מהעבר הרחוק, הם הפכו להיות "אליטה".
אנשים נבחרו למשרות ציבוריות וצבאיות לא בגלל כשרונותיהם ואופיים, כמו בימים הקדומים, אלא מפני שהיו "מקורבים", מפני שהיו "יוונים", מפני שלמדו ביחד בתיכון עם הבן של הדוד של האחיין של המושל של מחוז סוריה.
האידיאליזם, השאיפה למצויינות של היוונים הקדומים, נשכחה, ובמקומה עלתה תפיסה מעשית, פרקטית.
וגם האמנים של אותה תקופה, במהלך השנים, יצרו פחות ופחות עבודות שהראו את המצוינות שהאדם יכול להשיג, ויותר ויותר עבודות שהתמקדו בכאן ועכשיו, במה שמול העיניים, בסיפורים מעניינים ודרמטיים, סיפורים שכמו בכל סרט הוליוודי של ימינו, עושים
רושם חזק ומיידי –
וזו היתה האמנות של אותה תקופה, האמנות ההלניסטית.
אמנות שבאה להפעיל את הרגש, אמנות פופולרית, אמנות של שוברי קופות.
במהלך 200 שנה של התמסחרות, גם המושלים היוונים, כמו שאר היוונים, הלכו ואיבדו את האידיאליזם, את האמונה בצדקת הדרך, את נקיון הכפיים, את היכולת להנהיג, שאפיינה אותם בעבר.
ולכן,
בצפון, כמו שידור חוזר של ההיסטוריה, עלו
הרומאים
וכמו היוונים בזמנם, גם הרומאים היו קבוצה של אנשים שחיו בשולי העולם התרבותי, באחד מאזורי הגבול עם העולם הבארבארי.
הם עצמם היו שבט בארבארי, אחד מרבים באותם איזורים.
אבל בניגוד לשכניהם, בשלב מסוים הם התיישבו והחלו לעבד את האדמה, לצבור רכוש.
ואז הם נאלצו להילחם ללא הפסקה, כדי לשמור על אדמותיהם ויבוליהם מפני שכניהם הנוודים.
שלא כמו היוונים, שאופי אדמתם ההררית פיצל אותם לעשרות שבטים, הרומאים חיו במישור, נאלצו לשתף פעולה בעבודה, ובהגנה על רכושם, ולכן החברה שלהם היתה יותר מלוכדת-
היו בעלי אדמות גדולים, היו בעלי אדמות קטנים, היו סוחרים עירוניים, והיו איכרים, שעיבדו את האדמות-
עם צעיר, קפיטליסטי, וקשוח מאד.
אמנם רק לבעלי האדמות הגדולים היתה זכות הצבעה, אבל החיים בקהילה קטנה, מוקפת אויבים, טיפחו בקרבם שותפות גורל, ותחושת זהות שחצתה את ההבדלים המעמדיים-
המעמד העליון ראה עצמו כמגן השכבות החלשות, ואלו גמלו לו במטבע הנאמנות וכיבוד החוק.
בכל אופן, בסדרה של מלחמות, שהחלו כמלחמות הגנה והשתנו אט אט למלחמות על אינטרסים כלכליים, השתלטו הרומאים על כל עמדות המפתח בארצות העולם הנאור-
ארצות שנשלטו בידי יוונים עייפים, פוסט מודרניסטים, מנותקים מהעם הפשוט.
ההמונים, כמובן, קיבלו את הרומאים בזרועות פתוחות.
וכך נפתחה "התקופה הרומאית ".
בדומה לאמריקאים, שנטלו את שרביט המנהיגות מידי האירופאים, הרומאים מלכתחילה הושפעו מאד מהתרבות היוונית (הקדומה), והעריצו את האופי היווני (הקדום). לכן הם לא חידשו דבר כשתפסו את עמדות הכוח. הם רק הזיזו הצידה את האליטה היוונית המנוונת, בעדינות אך בתקיפות.
אפשר להגיד שהם היו באופיים יוונים קדומים, הגונים, קשוחים ומעשיים-
ובאמת אם יש איזשהו מאפיין לאמנות בתקופה הרומית, הרי שזוהי ה-"אמיתיות".
הרומאים אמנם אהבו את האגדות המרגשות של היוונים ההלניסטים, אבל העדיפו דברים שקצת יותר מחוברים למציאות, הם העדיפו סרטים על
אנשים אמיתיים
שגם נראים כמו אנשים אמיתיים.
הרומאים השלימו את כיבוש שטחי העולם ההלניסטי בסביבות שנת 50 לפני הספירה.
והתקופה הזו שוב זימנה לאוכלוסיית העולם ההלניסטי 200 שנה של שקט, שלווה, והתפתחות כלכלית ותרבותית.
תור זהב, תקופה שנקראה ה-"שלום הרומאי ".
וכמו היוונים בזמנם, כשתפסו הרומאים את עמדות המפתח בעולם הם שלטו כ-"אליטה ".
ה-"דמוקרטיה" שלהם היתה זיכרון מהעבר הרחוק, הם לא חילקו זכות הצבעה למיליוני הנתינים החדשים שלהם.
אבל כמו היוונים בתחילת דרכם, הם היו אנשים הגונים, שדאגו לרווחת העם.
הקיסר הראשון מביניהם ארגן מחדש את המנגנון הבירוקרטי בכל רחבי העולם הנאור, קבע בפעם הראשונה דרגות מס בהתאם להכנסה של כל אדם, והשקיע רבות בהקמת מבני ציבור, חינוך, ודרכי מסחר-
וכך השנים עברו לאיטן, והאוכלוסייה התייצבה, התברגנה, והלכה והתעשרה.
ולאחר 200 שנים של קפיטליזם נאור, שהפך יותר ויותר פראי, הפערים החברתיים והכלכליים שבו והעמיקו, הדיונים הפוסט מודרניים התחדשו במשנה תוקף, שאלות של זהות, דת וכיוון חברתי הסעירו את האוכלוסייה.
וגם הרומאים עצמם, כמו האמריקאים בימינו, כבר לא היו כל כך בטוחים בעצמם.
הם אמנם מיסמרו את האיש ההוא ישו, אבל הרעיונות הטיבטיים שלו, שעמדו בניגוד גמור לרעיונות החברה הקפיטליסטית של אותה תקופה, הלכו ותפסו אחיזה בקרב אנשי העולם הנאור -
עולם שלמען האמת, לא היה במצב טוב -
בתקופה הארוכה של שלום וביטחון ששררה עד לאותם ימים, השתמטו אזרחים רומים רבים מחובת השירות הצבאי-
המעצמה הרי לא היתה נתונה בסכנה של ממש, והשירות הצבאי היה ממושך, כרוך בשהייה בגבולות המרוחקים, בקרב אוכלוסיה בארבארית למחצה, הרחק ממרכזי התרבות.
היה הרבה יותר קל לגייס חיילים מבין אנשי השוליים, ואפילו מבין הבארבארים שמחוץ לגבולות, מאשר מבין הרומאים המקוריים -
ולכן הצבא הלך והתמלא באנשים שהרגישו נאמנים בראש ובראשונה לעצמם, לאחר מכן למשפחה שלהם, ורק בסוף, אם בכלל, למדינה -
מדינה שלא שילמה משכורות בזמן, מדינה שגרמה להם לבזוז את האוכלוסייה המקומית, מדינה שהלכה והתפרקה -
מערכת החוק הפכה מושחתת, המסים היו כבדים, הפערים הכלכליים והחברתיים התרחבו והלכו , הבירוקרטיה התנפחה ואיבדה את יעילותה, האינפלציה זינקה-
כל אלה, כמובן, תרמו להרס החברתי-
וכמו תסריט צפוי מראש של סרט רע, מעבר לגבולות האימפריה הגיחו
"בארבארים "
השבטים הבארבארים, שכללו את הואנדלים, הוויזיגותים, האוסטרוגותים, הסאקסים (אנגלים), האלמנים
( גרמנים), הדאנים ( דנים ), הויקינגים ( שבדים ), הפראנקים ( הצרפתים האלגנטיים), ובקיצור כל העמים האירופאיים ה-"תרבותיים" של היום, הגיעו לא רחוצים, לא מנומסים, ובטח לא "תרבותיים" , מערבות אסיה וצפון אירופה.
מי בכלל היו הבארבארים המסתוריים הללו, ומה מקור החיבה המפורסמת שלהם למעשי רצח, אונס, שוד וביזה ?!
ובכן, מסתבר כי למרות הדימוי הפופולארי של הבארבארים כהמון משולהב של ארנולד שוורצנגרים עטויי פרווה, רוב אותם אנשים היו פשוט מהגרים, פליטים ועקורים, אנשי העולם השלישי, אשר חיפשו להם חיים טובים יותר במדינות העולם הראשון.
כמו היוונים בתחילת דרכם, הם אכן היו נוודים חסרי השכלה וקשוחים.
אלו היו אנשים שברחו, או גורשו, או נקלעו למצוקה כלכלית בארץ מוצאם, אנשים קשי יום ,
אנשים שנלחמו על עצם קיומם, אנשים ששימשו חוטבי העצים ושואבי המים עבור תושבי העולם הנאור, אנשים שהעולם הנאור הבחין במצוקתם, ו-(כמובן) ניצל אותה בצורה מחפירה.
והאמנים שביניהם עבדו עם החומר הזול ביותר, והזמין ביותר, באירופה הפראית, המיוערת - עץ.
הם היו מגלפים פיסות של עץ , ועץ הוא חומר של הטבע עצמו –
אתה לא שולט בו, הוא מכתיב לך את הגילוף, בהתאם לפיתולים שבו.
מדוע סגנון זה משדר תחושה כה חזקה של פראות ?
אולי בגלל שזוהי מהותה של הפראות, התחושה כי אין גבולות, פיתול המסתלסל לו בלא תיכנון, פיתול ש-כל הכיוונים פתוחים בפניו, נאמן לחוק הטבע בלבד, לצרכים הבסיסיים ביתר של הקיום האנושי, לצורך לשרוד בכל מחיר-
ההפך המוחלט מהתרבות אותה הם פגשו, תרבות של עולם פוסט מודרניסטי, נאור, שהלך והפך (שוב) מפורר, (שוב) שבע, ממוסד, מושחת-
עולם שרבים מבניו המאוכזבים החלו להגדיר את עצמם כאנשים המחפשים "הארה", שהצטרפו לדת חדשה שהחלה לעלות מן המזרח, ל-"נצרות", דת בעלת עקרונות בודהיסטיים, "הפנה את הלחי השניה", "עולם החומר הוא טפל למהות האמיתית", וכו' וכו' וכו'-
מערכת אמונות המתאימה לאנשים המבודדים על הרי גג העולם, או לאימפריה שחשה עצמה נצחית-
ולכן העולם הנאור הוכה בהלם כשחלק מאותם מהגרים, אנשים פראיים, מתוסכלים, פרצו לתוך בירת האימפריה, והחלו להשמיד בה בניינים.
אם אתה בקטע של שימור התרבות שלך כמו שהיא, זה כנראה לא רעיון טוב להפנות את הלחי השניה שלך לבארבארי.
מעניין להשוות את הדגמים הגיאומטריים הבארבאריים לדגמים הגיאומטריים של הנוצרים-
שני דגמים גיאומטריים קיצוניים, האחד פרוע לחלוטין ,
השני מאורגן לחלוטין, כאוס וסדר, כמה מפתיע ( ואולי לא )
ששניהם מהווים את סמליה של אותה תקופה….
שני צדדיו של אותו מטבע, משקפים זה את זה, זקוקים זה לזה -
בארבארים לבדם אינם מסוגלים לקדם תרבות, מאחר ותרבות זקוקה לאנשי מנגנון, לאנשי סדר.
