דת ופולחן

אלוהי הדתיים הוא אלוהים נלעג –

אלוהים שצריך להשגיח על כל אדם אם הוא מנגב ביד ימין או ביד שמאל.

אלוהים קטנוני שצריך את פולחן בני האדם כאוויר לנשימה.

אלוהים רודף כבוד קנאי ונקמן. אלוהים המנהל פנקסנות של מצוות.

אלוהים 'שנרדם בשמירה' על מאמיניו והרשה להשמידם בתאי הגזים, גברים מאמינים אדוקים, נשים וילדים שלא היה סיפק בידם לחטוא.

אלוהים המשרה שנאה בין יהודי לגוי, בין יהודי מוחצר רב אחד לאחר. אלוהים המדקדק בקטנות, חשוב לו לא רק כיסוי ראש, אלא איזה צבע לפס הבד העוטף את כובעו של הדתי. אלוהים שחשוב לו הפולחן יותר ממוסר.

אלוהי המדענים לעומת זאת, הוא אלוהים על תנאי – אלוהים שבא במקום שאין להם ידע ונדחק כאשר הם מצליחים לרכוש את הידע הזה.

אלוהי המדענים הולך ומצטמצם ככל שהידע נאסף, יש האומרים שאלוהים יעלם לחלוטין כי הכל יוסבר. יש האומרים שכבר היום אלוהים נעלם, כי יש לשער שיש הסבר לכל גם אם לא מצאנו אותו עדיין, או אפילו אם אנו לא מסוגלים למצוא אותו.

אלוהי המדענים אינו אלוהים פעיל, נוקם ונוטר עושה טוב למאמיניו ומעניש את עושי הרע. אין זה אלוהים מוסרי, ובוודאי לא אלוהים של פולחן, ולכן אינו אלוהים כלל בעיני הדתיים.

מדענים דתיים הם לכן דבר והפוכו.

1. תפילה בריצה

הדרך בה מתפלל היהודי הדתי האדוק היא דוגמה לעיוות המושג של תפילה כבקשה זכה מאלוהים.

התפילה של היהודי הדתי, אם זו תפילה ביחידות או תפילה בכינוס הקבוע של בית הכנסת, אינה אלא קריאת טקסט פיוטי שברוב המקרים אין הדתי יכול להבין (בגלל השפה) או להעריך את הפיוט שבו. גם במקרה שהדתי יכול להבין את התפילה אין הוא מתעכב מספיק לצורך זה בריצה המטורפת שלו לגמוע את הטקסט עד תומו כדי שיוכל להתפנות לעיסוקים אחרים.

ערך תפילה כזו, ממוקם בין ערך כינוס חברתי, לבין פולחן חסר משמעות שעושים מפחד גיהנום, או סתם מתוך הרגל.