אנשי סדר לבדם אינם מסוגלים לקדם תרבות, מאחר ותרבות זקוקה לעוז רוח ויצירתיות בארבארית.
ולכן, כמו תמיד, גם אז, גם עכשיו , גם בעתיד, השילוב בין הבארבארים הצעירים והרעבים, לבין אנשי התרבות הממוסדים והעייפים, הביא, בתום סערת הקרבות, לזינוק תרבותי, לתקופת רנסאנס -
אבל לפני שמגיעים לתקופת רנסאנס, חייבים לעבור ימי ביניים.
וימי הביניים החלו עם הגירת הבארבארים לתחומי האימפריה הרומאית, ותחילת התבססותם, תחילת החלוקה המחודשת של העושר.
אבל הבארבארים ( או "העניים", איך שתעדיפו ), לא הפילו ככה סתם, על ההתחלה, את כל "האימפריה הרומית". נפילה היא תהליך ממושך, הרבה פעמים אתה בכלל לא קולט שאתה בנפילה, כי שקיעה היא כל כך הדרגתית -
ובאותו שלב "האימפריה הרומית" היתה בסך הכל הפרובינציה של האימפריה הביזנטית.
כי הקיסר הרומי, שעד אז ישב ברומא, עבר למרכז הפיננסי והתרבותי האמיתי של האימפריה באותו שלב- העיר איסטנבול שבטורקיה, או "קונסטנטינופול" כפי שנקראה אז.
הוא חילק את האימפריה לשני חלקים, מזרחי ומערבי, הוא עצמו משל בחלק המזרחי, שהכיל את רוב האוכלוסייה ורוב העושר של האימפריה, ומושל אחר הועמד על החלק המערבי.
למען האמת, ההקמה של "הקיסרות הרומית המערבית" לא היתה יותר מאשר דרך דיפלומטית להגיד
"אין לי את הרצון והמשאבים להגן עליכם, תסתדרו לבד " .
והפרובינציה המערבית באמת נפלה ראשונה, כי הפקירו אותה לגורלה.
אבל התהליך לא עצר בפרובינציה ההיא, הקיסרות הרומית "המזרחית", או "האימפריה הביזנטית" כפי שקראה לעצמה, המשיכה בתהליך הקריסה שלה מול "בארבארים", באיבוד שטחים הדרגתי במשך מאות שנים נוספות, עד שבסוף הצטמצמה ה-"קיסרות" לעיר אחת, איסטנבול, שגם היא נפלה לבסוף-
אבל זה קרה רק כ1000- שנה לאחר מכן, ואנחנו כרגע במאה החמישית, שבה האוכלוסייה באימפריה הביזנטית הפכה, כאמור, (שוב) שבעה, חומרנית, פוסט מודרנית, ושרויה בסערת ויכוחים פילוסופיים אודות הנצרות, והשקפות פילוסופיות אחרות-
איש אחד באותה תקופה כתב מכתב לחבר שלו, מכתב שנשמר עד לימינו, בו הוא מתלונן שאי אפשר אפילו להיכנס למכולת לקנות לחם בלי להיתקל מיד בויכוח אם אחדות האלוהות מתבטאת ע"י אחדות ה-"עצם", או אחדות ה-"תוכן"-
והאמנות הביזנטית באמת שיקפה את הבילבול הזה, את חוסר האונים הזה, את הכמיהה לאיזה כוח אלוהי שיבוא ויסדר את העניינים, יגמול ל-"רשעים" ויצ'פר את ה-"טובים"-
האמנות בתקופה הביזנטית לא התמקדה ב-אדם, כמו האמנות בתקופה היוונית, או הרומית, להיפך,
האמנות בתקופה הביזנטית התמקדה ב-אלוהים -
כי האליטה הביזנטית כבר לא סמכה על עצמה, היא היתה רגילה לכך ש-השלטון דואג לכל מחסורה, המערכת המסודרת דאגה להם כל כך טוב בעבר, עד שהפכה אותם לתינוקות חסרי ישע, הם רצו שישגיחו עליהם, השגחה עליונה, הם דמיינו את אלוהים כאיזה כוח עליון רחום, איזו
אמא טובה
אבל האמא הטובה לא באה, הביזנטיים המשיכו לאבד שטחים, וככל שהוכו יותר, התפללו בדבקות רבה יותר, הם התחילו להעריץ, באופן נואש, את הדמויות עצמן של האמא הטובה, והבן העדין, הם הפכו להיות עובדי אלילים, הם תלו את כל תקוותיהם בחתיכות של עץ צבוע, שיגנו עליהם מהמבוגרים הרעים...
ולחתיכות העץ הצבוע הם קראו "איקונות ".
ובמאה ה8- קמו כמה אנשים, שהבינו שהמצב על הפנים, ושהוא רק ילך ויורע אם האנשים ימשיכו להתפלל לאיזו אמא טובה שבשמיים שתציל אותם, והם ניסו לנער את האנשים, הם דיברו עם הקיסר, שהיה גם ראש הכנסייה, והצליחו לשכנע אותו להשמיד את כל חתיכות העץ הצבועות האלה, שגרמו לאנשים להסיר מעצמם אחריות לגורלם, שגרמו להם לחכות לנס שיציל אותם….
לאנשים האלה ההיסטוריה קראה "איקונקליסטים", יענו "משמידי האיקונות ".
האיסור על עבודת האלילים החזיק מעמד 100 שנה בלבד, תקופה קצרה מדי בשביל לחולל מהפך תודעתי בקרב אליטה מנוונת, שהורגלה לצפות להשגחה אלוהית-
כמו היוונים, כמו כל אליטה, גם האליטה הרומאית/ביזנטית שמרה עצמה מפני דם חדש-
ולכן, במרוצת הזמן, גם צאצאיה שלה הפכו להיות, בסיכומו של דבר, אנשי מערכת נטולי יוזמה -
בכל אופן, מקץ 100 שנה ה-"איקונות" הוחזרו, האימפריה הביזנטית המשיכה בדרכה העגומה מטה מטה מטה, והאמנות, כמו האנשים עצמם, לא חרגה ולו במילימטר מאותו נוסח קבוע, מקודש, קפוא, של ציורי דת אימהיים-
הם נאחזו בציפורניהם בתהילתו של עולם שאבד, סירבו לשנות ממנהגיהם, אטמו עצמם מפני השפעות זרות, ואיבדו את הסיכוי להתחדשות תרבותית….
עד כאן בנוגע למה שקרה במרכזו של העולם התרבותי, ועכשיו נחזור לפרובינציה של ה-"קיסרות הרומית המערבית", לפרובינציה שנפלה ראשונה בידי ה-"בארבארים", לארצות דרום אירופה, שנכנסו לתקופה של
ימי ביניים
ורוב היצירות שנותרו מימי הביניים הנן דתיות.
אבל לא כולן.
הדת אמנם היוותה חלק חשוב מחיי האנשים בימי הביניים, אך גם אז פיארו את טירות האצילים ה-"בארבאריים", לפחות הטירות המבוססות שביניהן, יצירות "חילוניות"-
הבעיה היא שלאצילים בימי הביניים היה מין מנהג משונה, לשרוף אחד לשני את הטירות.
ובטירות שלא הועלו באש , גבירת הטירה נהגה מדי פעם להחליף את כל הריהוט ולעשות רמונט כללי-
הם היו עסוקים בשרידה, ולא בהירהורים על ערך אמנותי של כל מיני דברים.
ולכן כמעט ולא נשארו יצירות בנושאים חילוניים מאותה תקופה.
היצירות הדתיות, לעומתן, הוזמנו והוצגו ע"י הכנסייה הנוצרית, ואף אחד לא העז להשמיד אותן.
הכנסיה הנוצרית היתה הארגון היחיד ששרד מהאימפריה הרומית, ארגון כלכלי וחינוכי יחיד במינו בימי הביניים, ארגון שמסריו נקלטו היטב בקרב המון המהגרים, אנשי המעמד הנמוך, ברחבי העולם הנאור-
אנשים "פרימיטיביים" הם הרי תמיד יותר "דתיים" מאנשים "נאורים"-
הם חייבים להאמין שמצבם ישתפר מתישהו, ואין כמו דת מאורגנת בשביל לתעל את התקווה הזו.
הנוצרים לא הקדישו את הונם ומרצם לבניית צבאות והגנה טריטוריאלית. מאז ומתמיד הם הקדישו את הונם ומרצם לחינוך המעמד הנמוך, לצדקה לעניים-
ולאחר המהפכה, המנהיגים ה-"בארבארים" ידעו להעריך זאת-
איש לא נגע לרעה באנשי הכנסייה.
הכנסייה הנוצרית הפעילה את השפעתה בקרב ה-"בארבארים", והשתמשה באמניהם לשם המחשת מסריה-
( xpl – ראשי התיבות בלאטינית של ישו ).
המסר של יצירה כזו הוא פשוט בעיני "בארבארי", "עני", שרגיל לתפוס את העולם כולו כמערבולת של אינטרסים, כמלחמת קיום של הכל בכל-
האלוהים, שלצורך העניין נקרא לו ישו, הוא הדבר שנותן צורה, סדר ומשמעות למערבולת הזו.
האותיות של שמו מכילות את המערבולת, הוא זה שבזכותו התאפשר הכל-
"העניים יירשו את הארץ", הטיפו הנוצרים באוזני העניים, והם אכן ירשו אותה.
בכוח החרב, כי האליטה לא רצתה לתת שום דבר בחינם, אבל ירשו.
ולאט לאט, במהלך מאות השנים הבאות, התחוללה אינטגרציה בין הראיה הבארבארית לראיה הרומית,
בין חוק טבע שלוח רסן, לבין חוק אנושי שבא לרסן, בין מערבולת של פיתולים, לבין דמות אנושית ברורה.
ובהתחלה זה הלך לאט, באופן מגושם, והקרין רושם בולט של חוסר מיומנות –
הדמויות היו משורטטות באופן סכמטי ומגושם, הקומפוזיציה רשלנית, הצבעוניות ילדותית-
הסיבה היא כמובן כי האנשים שציירו ציורים אלה אכן לא הוכשרו בשום בית ספר לאמנות, כפי שהיה נהוג בחברה העירונית של האימפריה הרומית -
המשבר החברתי וההאטה הכלכלית גרמו לסגירתם של האקדמיות, והנפגעות הראשונות היו -כמובן - האקדמיות לאמנות.
במשך רוב ימי הביניים, בגלל "המצב הביטחוני", הפיגועים והטרור, האנשים בכלל לא העזו לצאת מתחומי כפר הולדתם.
מי שהיה נועז מספיק לרצות בכך, היה זקוק לאישור מיוחד מהאציל שלו, ועשה את מסעותיו בשיירות מאובטחות היטב.
המוכשרים שבין הכפריים התקבלו לשורות הכנסייה, הארגון הבינלאומי היחיד ששרד. רוב היצירות בימי הביניים נעשו ע"י אנשים כאלה, במחלקות הקריאייטיביות של הכנסייה עצמה, בכנסיות ומנזרים מבודדים.
אבל ככל שעבר הזמן, והתנועה בדרכים הפכה בטוחה יותר, הלכו והתפתחו מרכזים של אומנים מקצועיים ובעלי מקצוע חופשיים, אשר שאבו ידע והשראה מכל רחבי אירופה, וזה מזה.
הם התארגנו באיגודים מקצועיים אשר נקראו "גילדות ", אשר שמרו על תעריפים קבועים, ובמסגרתם התלמדו שוליות האמנים, רכשו רמה מקצועית, ועברו בחינות ע"מ להתקבל כחברים מן המניין.
כוחם של האיגודים היה רב, ואת חבריהם החלו לשכור הכנסייה- והאצולה- בקבלנות משנה.
המורשת הבארבארית הורגשה בתחילה רק בעבודות הגרפיקה, כבר החל מהמאה ה6-, וחילחלה לארכיטקטורה במאוחר-
בנייני ציבור, שנבנים ע"י האליטה השמרנית, הנם מטבעם האחרונים המושפעים משינויים תרבותיים -
הרי לאורך כל תקופת ההתבססות, האליטה ה-"בארבארית" ראתה מול עיניה את שרידי הבניינים הרומיים, פזורים בכל רחבי דרום אירופה- תזכורת מתמדת, ומגמדת, של האימפריה שהיתה.
ולכן, כשהם השיגו מידה מסוימת של כוח ויציבות חברתית, הם ניסו לחקות את סגנון הבנייה של קודמיהם-
וזה מה שנקרא "הסגנון הרומנסקי ".
לבנות כמו הרומאים.
קשתות מעוגלות, קומה נמוכה, עמודים מאסיביים, קירות עבים.
אבל ככל שעבר הזמן, הלכה האליטה הבארבארית וצברה עוצמה
וחשיבות, נחלותיה השבטיות הפכו לממלכות, ולאימפריות,
עד כדי כך שבמאה ה9- הפך קארל הגדול, מלך הפראנקים, חזק
עד כדי כך שקיבל מאת האפיפיור את התואר "קיסר" ,
כאילו קמה מחדש הקיסרות הרומית -
ולקראת המאה ה11- הביטחון העצמי גאה עד כדי כך, שהאליטה נתנה את אישורה לנסות סגנון בנייה חדש בקתדרלות, סגנון שיראה קצת פחות כמו מבצר גבול רומאי ,
וקצת יותר כמו משכן ראוי לתהילתו של אלוהים .
ג'ורג'יו ואזארי, היסטוריון האמנות האיטלקי מהמאה ה16-,
הגותים היו אחד מהשבטים הבארבארים שהיגרו לאירופה במאה ה5- .
מה שואזארי ניסה להגיד היה - " לא השתניתם הרבה ב600- השנה האחרונות יא חבורת בארבארים חסרי תרבות ".
אבל אף בארבארי בכלל לא היה מעלה על דעתו להקים בנייני פאר - הם היו יותר בקטע של לשרוף אותם.
הקתדרלות האלה פשוט נבנו ע"י אנשים שהפסיקו להתבייש במורשת שלהם.
העיטורים המורכבים והמפותלים, החיוניות והלהט, כולם שאובים מהמסורת הפראית, מוצגים בגאווה, ללא רגש נחיתות, חלק בלתי נפרד מבניין רומי, שמבוסס על ארכיטקטורה יוונית, שמבוססת על ארכיטקטורה מצרית ו-איגאית, והכל במסגרת בניין שהוקם לתכלית נוצרית/יהודית - קוקטייל של עמים ותרבויות.
הארכיטקטים של אותה תקופה גילו כי קשתות מחודדות נושאות משקל בצורה טובה יותר מקשתות מעוגלות. המצאה זו, בנוסף להמצאת תמוכות חיצוניות לבניין, איפשרו להם ליצור בניינים גבוהים בצורה חסרת תקדים, אוריריים למראה, בעלי קירות דקים וחלונות ויטראז' ענקיים.
הבנייה הרומנסקית, על קירותיה העבים וחלונותיה הצרים, היתה אידיאלית לאקלימה שטוף השמש של
דרום אירופה. הבנאדם היה נכנס מהרחוב הלוהט הישר למקלט צונן ואפלולי.
הבניה הגותית, שהחלה בצרפת והתפשטה בכל רחבי צפון אירופה, נתנה מענה לתנאי האקלים השונים-
החלונות הצבעוניים הענקיים איפשרו למקסימום אור שמש לחדור.
אבל זה, כמובן, שולי לעניין העיקרי -
מעבר לעניין ההתאמה לאקלים, הרי שהשינוי הארכיטקטוני משקף שינוי תפיסתי -
ממנטליות של בניית מבצר גבול, למנטליות של בניית מרכז אימפריה.
שוב, בארבארים הפכו לבני תרבות, בלי לשים לב בכלל.
תהליך התירבות שלהם החל ברגע שהחלו ללחום בתושביה המנוונים של האימפריה הרומית, ונמשך דרך מאות שנים של אינטגרציה עם אותם תושבים, כאשר שחור התערבב עם לבן, בארבארי עם בן תרבות ,
וכל התהליך הזה הגיע לשיאו ב -
שכידוע החלה באיטליה, אשר באותה תקופה, מאה 14 עד 16, שמרה באורח פלא על איזון רופף-
מבחינה פוליטית היתה מורכבת מכ250- נסיכויות ורפובליקות קטנטנות (של אצילים בארבארים לשעבר) , שרקמו ללא הרף בריתות זו עם זו, רק ע"מ להפר אותן כמעט באותה מהירות.
גם מבחינה חברתית היתה גמישה להפליא - סוחרים הפכו לנסיכים שהפכו לקרדינלים, שחזרו לשמש כמדינאים, שנאלצו להפוך למצביאים, כדי להגן על האינטרסים שלהם כסוחרים, ששואפים יום אחד להיבחר כאפיפיורים.
זו היתה תקופה של ניגודים שחיו יחדיו, בארבארים שהיו אנשי תרבות, אנשי תרבות שהיו בארבארים,
תקופה שראתה את התעוררות הרעיון ההומניסטי - יחד עם מסחר ער בעבדים, תחייה באמונה הנוצרית, לצד תחייה של עבודת אלילים-
הדבר האחרון שאפשר להגיד על הרנסאנס הוא שזו היתה תקופה יציבה.
שום דבר גמיש אינו יציב, לפחות לא מבחינה חיצונית -
אבל גמישות מאפשרת חיבור בין הפכים,
והאמנים של אותה תקופה אכן הפגינו גמישות מרשימה,
גמישות שבימי הביניים היתה מקנה להם כרטיס כניסה למדורה בכיכר העיר, הרי הם העזו לחבר יחדיו שמיימיות וחייתיות.
איזה אדם בן ימי הביניים היה מעז לצייר את הבתולה הקדושה כשהיא מיניקה את הגור שלה ?!?-
לא יעלה על הדעת, חילול הקודש.
מעבר לניגודים המדהימים האלה, הדמויות האנושיות שצוירו בתקופת הרנסאנס, להבדיל מאלו שצוירו בימי הביניים, שבו והפכו להיות תלת ממדיות -
במסגרת התנופה והפתיחות האינטלקטואלית של אותה תקופה הם גילו מחדש - ושיכללו לכדי נוסחה מתימטית - את חוקי הפרספקטיבה, אשר היו ידועים ליוונים ולרומאים -
למעשה, עצם המונח "רנסאנס" משמעו "לידה מחדש", לידתה המחודשת של תרבות יוון/רומי.
אבל תקופת "רנסאנס" לא רק מחדשת את ציוויליזציית העבר-
היא מתעלה על הישגיה.
ותקופת "רנסאנס" לא יכולה לבוא ללא "ימי ביניים", ו-"ימי ביניים" לא יכולים לבוא ללא "בארבארים",
ו-"בארבארים" לא מופיעים ללא "אימפריה מנוונת", ו-"אימפריה מנוונת" נבנית הרי מתוך "אימפריה צעירה", ו-"אימפריה צעירה" נבנית ע"י, הפלא ופלא, בארבארים נמרצים.
וחוזר חלילה שוב ושוב ושוב ושוב.
"תקופת רנסאנס" הנה תקופה מופלאה, תקופה שנמצאת בנקודת איזון מסוימת, שברירית, בין הסערה לביטחון, נהנית מהשפעתם של "כאוס" ו-"סדר" כאחד -
"ימי ביניים", לעומת זאת, מאופיינים בקוטביות דו-מימדית-
מצד אחד התפרצויות בארבאריות כאוטיות של דם ואש, מצד שני מערכת מעמדית נוקשה עד מחנק, מורשת קיצונית של שבטי נוודים, לצד מורשת קיצונית של אימפריה מסויידת עורקים-
תקופה של הבדלים קיצוניים, טרם היתוכם לרנסאנס, תקופה של רואי שחור לבן-
המלך נולד לשלוט, האיכר נולד לגדל מזון, החייל נולד להגן, הבארבארי נולד להרוס.
בית בפרברים ו2- מכוניות זה טוב, לקרוע את אמריקה על "הארלי" זה רע.
או להיפך, כמובן.
בארבארי חד מימדי אינו טוב מבן תרבות חד מימדי.
כשהכל שחור/לבן, החיים הרבה יותר פשוטים.
ולכן תקופות "ימי ביניים", שמתחילות בעת המפגש של אימפריה עייפה עם בארבארים נמרצים, הן תקופות יציבות ובטוחות, מבחינה מסוימת, כי לאנשים פחות או יותר ברור מי נגד מי ולמה -
ומצד אחד זה טוב, כי אז אתה יודע את מקומך.
מצד שני זה מבאס, כי אז אתה יודע רק את מקומך.
ו-"תקופות רנסאנס" הן תקופות של בלבול וחוסר בהירות, כי לאנשים אין מושג ברור מי נגד מי ולמה -
ומצד אחד זה טוב, כי בילבול הנו הדרך היחידה לצאת מתבנית מחשבה.
ומצד שני זה רע, כי ברגע שאתה יוצא מתבנית מחשבה, אתה דן את עצמך לחיים של בדידות.
לכל דבר יש מחיר-
וכל עוד הוא אינו משלים עם כך, איש ימי הביניים נידון לסבול בכבליו המייאשים, ואיש הרנסאנס - בבדידותו הזעופה:
"אני מניח כי רבים יכנו את עבודתי הצנועה 'חסרת תועלת'.
אנשים אלה, עד כמה שזה נוגע לי, הם כמו האנשים עליהם דיבר דמטריוס, כשאמר שהוא אדיש לרוח היוצאת מפיהם כשם שהוא אדיש לרוח היוצאת מישבנם.
אנשים אלה מלגלגים על המצאותי ותגליותי, אך עליהם רובצת אשמה כבדה פי כמה, מאחר והם לא המציאו דבר ולא גילו דבר, הם רק מתרוצצים סביב ומציגים את רעיונותיהם של אנשים אחרים -
לולא מזלם הטוב, שאיפשר להם להיוולד בדמות אנוש, הייתי מסווג אותם יחד עם הבקר ועם הבהמות ".
ליאונרדו דה-וינצ'י -
השותף האידיאלי ליום של מנגל בכינרת.
וזו, חבר יקר, היתה תקופת הרנסאנס-
תקופה של התמזגות דרכי חשיבה, יצירתיות בארבארית בתוך חברה תרבותית-
מה הפלא שבאותה תקופה נעשו כל כך הרבה תגליות, נכתבו כל כך הרבה יצירות מופת ?
וכל זה, כמובן, לא ממש קשור לתולדות האמנות.
אז ככה. מאותו שלב, תקופת הרנסאנס, הסיפור של תולדות האמנות מתחיל להסתבך.
הוא מתחיל להסתבך כי בארצות אירופה הלך ועלה מעמד בינוני אמיד, מעמד של סוחרים, אשר סיפק פרנסה בשפע להמון אמנים, אשר צצו, בעקבות הביקוש, כפטריות אחרי הגשם.
הוא מתחיל להסתבך כי בנוסף להמון אנשים שרצו אמנות, והמון אמנים שסיפקו אותה, צצו גם המון מבקרי אמנות, המון היסטוריונים של האמנות, המון סוחרי אמנות, המון אנשי תיאוריה של האמנות, ולכולם היה צריך למצוא עבודה.
הוא מתחיל להסתבך כי המציאו את הדפוס, וככה כל צייר נידח, כל מעצב וילונות מדרום אזרביג'ן, כל פסל עיוור ומגמגם מצפון ספרד, זכה לתיעוד, קיטלוג, איבחון, כירטוס, ומיקום מכובד בתוך ספר עב כרס, המתעמק בפרטי פרטיו של סגנון הציור הניאו גותי, פוסט בארוקי, רבע רנסאנסי, רבע פלמי, רבע מנייריסטי, רבע לשבע, סגנון שאפשר למצוא רק, ואך ורק, בחבל הבאסקים העליון, אחרי הנהר, מסביב לעץ, ליד דרך העפר התלולה, ליד הסיבוב שמוביל לכפר של סבתא קונצ'יטה הצולעת, המייסדת הגאה של הסגנון.
וסגנונות באסקיים שכאלה היו- וישנם- הרבה.
ולכן אנחנו נתמקד רק ב-מרכזיים שבין אותם זרמים וסגנונות.
והסגנון הראשון שעליו נתעכב הנו ה-"מאנייריזם ".
כמו השמות של רוב הסגנונות האמנותיים, גם השם של הסגנון הזה ניתן לו ככינוי גנאי, ע"י מבקרי אמנות אניני טעם.
"מאנייריזם" פירושו "סגנון", "סטייל", במשמעות של "יותר מדי סטייל", והשם בא ללגלג על אמנים שציירו תוך הדגשה של תנועות דראמטיות, הפגנת רגשות עזים ומוגזמים, שימוש בצבעים קיצוניים-
הסרטים ההודיים של עולם האמנות האיטלקי .
ההורדה של ישו מהצלב, גירסת בומביי.
הסגנון הזה הפך מאד פופולארי באיטליה של המאה ה16-, בייחוד ברומא.
וכדי להבין למה, חייבים לשוב ולצלול לתוך החברה הרומאית של אותה תקופה -
כי ברומא ישב האפיפיור.
רומא היתה מדינת האפיפיור.
וכשאני אומר מדינת האפיפיור, אני לא מתכוון לשניים וחצי רחובות, עם משמר כבוד של אנשים בבגדים מצחיקים, כמו שזה היום.
באותה תקופה, בה היתה איטליה מחולקת למאות ערים/נסיכויות קטנות, האפיפיור היה השליט של כל העיר, על תושביה, על סוחריה, על הקרקעות שהקיפו אותה-
נסיך לכל דבר.
אחד הגדולים והעשירים שבנסיכים, למען האמת.
וחצר הנסיכות שלו הורכבה מאנשי כנסייה עשירים ובעלי קרקעות, אליטה לכל דבר.
איך הפכה המנהיגות של הדת הנוצרית, שכזכור החלה את דרכה כאירגון של אנשים פשוטים וישרים, שחילקו את הונם לנזקקים, להיות אליטה עשירה ומושחתת ?
צריך לזכור שמאותה תקופה של ראשית הנצרות, ראשית בודהיסטית מוסרית, עברו 1600 שנה.
1600 שנה, במהלכם קיבלו אנשי הכנסייה לידיהם קרקעות ונכסים מאת האצולה ה-"בארבארית", ע"מ שינהלו אותם באופן הגון ומוסרי, לרווחת העם.
1600 שנה בהם הלך והפך הארגון הכנסייתי לעשיר ורב השפעה, פוליטי, מושחת, נגוע בשיקולים זרים של כסף, מעמד וכוח.
1600 שנה בהם פחות ופחות אנשים ישרים נכנסו לשורות הכנסייה, ויותר ויותר אנשים שראו בה קרש קפיצה לקאריירות פוליטיות -
תפקידים גבוהים בכנסייה של אותה תקופה אוישו ע"י אנשים חסרי מצפון, אנשים חסרי אלוהים, ששיחדו, רימו וקנו את דרכם לכוח והשפעה.
מה הפלא שהם העדיפו להשקיע הון עתק בפיאור ארמונותיהם ביצירות אמנות, מאשר לפזר את הון הכנסייה בין העניים ?
מה הפלא שיצירות האמנות שהם הזמינו מתעסקות יותר ב-רושם חיצוני, מאשר בכל דבר אחר ?
הם חיו חיים של בני אלים , ולכן גם יצירות האמנות שהם הזמינו נראות כמו
אין זכר לרעב.
אין זכר למצוקה.
אין זכר לשום דבר שמתחולל בעולם האמיתי, מעבר לחומות הוואתיקן.
האליטה הכנסייתית חיה בבועה של עושר ונהנתנות, ולכן מאד הופתעה כשארצות צפון אירופה בעטו אותה החוצה.
ארצות צפון אירופה, גרמניה, שוויץ, הולנד, בלגיה, אנגליה, היו מאז ומתמיד מרוחקות ממוקד הכוח של הכנסייה הנוצרית, רומא.
הן פיזית והן מנטלית.
וכשהכמרים המקומיים שלהם הטיפו לצניעות ודרך ארץ, הם קיבלו את זה כפשוטו.
ובמאה ה16- התמנה אפיפיור אחד ברומא, שהחליט כמובן שמה שנחוץ לרווחת העם זה עוד כנסייה, מפוארת וענקית, שתיבנה ברומא, בתיכנונו של מיכאלאנג'לו.
וכדי לממן את הקמת הכנסייה, הוא שלח מטיפים שינדדו בין כל ארצות אירופה, וימכרו סחורה מעניינת מאד : סליחה.
כל חוטא, רוצח, נואף, היה אמור לשלם סכום מסוים לאותו מטיף, לאותו רב, והוקוס פוקוס, כל חטאיו היו נמחלים לו, והוא היה חוזר שמח ומאושר לביתו, מוכן ומזומן ליום נוסף של חטא-
ואחד המטיפים האלה, שנשלח לגרמניה, מכר גם סליחות עבור חטאים שעדיין לא נעשו.
תמיד טוב שיש איזה סליחה בכיס, לך תדע את מי תרמה מחר.
אבל האנשים בצפון לא כל כך אהבו את העסק המסריח הזה, ואחד מהם, מרטין לותר, מרצה פשוט באוניברסיטה, כתב בדיוק כמה העסק הזה מסריח בעיניו, ותלה את מה שכתב על הדלת של הכנסייה של האוניברסיטה.
וזה עשה באלגן באלגן, כי ישר לקחו את זה, והדפיסו את זה באלפי עותקים, וחילקו ברחובות, והרבה אנשים שחשבו תכל'ס אותו הדבר, הרימו את הראש וזרקו את ה-"דתיים" המושחתים האלה מכל המדרגות.
מרטין לותר היה איש פשוט, אחד מהעם, שלקח אחריות.
אל תזלזל בכוח שלך לשנות דברים.
ומה שמרטין לותר עשה חולל מהפיכה בכל ארצות הצפון, האנשים שם התחילו לקרוא לעצמם לותרנים, על שם לותר, והם עשו רפורמה במוסדות הכנסייה שלהם, התחילו לדאוג לחלשים במקום למושחתים, התחילו להתעסק עם אנשים במקום עם טקסים, והראייה החדשה הזו חילחלה גם לאמנות שלהם, לא עוד חגיגות איטלקיות של בני אלים מדושני עונג, אלא
הציירים בארצות הצפון ציירו אנשים מן השורה, נוף כפרי, ערים, חיות בית ושדה, נושאים חילוניי
הם ציירו את המציאות, כפי שחיו אותה.
והסגנון הזה נקרא ה-"רנסאנס הצפוני " .
בינתיים, הכנסייה הנוצרית בדרום, שהפכה להיות "הכנסייה הקתולית", ( להבדיל מהכנסיות העצמאיות שהחלו להיווצר בארצות הצפון, ה-"לותרנית" וה-"פרוטסטנטית" ) , ניסתה להתאושש מהסטירה שקיבלה, והתחילה לחפש דרכים לעצור את המפולת, את בריחת המאמינים.
ואחת מהדרכים לנסות ולקרב חזרה את המאמינים היתה, כמו תמיד, דרך האמנות.
לא עוד סרטים הודיים תלושים מהמציאות, אגדות יווניות ופאר אליטיסטי.
הם הזמינו סרטים שיציגו את סיפורי הכנסייה בגובה העיניים, שיראו את ישו ואבות הכנסייה כבני אדם, שיראו את הכאב, את הדם, את האבק המזוהם
והסגנון הזה נקרא "בארוק ".
"בארוק" בפורטוגזית פירושו "פגום", "לא שלם ".
ככה זה עם מבקרי האמנות המנוולים האלה, תמיד יש להם משהו נבזי להגיד.
בכל אופן, הכנסייה הקתולית חטפה סטירה, וניסתה לשנות את דרכיה.
בצרפת, לעומת זאת, המלך והאצולה הלכו והתרחקו מהעם הפשוט.
הם הסתגרו בטירותיהם הכפריות, והעבירו את זמנם במשתים, מסעות ציד, אינטריגות חברתיות, טניס, אירגון מלחמות, כל השעשועים שאנשים עשירים ומשועממים חייבים לעשות כדי להעביר איכשהו את הזמן.
המלך והאצולה לא שמעו על מיתון, על אבטלה, על התסיסה שהלכה ופשטה בקרב העמים האירופאיים, על הזעם שאיתו נאלצה להתמודד הכנסייה הקתולית.
הם לא שמעו על חזרה לפרופורציות, על ה-"בארוק", על הסרטים המציאותיים שהכנסייה החלה להפיק, כדי לשכך את זעם ההמונים.
הם היו חזק בתוך ה-"מאנייריזם", בתוך הסרטים ההודיים של הרושם החיצוני, המוגזם.
הם אפילו העלו את זה מדרגה, הם אהבו לראות סרטים לגמרי נטולי עלילה, סרטים שנסובו סביב נושא אחד בלבד –
והסגנון הזה נקרא "רוקוקו " .
סגנון קישוטי לגמרי, מפואר, מנצנץ, מוזהב, משובץ אבני חן, מגולף באלפי פיתולים, מעוטר בפרחים, במלאכים קטנים וחמודים, בסלסולים של ענפים דקים, רקום בקטיפה, בחוטי זהב ומשי ….
זהו ארמון ורסאי.
וכשקרא אליו המלך את נציגי העם כדי לבשר על הטלת מסים חדשים, הם הסתכלו מסביב, ודי התעצבנו.
לעם עצמו לא היה אוכל.
הם חשבו שלהעביר למלך עוד כסף זו בהחלט אופציה אחת.
אבל יש עוד אופציה -
להוריד למלך את הראש.
זה יוצא הרבה יותר זול.
אז זה מה שהם עשו, ובאותה הזדמנות הם העלו לגיליוטינה גם את שאר אנשי האצולה.
כל זה קרה ב1793-, וזה פחות או יותר סימן את סוף סגנון ה-"רוקוקו ".
המלה "רוקוקו" נגזרה מהמלה הצרפתית "rocaille" , שפירושה עבודת אמנות קישוטית.
עכשיו, כל סגנונות האמנות המפוארים האלה, ה-"מאנייריזם", ה-"רוקוקו", כולם אכן מהווים ביטוי של אליטה אטומה, של עושר אנוכי ובזבזני.
מצד שני, האנוכיות הבזבזנית הזו הביאה לעולם כמה מיצירות האמנות המרהיבות ביותר שהעולם ראה - מי לא מתרגש למראה פרארי טסטארוסה אדומה ?-
אין טוב בלי רע, אין רע בלי טוב-
ועם המסקנה הפילוסופית הבנאלית הזו, אנו נגלוש לאיטנו לתוך המאה ה19- .
אבל לפני שנגיע למאה ה19-, אנחנו חייבים להבין, לפחות בגדול, את התהליך שעבר על אירופה.
אירופה כזכור נוצרה ע"י המון מהגרים ופליטים, במאה ה5-, אשר תפסו את השילטון באימפריה הרומאית המנוונת, אשר השתרעה לאורך חופי דרום אירופה.
חלק מאותם מהגרים נשארו בדרום, וחלק מעולם לא ירדו דרומה, אלא החלו להתפשט ולהתבסס ברחבי אירופה הצפונית, אשר היתה לא מיושבת ברובה באותה תקופה.
בעבודת נמלים של מאות בשנים הם יצרו תשתית חקלאית, אשר התפתחה לתשתית כפרית, אשר התפתחה לתשתית עירונית, בכל אירופה.
מבארבאריים פראיים הם הלכו והפכו לבני תרבות, ע"י אינטגרציה עם הרומים המנוונים.
והחל מהמאה ה16-, שעמדה בסימן איזון מושלם בין פראות ותרבותיות, הלכו האירופאיים והתקרבו לקוטב התרבותי.
החברה שלהם הפכה יותר ויותר מאורגנת, יותר מסודרת, יותר נשענת על חוקים ותקנות.
הם החלו להפיל את שליטיהם המנוונים, האצילים ואנשי הכנסייה, תהליך שהחל עם המהפיכה הלותרנית במאה ה16-, והתפשט במאות השנים הבאות בכל רחבי אירופה, דרך המהפיכה הצרפתית, ומהפיכות אחרות.
דרך החשיבה של אנשי הצפון הלכה והתפשטה בכל אירופה, ולכן גם סגנון הציור האירופאי, עד אמצע המאה ה19-, היה זהה פחות או יותר לסגנון הציור של אנשי ה-"רנסאנס הצפוני", כשאנשי הדרום החם, הצרפתים, האיטלקיים, מוסיפים לו גוון של
והסגנון הזה נקרא "ניאו-קלאסיציזם", הקלאסיות החדשה -
עבור צייר בן המאה ה17-, ה18-, ה19-, לצייר כמו אמן "רנסאנס" בן המאה ה16-, נקרא להיות צייר שמרני, "קלאסי" - כי כמו שנאמר, התרבות האירופאית הפכה יותר ויותר שמרנית, ממוסדת, מאורגנת, אזרחית, נוטה לקוטב התרבותי.
עכשיו, יש חוק טבע מסוים, שעובד על בני אדם בודדים, ועובד גם על תרבויות שלמות, וכולנו מכירים אותו מחיינו האישיים - הקצנה לכיוון מסוים, בדרך כלל מעוררת תגובת נגד של הקצנה לכיוון ההפוך -
בן זוג שחונק אותך מאהבה, מעורר בך רצון לברוח, בן זוג שמתרחק ממך בהפגנתיות, מעורר בך רצון להתקרב-
ותרבות שהופכת יותר ויותר מאורגנת, מסודרת, מגבילה, גם אם הכל נעשה בשם החירות והצדק -
מעוררת אצל בניה את הדחף הפראי.
ככל שהמסגרת המשותפת הופכת יותר ויותר לוחצת, גוברת השאיפה התת-מודעת לנפץ את המסגרת.
הבארבאריות נולדה מחדש, והחלה לחתור תחת ה-"אירופאיות" עצמה.
והחל מאמצע המאה ה18-, הציירים האירופאיים החלו לבטא את הדחף התת מודע הזה, את
אין צייר "קלאסי" שהיה מתעניין בנוף פראי שכזה.
והסגנון החדש הזה, שהראה נופים פראיים, סצינות קרב אכזריות, מאורעות בארבאריים, נקרא "הסגנון הרומנטי" .
מוזר איך שמשמעות של מילים משתנה במהלך הזמן, לא ?
אבל "רומנטיקה", גם במשמעות העכשווית שלה, היא מילה המתייחסת לרגשות.
והאירופאים של אותה תקופה, בחברה שהפכה יותר ויותר הגיונית, קרה, מתורבתת, אכן הרגישו צורך לחזור ולהתחבר לצד הרגשי.
והם ידעו שהצד הרגשי אינו מכיל רק חיוכים ביישניים ושמלות תחרה ורודות,
הצד הרגשי הנו גם פראי, בארבארי, יצרי ו-יצירתי …..
הסגנון ה-"רומנטי" הלך והתפשט בקרב האירופאים, לתוך המאה ה19- -
הדחף הפראי, מפורר המסגרת המשותפת, הלך וצבר תאוצה.
כמו במצרים הקדומה, כמו באימפריה הרומית, הדברים הלכו והפכו פחות ופחות ברורים, פחות ופחות חד משמעיים.
והמגע עם התרבויות הזרות, עליהן השתלטו האירופאים, רק הגביר את הבילבול הזה.
האירופאי מן השורה הלך ונחשף לרעיונות זרים, לתרבות הודית, לתרבות אינדיאנית, לתרבות מזרחית-
לקראת אמצע המאה ה19-, התרבות האירופאית הלכה ואיבדה את יציבותה.
התיעוש הגובר, אובדן המסגרת הפרימיטיבית-אך- מלכדת של האצולה והמנגנון הכנסייתי, התחושה של "כל אדם לעצמו", הבילבול הגובר בנוגע לערכים המסורתיים, ההשפעה של תרבויות "בארבאריות" מבחוץ, ודחף "בארבארי" מבפנים, כל אלה גרמו לאירופאים תחושת מבוכה הולכת וגדלה.
ובאמצע המאה ה19- נולד סגנון חדש, אשר לקח את הפראות, את הרצון לשבירת המסגרת המשותפת , צעד אחד קטן- והרסני- קדימה.
אם הסגנון ה-"רומנטי" ביקש לבטא דחף פראי, הרי שהוא עדיין עשה זאת באופן מקובל, בציור "ברור", בתוך המסגרת המשותפת, כך ש-כל בנאדם היה יכול לראות בדיוק מה נושא הציור -
אבל ה-"אימפרסיוניסטיים" לא שמו זין אם הציור ברור או לא, הם ציירו
הם לא עשו את זה ב-אופן מודע, הם פשוט היו בנים נאמנים לתקופתם, תקופה שבה המסגרת המשותפת הלכה והיטשטשה. הם לא ראו חשיבות רבה בעובדה שאנשים אחרים לא ממש מבינים אותם, גם הם עצמם לא ממש הבינו אנשים אחרים.
לא היה איכפת להם.
כמו הרבה אירופאיים אחרים באותה תקופה, הם העדיפו להתמקד במה שמתחולל בתוך הראש שלהם עצמם, ברגשות שלהם, ברושם שהעולם החיצוני השאיר עליהם, ולא באיזו "מציאות אובייקטיבית" כביכול, שקיימת אי שם בחוץ.
והמילה "אימפרסיוניסטיים" נגזרת מהמילה "impresion", רושם, כי הם התרכזו ב-"רושם" שהם קיבלו ממראה מסוים, ולא מהמראה עצמו -
כמו שיותר ויותר אירופאים החלו לחשוב באותה תקופה, אנשים רואים דברים שונים באותו מראה עצמו -
הבודהיזם החל לחדור לאירופה.
האימפריה המערבית החלה להתמוטט.
כשאתה לא משוכנע שאתה מגן על משהו בעל ערך, אתה לא נלחם עליו בנחישות.
אבל התהליך הזה עוד היה בחיתוליו.
וככל שעבר הזמן, לקראת סוף המאה ה19-, נעשו צעדים נוספים לקראת שבירת המסגרת.
הצורה לא רק טושטשה, אלא גם החלה להתעוות בכיוונים
והציירים שהחלו לעוות את הצורה, לצבוע דברים בצבעים "לא הגיוניים", לפורר את חוקי הפרספקטיבה, נקראו ה-"פוסט אימפרסיוניסטיים" , "פוסט" = "אחרי", הציירים שהמשיכו את דרך האימפרסיוניסטים.
והקצב הלך וגבר, החברה האירופאית נקרעה בין כוחות מנוגדים, פערים חברתיים וכלכליים שהלכו והעמיקו, תיאוריות מהפכניות שהלכו ופשטו בקרב האוכלוסייה, הדחפים הפראיים פרצו אל פני השטח,
מלחמת העולם הראשונה עמדה לפרוץ, אנשים החלו להטיל ספק בעצם זכות קיומן של מסגרות מדיניות ומחשבתיות שהיו קיימות זה מאות בשנים -
המסגרת המשותפת לא רק טושטשה, עוותה, עכשיו היא כבר
והסגנון הזה נקרא "קוביזם ".
המילה "קוביזם" נגזרה מ"קוביה", מאחר והציורים נראו כאילו הורכבו מצורות בסיסיות של קוביה, כדור,
וכו' וכו '.
אבל מסגרת שנשברה לרסיסים אינה מהווה סוף פסוק, עדיין נשארו רסיסים, צורות בסיסיות בעלות איזושהי משמעות, שאותן אפשר לרסק, למעוך, למוסס -
התרבות המערבית קפצה ראש לתוך מלחמת העולם הראשונה, תוהו ובוהו הרים את ראשו המכוער,
כולם נלחמו בכולם, 10 מליון מתים, 20 מליון פצועים -
ובתיזמון מושלם עם ההרס החיצוני שעבר על אירופה, המשיכו הציירים במלאכת ההרס של המסגרת המשותפת, נפטרו מעצם המושג "צורה בעלת משמעות",
הם הגיעו ל -
והסגנון הזה נקרא "מופשט" .
"מופשט", כי לא נשאר בו שום דבר מלבד "אוירה", שהורכבה מצבע וצורה גאומטרית.
אבל היי, עדיין נשארו בסביבה כמה דברים שאפשר להרוס,
והתרבות המערבית זינקה בשמחה ובששון לתוך מלחמת העולם השניה כדי להשלים את מחיקת המסגרת המשותפת, ואחרי המלחמה הם ביצעו את הצעד הלפני אחרון, את ניתוץ עצם המושג "צורה ",
הם הגיעו ל-
והסגנון הזה נקרא "אקספרסיוניזם מופשט " .
"אקספרסיוניזם" נגזר מ-"express", "ביטוי", והשם בא לתאר ביטוי עצמי שהינו כה מופשט, עד שאינו זקוק אפילו לצורה על מנת לבטא משהו.
לבטא מה, זה לא ממש ברור ברוב המקרים, אבל זה בטוח משהו,
אבל רגע, זה לא סוף הסיפור, עדיין נשארנו עם כמה כתמים של צבע, וגם כתמים זה משהו, ולכן בשנות השישים קם בארה"ב בנאדם בשם אד ריינהרדט, שהחליט לגאול את התרבות המערבית מיסוריה, לתת לה את מכת החסד הסופית, ( לפחות בתחום הציור, היו כמוהו בכל תחום תרבותי ), והוא צייר
והסגנון הזה נקרא "מינימליזם".
הסגנון הזה נקרא "מינימליזם" כי דרש מינימום של יכולת "ציורית", מינימום של "כישרון ", ומקסימום של הפשטה.
אד ריינהרדט ידוע גם בזכות אימרה בת אלמוות שהוא הגה :
" אמנות היא אמנות. כל דבר אחר הוא כל דבר אחר."
ומצד אחד זה הדבר הכי מטופש שאפשר להגיד.
ומצד שני זה באמת הדבר היחיד שנשאר להגיד.
זן-בודהיזם מערבי.
וכך השלימה התרבות המערבית את כל היקף המעגל, המטוטלת נעה מהקוטב הבארבארי, לפני כ1500- שנה, התאזנה לשבריר שניה במחצית הדרך, בתקופת הרנסאנס, המשיכה בדרכה לקוטב התרבותי, ומשם החלה בתנועה חזרה לכיוון השני -
אין שום מאפיין משותף לאמנות המערבית בעשורים האחרונים.
אבל יש סוג מסוים של אמנות עממית, שהחל להרים את הראש בכל פינות המערב בזמן האחרון -
אמנות חדשה/עתיקה,
אמנות שאתה רואה בחופי הים, ברחוב, ובמשרד,
אמנות שמשלבת
שבטיות ובודהיזם, כמו בארבאריות ונצרות קדומה.
אנחנו נמצאים בתקופה חדשה/ישנה, תקופה של ניגודים, תקופה בארבארית ותרבותית.
אנחנו,
דור ימני/שמאלני, דמוקרטי/רפובליקאי, פראי/תרבותי,
אנחנו דור אחרון של אימפריה,
מאוזן לשבריר של שניה,
רגע
לפני החלוקה המחודשת של הקלפים.
ואם יש משהו בטוח לגבי העתיד,
זה שבחלוקת הקלפים של המאה ה21- , יעלו כמה
הקתדרלות האלה פשוט נבנו ע"י אנשים שהפסיקו להתבייש במורשת שלהם.
העיטורים המורכבים והמפותלים, החיוניות והלהט, כולם שאובים מהמסורת הפראית, מוצגים בגאווה, ללא רגש נחיתות, חלק בלתי נפרד מבניין רומי, שמבוסס על ארכיטקטורה יוונית, שמבוססת על ארכיטקטורה מצרית ו-איגאית, והכל במסגרת בניין שהוקם לתכלית נוצרית/יהודית - קוקטייל של עמים ותרבויות.
הארכיטקטים של אותה תקופה גילו כי קשתות מחודדות נושאות משקל בצורה טובה יותר מקשתות מעוגלות. המצאה זו, בנוסף להמצאת תמוכות חיצוניות לבניין, איפשרו להם ליצור בניינים גבוהים בצורה חסרת תקדים, אוריריים למראה, בעלי קירות דקים וחלונות ויטראז' ענקיים.
הבנייה הרומנסקית, על קירותיה העבים וחלונותיה הצרים, היתה אידיאלית לאקלימה שטוף השמש של
דרום אירופה. הבנאדם היה נכנס מהרחוב הלוהט הישר למקלט צונן ואפלולי.
הבניה הגותית, שהחלה בצרפת והתפשטה בכל רחבי צפון אירופה, נתנה מענה לתנאי האקלים השונים-
החלונות הצבעוניים הענקיים איפשרו למקסימום אור שמש לחדור.
אבל זה, כמובן, שולי לעניין העיקרי -
מעבר לעניין ההתאמה לאקלים, הרי שהשינוי הארכיטקטוני משקף שינוי תפיסתי -
ממנטליות של בניית מבצר גבול, למנטליות של בניית מרכז אימפריה.
שוב, בארבארים הפכו לבני תרבות, בלי לשים לב בכלל.
תהליך התירבות שלהם החל ברגע שהחלו ללחום בתושביה המנוונים של האימפריה הרומית, ונמשך דרך מאות שנים של אינטגרציה עם אותם תושבים, כאשר שחור התערבב עם לבן, בארבארי עם בן תרבות ,
וכל התהליך הזה הגיע לשיאו ב -
תקופת הרנסאנס
שכידוע החלה באיטליה, אשר באותה תקופה, מאה 14 עד 16, שמרה באורח פלא על איזון רופף-
מבחינה פוליטית היתה מורכבת מכ250- נסיכויות ורפובליקות קטנטנות (של אצילים בארבארים לשעבר) , שרקמו ללא הרף בריתות זו עם זו, רק ע"מ להפר אותן כמעט באותה מהירות.
גם מבחינה חברתית היתה גמישה להפליא - סוחרים הפכו לנסיכים שהפכו לקרדינלים, שחזרו לשמש כמדינאים, שנאלצו להפוך למצביאים, כדי להגן על האינטרסים שלהם כסוחרים, ששואפים יום אחד להיבחר כאפיפיורים.
זו היתה תקופה של ניגודים שחיו יחדיו, בארבארים שהיו אנשי תרבות, אנשי תרבות שהיו בארבארים,
תקופה שראתה את התעוררות הרעיון ההומניסטי - יחד עם מסחר ער בעבדים, תחייה באמונה הנוצרית, לצד תחייה של עבודת אלילים-
הדבר האחרון שאפשר להגיד על הרנסאנס הוא שזו היתה תקופה יציבה.
שום דבר גמיש אינו יציב, לפחות לא מבחינה חיצונית -
אבל גמישות מאפשרת חיבור בין הפכים,
והאמנים של אותה תקופה אכן הפגינו גמישות מרשימה,
גמישות שבימי הביניים היתה מקנה להם כרטיס כניסה למדורה בכיכר העיר, הרי הם העזו לחבר יחדיו שמיימיות וחייתיות.
איזה אדם בן ימי הביניים היה מעז לצייר את הבתולה הקדושה כשהיא מיניקה את הגור שלה ?!?-
לא יעלה על הדעת, חילול הקודש.
מעבר לניגודים המדהימים האלה, הדמויות האנושיות שצוירו בתקופת הרנסאנס, להבדיל מאלו שצוירו בימי הביניים, שבו והפכו להיות תלת ממדיות -
במסגרת התנופה והפתיחות האינטלקטואלית של אותה תקופה הם גילו מחדש - ושיכללו לכדי נוסחה מתימטית - את חוקי הפרספקטיבה, אשר היו ידועים ליוונים ולרומאים -
למעשה, עצם המונח "רנסאנס" משמעו "לידה מחדש", לידתה המחודשת של תרבות יוון/רומי.
אבל תקופת "רנסאנס" לא רק מחדשת את ציוויליזציית העבר-
היא מתעלה על הישגיה.
ותקופת "רנסאנס" לא יכולה לבוא ללא "ימי ביניים", ו-"ימי ביניים" לא יכולים לבוא ללא "בארבארים",
ו-"בארבארים" לא מופיעים ללא "אימפריה מנוונת", ו-"אימפריה מנוונת" נבנית הרי מתוך "אימפריה צעירה", ו-"אימפריה צעירה" נבנית ע"י, הפלא ופלא, בארבארים נמרצים.
וחוזר חלילה שוב ושוב ושוב ושוב.
"תקופת רנסאנס" הנה תקופה מופלאה, תקופה שנמצאת בנקודת איזון מסוימת, שברירית, בין הסערה לביטחון, נהנית מהשפעתם של "כאוס" ו-"סדר" כאחד -
"ימי ביניים", לעומת זאת, מאופיינים בקוטביות דו-מימדית-
מצד אחד התפרצויות בארבאריות כאוטיות של דם ואש, מצד שני מערכת מעמדית נוקשה עד מחנק, מורשת קיצונית של שבטי נוודים, לצד מורשת קיצונית של אימפריה מסויידת עורקים-
תקופה של הבדלים קיצוניים, טרם היתוכם לרנסאנס, תקופה של רואי שחור לבן-
המלך נולד לשלוט, האיכר נולד לגדל מזון, החייל נולד להגן, הבארבארי נולד להרוס.
בית בפרברים ו2- מכוניות זה טוב, לקרוע את אמריקה על "הארלי" זה רע.
או להיפך, כמובן.
בארבארי חד מימדי אינו טוב מבן תרבות חד מימדי.
כשהכל שחור/לבן, החיים הרבה יותר פשוטים.
ולכן תקופות "ימי ביניים", שמתחילות בעת המפגש של אימפריה עייפה עם בארבארים נמרצים, הן תקופות יציבות ובטוחות, מבחינה מסוימת, כי לאנשים פחות או יותר ברור מי נגד מי ולמה -
ומצד אחד זה טוב, כי אז אתה יודע את מקומך.
מצד שני זה מבאס, כי אז אתה יודע רק את מקומך.
ו-"תקופות רנסאנס" הן תקופות של בלבול וחוסר בהירות, כי לאנשים אין מושג ברור מי נגד מי ולמה -
ומצד אחד זה טוב, כי בילבול הנו הדרך היחידה לצאת מתבנית מחשבה.
ומצד שני זה רע, כי ברגע שאתה יוצא מתבנית מחשבה, אתה דן את עצמך לחיים של בדידות.
לכל דבר יש מחיר-
וכל עוד הוא אינו משלים עם כך, איש ימי הביניים נידון לסבול בכבליו המייאשים, ואיש הרנסאנס - בבדידותו הזעופה:
"אני מניח כי רבים יכנו את עבודתי הצנועה 'חסרת תועלת'.
אנשים אלה, עד כמה שזה נוגע לי, הם כמו האנשים עליהם דיבר דמטריוס, כשאמר שהוא אדיש לרוח היוצאת מפיהם כשם שהוא אדיש לרוח היוצאת מישבנם.
אנשים אלה מלגלגים על המצאותי ותגליותי, אך עליהם רובצת אשמה כבדה פי כמה, מאחר והם לא המציאו דבר ולא גילו דבר, הם רק מתרוצצים סביב ומציגים את רעיונותיהם של אנשים אחרים -
לולא מזלם הטוב, שאיפשר להם להיוולד בדמות אנוש, הייתי מסווג אותם יחד עם הבקר ועם הבהמות ".
ליאונרדו דה-וינצ'י -
השותף האידיאלי ליום של מנגל בכינרת.
וזו, חבר יקר, היתה תקופת הרנסאנס-
תקופה של התמזגות דרכי חשיבה, יצירתיות בארבארית בתוך חברה תרבותית-
מה הפלא שבאותה תקופה נעשו כל כך הרבה תגליות, נכתבו כל כך הרבה יצירות מופת ?
וכל זה, כמובן, לא ממש קשור לתולדות האמנות.
אז ככה. מאותו שלב, תקופת הרנסאנס, הסיפור של תולדות האמנות מתחיל להסתבך.
הוא מתחיל להסתבך כי בארצות אירופה הלך ועלה מעמד בינוני אמיד, מעמד של סוחרים, אשר סיפק פרנסה בשפע להמון אמנים, אשר צצו, בעקבות הביקוש, כפטריות אחרי הגשם.
הוא מתחיל להסתבך כי בנוסף להמון אנשים שרצו אמנות, והמון אמנים שסיפקו אותה, צצו גם המון מבקרי אמנות, המון היסטוריונים של האמנות, המון סוחרי אמנות, המון אנשי תיאוריה של האמנות, ולכולם היה צריך למצוא עבודה.
הוא מתחיל להסתבך כי המציאו את הדפוס, וככה כל צייר נידח, כל מעצב וילונות מדרום אזרביג'ן, כל פסל עיוור ומגמגם מצפון ספרד, זכה לתיעוד, קיטלוג, איבחון, כירטוס, ומיקום מכובד בתוך ספר עב כרס, המתעמק בפרטי פרטיו של סגנון הציור הניאו גותי, פוסט בארוקי, רבע רנסאנסי, רבע פלמי, רבע מנייריסטי, רבע לשבע, סגנון שאפשר למצוא רק, ואך ורק, בחבל הבאסקים העליון, אחרי הנהר, מסביב לעץ, ליד דרך העפר התלולה, ליד הסיבוב שמוביל לכפר של סבתא קונצ'יטה הצולעת, המייסדת הגאה של הסגנון.
וסגנונות באסקיים שכאלה היו- וישנם- הרבה.
ולכן אנחנו נתמקד רק ב-מרכזיים שבין אותם זרמים וסגנונות.
והסגנון הראשון שעליו נתעכב הנו ה-"מאנייריזם ".
כמו השמות של רוב הסגנונות האמנותיים, גם השם של הסגנון הזה ניתן לו ככינוי גנאי, ע"י מבקרי אמנות אניני טעם.
"מאנייריזם" פירושו "סגנון", "סטייל", במשמעות של "יותר מדי סטייל", והשם בא ללגלג על אמנים שציירו תוך הדגשה של תנועות דראמטיות, הפגנת רגשות עזים ומוגזמים, שימוש בצבעים קיצוניים-
הסרטים ההודיים של עולם האמנות האיטלקי .
ההורדה של ישו מהצלב, גירסת בומביי.
הסגנון הזה הפך מאד פופולארי באיטליה של המאה ה16-, בייחוד ברומא.
וכדי להבין למה, חייבים לשוב ולצלול לתוך החברה הרומאית של אותה תקופה -
כי ברומא ישב האפיפיור.
רומא היתה מדינת האפיפיור.
וכשאני אומר מדינת האפיפיור, אני לא מתכוון לשניים וחצי רחובות, עם משמר כבוד של אנשים בבגדים מצחיקים, כמו שזה היום.
באותה תקופה, בה היתה איטליה מחולקת למאות ערים/נסיכויות קטנות, האפיפיור היה השליט של כל העיר, על תושביה, על סוחריה, על הקרקעות שהקיפו אותה-
נסיך לכל דבר.
אחד הגדולים והעשירים שבנסיכים, למען האמת.
וחצר הנסיכות שלו הורכבה מאנשי כנסייה עשירים ובעלי קרקעות, אליטה לכל דבר.
איך הפכה המנהיגות של הדת הנוצרית, שכזכור החלה את דרכה כאירגון של אנשים פשוטים וישרים, שחילקו את הונם לנזקקים, להיות אליטה עשירה ומושחתת ?
צריך לזכור שמאותה תקופה של ראשית הנצרות, ראשית בודהיסטית מוסרית, עברו 1600 שנה.
1600 שנה, במהלכם קיבלו אנשי הכנסייה לידיהם קרקעות ונכסים מאת האצולה ה-"בארבארית", ע"מ שינהלו אותם באופן הגון ומוסרי, לרווחת העם.
1600 שנה בהם הלך והפך הארגון הכנסייתי לעשיר ורב השפעה, פוליטי, מושחת, נגוע בשיקולים זרים של כסף, מעמד וכוח.
1600 שנה בהם פחות ופחות אנשים ישרים נכנסו לשורות הכנסייה, ויותר ויותר אנשים שראו בה קרש קפיצה לקאריירות פוליטיות -
תפקידים גבוהים בכנסייה של אותה תקופה אוישו ע"י אנשים חסרי מצפון, אנשים חסרי אלוהים, ששיחדו, רימו וקנו את דרכם לכוח והשפעה.
מה הפלא שהם העדיפו להשקיע הון עתק בפיאור ארמונותיהם ביצירות אמנות, מאשר לפזר את הון הכנסייה בין העניים ?
מה הפלא שיצירות האמנות שהם הזמינו מתעסקות יותר ב-רושם חיצוני, מאשר בכל דבר אחר ?
הם חיו חיים של בני אלים , ולכן גם יצירות האמנות שהם הזמינו נראות כמו
חגיגה של בני אלים.
אין זכר לרעב.
אין זכר למצוקה.
אין זכר לשום דבר שמתחולל בעולם האמיתי, מעבר לחומות הוואתיקן.
האליטה הכנסייתית חיה בבועה של עושר ונהנתנות, ולכן מאד הופתעה כשארצות צפון אירופה בעטו אותה החוצה.
ארצות צפון אירופה, גרמניה, שוויץ, הולנד, בלגיה, אנגליה, היו מאז ומתמיד מרוחקות ממוקד הכוח של הכנסייה הנוצרית, רומא.
הן פיזית והן מנטלית.
וכשהכמרים המקומיים שלהם הטיפו לצניעות ודרך ארץ, הם קיבלו את זה כפשוטו.
ובמאה ה16- התמנה אפיפיור אחד ברומא, שהחליט כמובן שמה שנחוץ לרווחת העם זה עוד כנסייה, מפוארת וענקית, שתיבנה ברומא, בתיכנונו של מיכאלאנג'לו.
וכדי לממן את הקמת הכנסייה, הוא שלח מטיפים שינדדו בין כל ארצות אירופה, וימכרו סחורה מעניינת מאד : סליחה.
כל חוטא, רוצח, נואף, היה אמור לשלם סכום מסוים לאותו מטיף, לאותו רב, והוקוס פוקוס, כל חטאיו היו נמחלים לו, והוא היה חוזר שמח ומאושר לביתו, מוכן ומזומן ליום נוסף של חטא-
ואחד המטיפים האלה, שנשלח לגרמניה, מכר גם סליחות עבור חטאים שעדיין לא נעשו.
תמיד טוב שיש איזה סליחה בכיס, לך תדע את מי תרמה מחר.
אבל האנשים בצפון לא כל כך אהבו את העסק המסריח הזה, ואחד מהם, מרטין לותר, מרצה פשוט באוניברסיטה, כתב בדיוק כמה העסק הזה מסריח בעיניו, ותלה את מה שכתב על הדלת של הכנסייה של האוניברסיטה.
וזה עשה באלגן באלגן, כי ישר לקחו את זה, והדפיסו את זה באלפי עותקים, וחילקו ברחובות, והרבה אנשים שחשבו תכל'ס אותו הדבר, הרימו את הראש וזרקו את ה-"דתיים" המושחתים האלה מכל המדרגות.
מרטין לותר היה איש פשוט, אחד מהעם, שלקח אחריות.
אל תזלזל בכוח שלך לשנות דברים.
ומה שמרטין לותר עשה חולל מהפיכה בכל ארצות הצפון, האנשים שם התחילו לקרוא לעצמם לותרנים, על שם לותר, והם עשו רפורמה במוסדות הכנסייה שלהם, התחילו לדאוג לחלשים במקום למושחתים, התחילו להתעסק עם אנשים במקום עם טקסים, והראייה החדשה הזו חילחלה גם לאמנות שלהם, לא עוד חגיגות איטלקיות של בני אלים מדושני עונג, אלא
אנשי העם הפשוט
הציירים בארצות הצפון ציירו אנשים מן השורה, נוף כפרי, ערים, חיות בית ושדה, נושאים חילוניי
הם ציירו את המציאות, כפי שחיו אותה.
והסגנון הזה נקרא ה-"רנסאנס הצפוני " .
בינתיים, הכנסייה הנוצרית בדרום, שהפכה להיות "הכנסייה הקתולית", ( להבדיל מהכנסיות העצמאיות שהחלו להיווצר בארצות הצפון, ה-"לותרנית" וה-"פרוטסטנטית" ) , ניסתה להתאושש מהסטירה שקיבלה, והתחילה לחפש דרכים לעצור את המפולת, את בריחת המאמינים.
ואחת מהדרכים לנסות ולקרב חזרה את המאמינים היתה, כמו תמיד, דרך האמנות.
לא עוד סרטים הודיים תלושים מהמציאות, אגדות יווניות ופאר אליטיסטי.
הם הזמינו סרטים שיציגו את סיפורי הכנסייה בגובה העיניים, שיראו את ישו ואבות הכנסייה כבני אדם, שיראו את הכאב, את הדם, את האבק המזוהם
על הפצעים
והסגנון הזה נקרא "בארוק ".
"בארוק" בפורטוגזית פירושו "פגום", "לא שלם ".
ככה זה עם מבקרי האמנות המנוולים האלה, תמיד יש להם משהו נבזי להגיד.
בכל אופן, הכנסייה הקתולית חטפה סטירה, וניסתה לשנות את דרכיה.
בצרפת, לעומת זאת, המלך והאצולה הלכו והתרחקו מהעם הפשוט.
הם הסתגרו בטירותיהם הכפריות, והעבירו את זמנם במשתים, מסעות ציד, אינטריגות חברתיות, טניס, אירגון מלחמות, כל השעשועים שאנשים עשירים ומשועממים חייבים לעשות כדי להעביר איכשהו את הזמן.
המלך והאצולה לא שמעו על מיתון, על אבטלה, על התסיסה שהלכה ופשטה בקרב העמים האירופאיים, על הזעם שאיתו נאלצה להתמודד הכנסייה הקתולית.
הם לא שמעו על חזרה לפרופורציות, על ה-"בארוק", על הסרטים המציאותיים שהכנסייה החלה להפיק, כדי לשכך את זעם ההמונים.
הם היו חזק בתוך ה-"מאנייריזם", בתוך הסרטים ההודיים של הרושם החיצוני, המוגזם.
הם אפילו העלו את זה מדרגה, הם אהבו לראות סרטים לגמרי נטולי עלילה, סרטים שנסובו סביב נושא אחד בלבד –
פאר
והסגנון הזה נקרא "רוקוקו " .
סגנון קישוטי לגמרי, מפואר, מנצנץ, מוזהב, משובץ אבני חן, מגולף באלפי פיתולים, מעוטר בפרחים, במלאכים קטנים וחמודים, בסלסולים של ענפים דקים, רקום בקטיפה, בחוטי זהב ומשי ….
זהו ארמון ורסאי.
וכשקרא אליו המלך את נציגי העם כדי לבשר על הטלת מסים חדשים, הם הסתכלו מסביב, ודי התעצבנו.
לעם עצמו לא היה אוכל.
הם חשבו שלהעביר למלך עוד כסף זו בהחלט אופציה אחת.
אבל יש עוד אופציה -
להוריד למלך את הראש.
זה יוצא הרבה יותר זול.
אז זה מה שהם עשו, ובאותה הזדמנות הם העלו לגיליוטינה גם את שאר אנשי האצולה.
כל זה קרה ב1793-, וזה פחות או יותר סימן את סוף סגנון ה-"רוקוקו ".
המלה "רוקוקו" נגזרה מהמלה הצרפתית "rocaille" , שפירושה עבודת אמנות קישוטית.
עכשיו, כל סגנונות האמנות המפוארים האלה, ה-"מאנייריזם", ה-"רוקוקו", כולם אכן מהווים ביטוי של אליטה אטומה, של עושר אנוכי ובזבזני.
מצד שני, האנוכיות הבזבזנית הזו הביאה לעולם כמה מיצירות האמנות המרהיבות ביותר שהעולם ראה - מי לא מתרגש למראה פרארי טסטארוסה אדומה ?-
אין טוב בלי רע, אין רע בלי טוב-
ועם המסקנה הפילוסופית הבנאלית הזו, אנו נגלוש לאיטנו לתוך המאה ה19- .
אבל לפני שנגיע למאה ה19-, אנחנו חייבים להבין, לפחות בגדול, את התהליך שעבר על אירופה.
אירופה כזכור נוצרה ע"י המון מהגרים ופליטים, במאה ה5-, אשר תפסו את השילטון באימפריה הרומאית המנוונת, אשר השתרעה לאורך חופי דרום אירופה.
חלק מאותם מהגרים נשארו בדרום, וחלק מעולם לא ירדו דרומה, אלא החלו להתפשט ולהתבסס ברחבי אירופה הצפונית, אשר היתה לא מיושבת ברובה באותה תקופה.
בעבודת נמלים של מאות בשנים הם יצרו תשתית חקלאית, אשר התפתחה לתשתית כפרית, אשר התפתחה לתשתית עירונית, בכל אירופה.
מבארבאריים פראיים הם הלכו והפכו לבני תרבות, ע"י אינטגרציה עם הרומים המנוונים.
והחל מהמאה ה16-, שעמדה בסימן איזון מושלם בין פראות ותרבותיות, הלכו האירופאיים והתקרבו לקוטב התרבותי.
החברה שלהם הפכה יותר ויותר מאורגנת, יותר מסודרת, יותר נשענת על חוקים ותקנות.
הם החלו להפיל את שליטיהם המנוונים, האצילים ואנשי הכנסייה, תהליך שהחל עם המהפיכה הלותרנית במאה ה16-, והתפשט במאות השנים הבאות בכל רחבי אירופה, דרך המהפיכה הצרפתית, ומהפיכות אחרות.
דרך החשיבה של אנשי הצפון הלכה והתפשטה בכל אירופה, ולכן גם סגנון הציור האירופאי, עד אמצע המאה ה19-, היה זהה פחות או יותר לסגנון הציור של אנשי ה-"רנסאנס הצפוני", כשאנשי הדרום החם, הצרפתים, האיטלקיים, מוסיפים לו גוון של
חושניות
והסגנון הזה נקרא "ניאו-קלאסיציזם", הקלאסיות החדשה -
עבור צייר בן המאה ה17-, ה18-, ה19-, לצייר כמו אמן "רנסאנס" בן המאה ה16-, נקרא להיות צייר שמרני, "קלאסי" - כי כמו שנאמר, התרבות האירופאית הפכה יותר ויותר שמרנית, ממוסדת, מאורגנת, אזרחית, נוטה לקוטב התרבותי.
עכשיו, יש חוק טבע מסוים, שעובד על בני אדם בודדים, ועובד גם על תרבויות שלמות, וכולנו מכירים אותו מחיינו האישיים - הקצנה לכיוון מסוים, בדרך כלל מעוררת תגובת נגד של הקצנה לכיוון ההפוך -
בן זוג שחונק אותך מאהבה, מעורר בך רצון לברוח, בן זוג שמתרחק ממך בהפגנתיות, מעורר בך רצון להתקרב-
ותרבות שהופכת יותר ויותר מאורגנת, מסודרת, מגבילה, גם אם הכל נעשה בשם החירות והצדק -
מעוררת אצל בניה את הדחף הפראי.
ככל שהמסגרת המשותפת הופכת יותר ויותר לוחצת, גוברת השאיפה התת-מודעת לנפץ את המסגרת.
הבארבאריות נולדה מחדש, והחלה לחתור תחת ה-"אירופאיות" עצמה.
והחל מאמצע המאה ה18-, הציירים האירופאיים החלו לבטא את הדחף התת מודע הזה, את
ניצני הפראות
אין צייר "קלאסי" שהיה מתעניין בנוף פראי שכזה.
והסגנון החדש הזה, שהראה נופים פראיים, סצינות קרב אכזריות, מאורעות בארבאריים, נקרא "הסגנון הרומנטי" .
מוזר איך שמשמעות של מילים משתנה במהלך הזמן, לא ?
אבל "רומנטיקה", גם במשמעות העכשווית שלה, היא מילה המתייחסת לרגשות.
והאירופאים של אותה תקופה, בחברה שהפכה יותר ויותר הגיונית, קרה, מתורבתת, אכן הרגישו צורך לחזור ולהתחבר לצד הרגשי.
והם ידעו שהצד הרגשי אינו מכיל רק חיוכים ביישניים ושמלות תחרה ורודות,
הצד הרגשי הנו גם פראי, בארבארי, יצרי ו-יצירתי …..
הסגנון ה-"רומנטי" הלך והתפשט בקרב האירופאים, לתוך המאה ה19- -
הדחף הפראי, מפורר המסגרת המשותפת, הלך וצבר תאוצה.
כמו במצרים הקדומה, כמו באימפריה הרומית, הדברים הלכו והפכו פחות ופחות ברורים, פחות ופחות חד משמעיים.
והמגע עם התרבויות הזרות, עליהן השתלטו האירופאים, רק הגביר את הבילבול הזה.
האירופאי מן השורה הלך ונחשף לרעיונות זרים, לתרבות הודית, לתרבות אינדיאנית, לתרבות מזרחית-
לקראת אמצע המאה ה19-, התרבות האירופאית הלכה ואיבדה את יציבותה.
התיעוש הגובר, אובדן המסגרת הפרימיטיבית-אך- מלכדת של האצולה והמנגנון הכנסייתי, התחושה של "כל אדם לעצמו", הבילבול הגובר בנוגע לערכים המסורתיים, ההשפעה של תרבויות "בארבאריות" מבחוץ, ודחף "בארבארי" מבפנים, כל אלה גרמו לאירופאים תחושת מבוכה הולכת וגדלה.
ובאמצע המאה ה19- נולד סגנון חדש, אשר לקח את הפראות, את הרצון לשבירת המסגרת המשותפת , צעד אחד קטן- והרסני- קדימה.
אם הסגנון ה-"רומנטי" ביקש לבטא דחף פראי, הרי שהוא עדיין עשה זאת באופן מקובל, בציור "ברור", בתוך המסגרת המשותפת, כך ש-כל בנאדם היה יכול לראות בדיוק מה נושא הציור -
אבל ה-"אימפרסיוניסטיים" לא שמו זין אם הציור ברור או לא, הם ציירו
מטושטש
הם לא עשו את זה ב-אופן מודע, הם פשוט היו בנים נאמנים לתקופתם, תקופה שבה המסגרת המשותפת הלכה והיטשטשה. הם לא ראו חשיבות רבה בעובדה שאנשים אחרים לא ממש מבינים אותם, גם הם עצמם לא ממש הבינו אנשים אחרים.
לא היה איכפת להם.
כמו הרבה אירופאיים אחרים באותה תקופה, הם העדיפו להתמקד במה שמתחולל בתוך הראש שלהם עצמם, ברגשות שלהם, ברושם שהעולם החיצוני השאיר עליהם, ולא באיזו "מציאות אובייקטיבית" כביכול, שקיימת אי שם בחוץ.
והמילה "אימפרסיוניסטיים" נגזרת מהמילה "impresion", רושם, כי הם התרכזו ב-"רושם" שהם קיבלו ממראה מסוים, ולא מהמראה עצמו -
כמו שיותר ויותר אירופאים החלו לחשוב באותה תקופה, אנשים רואים דברים שונים באותו מראה עצמו -
הבודהיזם החל לחדור לאירופה.
האימפריה המערבית החלה להתמוטט.
כשאתה לא משוכנע שאתה מגן על משהו בעל ערך, אתה לא נלחם עליו בנחישות.
אבל התהליך הזה עוד היה בחיתוליו.
וככל שעבר הזמן, לקראת סוף המאה ה19-, נעשו צעדים נוספים לקראת שבירת המסגרת.
הצורה לא רק טושטשה, אלא גם החלה להתעוות בכיוונים
לא מציאותיים
והציירים שהחלו לעוות את הצורה, לצבוע דברים בצבעים "לא הגיוניים", לפורר את חוקי הפרספקטיבה, נקראו ה-"פוסט אימפרסיוניסטיים" , "פוסט" = "אחרי", הציירים שהמשיכו את דרך האימפרסיוניסטים.
והקצב הלך וגבר, החברה האירופאית נקרעה בין כוחות מנוגדים, פערים חברתיים וכלכליים שהלכו והעמיקו, תיאוריות מהפכניות שהלכו ופשטו בקרב האוכלוסייה, הדחפים הפראיים פרצו אל פני השטח,
מלחמת העולם הראשונה עמדה לפרוץ, אנשים החלו להטיל ספק בעצם זכות קיומן של מסגרות מדיניות ומחשבתיות שהיו קיימות זה מאות בשנים -
המסגרת המשותפת לא רק טושטשה, עוותה, עכשיו היא כבר
נשברה לרסיסים
והסגנון הזה נקרא "קוביזם ".
המילה "קוביזם" נגזרה מ"קוביה", מאחר והציורים נראו כאילו הורכבו מצורות בסיסיות של קוביה, כדור,
וכו' וכו '.
אבל מסגרת שנשברה לרסיסים אינה מהווה סוף פסוק, עדיין נשארו רסיסים, צורות בסיסיות בעלות איזושהי משמעות, שאותן אפשר לרסק, למעוך, למוסס -
התרבות המערבית קפצה ראש לתוך מלחמת העולם הראשונה, תוהו ובוהו הרים את ראשו המכוער,
כולם נלחמו בכולם, 10 מליון מתים, 20 מליון פצועים -
ובתיזמון מושלם עם ההרס החיצוני שעבר על אירופה, המשיכו הציירים במלאכת ההרס של המסגרת המשותפת, נפטרו מעצם המושג "צורה בעלת משמעות",
הם הגיעו ל -
צורות חסרות משמעות
והסגנון הזה נקרא "מופשט" .
"מופשט", כי לא נשאר בו שום דבר מלבד "אוירה", שהורכבה מצבע וצורה גאומטרית.
אבל היי, עדיין נשארו בסביבה כמה דברים שאפשר להרוס,
והתרבות המערבית זינקה בשמחה ובששון לתוך מלחמת העולם השניה כדי להשלים את מחיקת המסגרת המשותפת, ואחרי המלחמה הם ביצעו את הצעד הלפני אחרון, את ניתוץ עצם המושג "צורה ",
הם הגיעו ל-
כתמים של צבע
והסגנון הזה נקרא "אקספרסיוניזם מופשט " .
"אקספרסיוניזם" נגזר מ-"express", "ביטוי", והשם בא לתאר ביטוי עצמי שהינו כה מופשט, עד שאינו זקוק אפילו לצורה על מנת לבטא משהו.
לבטא מה, זה לא ממש ברור ברוב המקרים, אבל זה בטוח משהו,
אבל רגע, זה לא סוף הסיפור, עדיין נשארנו עם כמה כתמים של צבע, וגם כתמים זה משהו, ולכן בשנות השישים קם בארה"ב בנאדם בשם אד ריינהרדט, שהחליט לגאול את התרבות המערבית מיסוריה, לתת לה את מכת החסד הסופית, ( לפחות בתחום הציור, היו כמוהו בכל תחום תרבותי ), והוא צייר
כלום
והסגנון הזה נקרא "מינימליזם".
הסגנון הזה נקרא "מינימליזם" כי דרש מינימום של יכולת "ציורית", מינימום של "כישרון ", ומקסימום של הפשטה.
אד ריינהרדט ידוע גם בזכות אימרה בת אלמוות שהוא הגה :
" אמנות היא אמנות. כל דבר אחר הוא כל דבר אחר."
ומצד אחד זה הדבר הכי מטופש שאפשר להגיד.
ומצד שני זה באמת הדבר היחיד שנשאר להגיד.
זן-בודהיזם מערבי.
וכך השלימה התרבות המערבית את כל היקף המעגל, המטוטלת נעה מהקוטב הבארבארי, לפני כ1500- שנה, התאזנה לשבריר שניה במחצית הדרך, בתקופת הרנסאנס, המשיכה בדרכה לקוטב התרבותי, ומשם החלה בתנועה חזרה לכיוון השני -
אין שום מאפיין משותף לאמנות המערבית בעשורים האחרונים.
אבל יש סוג מסוים של אמנות עממית, שהחל להרים את הראש בכל פינות המערב בזמן האחרון -
אמנות חדשה/עתיקה,
אמנות שאתה רואה בחופי הים, ברחוב, ובמשרד,
אמנות שמשלבת
בארבאריות ו-תרבותיות
שבטיות ובודהיזם, כמו בארבאריות ונצרות קדומה.
אנחנו נמצאים בתקופה חדשה/ישנה, תקופה של ניגודים, תקופה בארבארית ותרבותית.
אנחנו,
דור ימני/שמאלני, דמוקרטי/רפובליקאי, פראי/תרבותי,
אנחנו דור אחרון של אימפריה,
מאוזן לשבריר של שניה,
רגע
לפני החלוקה המחודשת של הקלפים.
ואם יש משהו בטוח לגבי העתיד,
זה שבחלוקת הקלפים של המאה ה21- , יעלו כמה
ג'וקרים חדשים
No comments:
Post a Comment