משה במדבר

זקני העדה

משה העביר את עיניו על 12 הזקנים שישבו באוהל הגדול. הם מצידם סקרו את משה הלבוש כמצרי, אך נראה עברי בחזות פניו ובזקנו השחור היורד על חזהו. גבר גבוה, רחב כתפיים ונאה, בעל עיני חוזה.

אגדה מהלכת.

לא כל 'הזקנים' היו זקנים בגילם, הזקן בשפת בני ישראל הוא גם החכם והמכובד. 'זקני העדה' היו נציגי השבטים והוו את מועצת העם הסודית. כל נציג אחז בידו מטה דק עם סמל השבט שלו.

אהרון ומשה קמו על רגליהם.

בבת אחת הושלך הס בקהל.

משה מחזיק בידו את מטהו פתח בדרכו האיטית המשרה בטחון, מספר על ההתגלות שלו בסנה הבוער, דבריו קצרים אך מאד דרמטיים ונוטעי תקוה.

כל הופעתו משדרת מנהיגות.

פורש כפיו ושולח מבטו למעלה, אמר מדבר באטיות משתדל לא להבליע הברות: "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו. כי ידעתי את מכאביו וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה. אל ארץ זבת חלב ודבש".

הוריד את ידיו העיף מבט אל זקני העדה שישבו מסביבו, ובשתיקה רמז לאהרון שימשיך.

אהרון, מתנהג בחופשיות מול הקהל המכובד, פתח וסיפר איך משה התבודד במדבר הוגה ומחפש דרך להציל את בני ישראל. לפתע התלקח הסנה שלפניו ואיננו אוכל. רוח אלוהים נחה על משה והנחתה אותו בדרך בה ישחרר את בני ישראל. 

נעזר בתנועות רבות רושם בידיו החופשיות כמנהג בני ישראל, הציג את תוכניתו של משה.

משה, הסביר, לא מציע מרד מזוין שאין לא סכוי רב להצליח.

משה מציע להשתמש בתחבולה כדי להבריח את בני ישראל ממצרים דרך המדבר לארץ אבות.

התחבולה מבוססת על הידע של משה את אורח מחשבותיהם של המנהיגים המצריים, ובקיאותו בפוליטיקה הפנימית שלהם.

"אין זה מרד במצרים האדירה, זהו מבצע מוגבל של שיכנוע פרעה לתת לנו לצאת ממצרים לזמן קצר כדי לעבוד את אלוהינו במדבר."

התכנית נשענת גם על עזרת חבריו הטובים ומכריו, נושאי משרות רמות בארמון.

במרכז התכנית הפחד של המצרים מפני האלים, פחד שהחרטומים - כהני מצרים, מפליאים לעודד בכשפיהם.

כאן עצר אהרון לרגע מדיבורו השוטף, פנה והצביע לעבר משה שעמד לצידו.

בידי משה, אמר בהנמיכו את קולו כיאות למספר סוד, ספר הכשפים של חרטומי מצרים.

ספר שהוא קיבל מהמדריך שלו במקדש תחות – הכהן הגדול הקודם אמחותפ שהוא צאצא של יוסף הצדיק.

"מלחמתנו תהיה מלחמה סמויה. לא עם העבדים נלחם במצרים אלא אלוהי העברים הכועס."

עוד הסביר "משה מנהיגנו, יפעל כך שפרעה יפחד מפני אלוהי העברים במידה כזו שלא יתנגד לבקשה צנועה: 'נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה לאלוהינו פן יפגע בנו בדבר או בחרב '.

כאן התערב משה ואמר "לא קל יהיה הדבר אך בא יבוא." מזכיר לאהרון לציין שלבים הולכים ומחריפים במלחמה.

אהרון הנהן ופרש את שלבי התכנית.

"אנו, משה אחי ואני נפגש עם פרעה כנציגי אלוהי העברים ונציב לו את דרישתנו.

פרעה כצפוי יסרב, אך לא יפגע בשליחי האל שהוא לא יודע את כוחו, כדי לא לעורר את כעסו ואת העבדים העובדים אותו למרד גלוי.

נפתח במכות כנגד המים שהם כה חשובים לממלכת מצרים.

אם גם אז פרעה יתנגד נחמיר במכות כנגד המקנה של המצרים, דבר שיקרב את הסכנה לכל מצרי.

אם גם אז למרות הלחץ הצפוי מצד העם יעמוד פרעה בסירובו, נאלץ לאיים על חיי אנשים למרות שמשה מקוה מאד להמנע מכך."

"פרעה אדיש לחיי אנשים, לדעתי אין שום סיכוי שהוא יסכים לשחרר אותנו אפילו ליום אחד" התפרץ אחירע בין עינן משבט נפתלי, צעיר בעל זקן קצר ושיער אדום ומקורזל.

נשמע המהום של הסכמה מבין זקני העדה מסביב.

משה השקיט אותם בהרמת יד וזרק מילה אחת לחלל האוהל: "אלים".

אהרון מיהר להשלים והסביר שהתכנית מבוססת על הפחד של פרעה ויועציו ולא על הנזק הממשי שיגרם למצרים.

כל המכות יהיו מכות אלוהי העברים מול אזלת ידם של אלילי מצרים.

המצרים שמפחדים מאלילי מצרים יפחדו שבעתיים מאלוהי העברים הזועם.

אחירע עדיין לא משוכנע "ואם גם מכות אלו לא ישכנעו את פרעה?"

משה הרים מטהו ואמר "חושך!".

אהרון כרגיל צריך היה להסביר שהנשק הסודי שבידיהם הוא הנבואה המבוססת על ספר הכישוף, שצופה חושך בצהרי יום.

"אנו נאיים על פרעה שאלוהי העברים בחמתו לא יסתפק עוד בפגיעה בדומם בחי ובבני מצרים אלא יבלע את רא אל השמש ויותיר אותם ללא הגנת אל."

כולם השתתקו נפעמים מגודל התכנית.

"כאשר נקבל את הסכמת פרעה, נצא למדבר, אנחנו, טפנו והמקנה אשר איתנו. ונברח דרך המדבר לארצנו."

בזאת התישבו משה ואהרון מצפים לתגובה.

הזקנים שקלו את הדברים בשתיקה הארוכה לאחר דבריו של אהרון.

קולו של אליצור משבט ראובן שבר את השתיקה: "גם אם תצלח בידך התחבולה, מי לידנו יתקע שפרעה לא ירדוף אחרינו עם חילו להשיבנו להיות לו עבדים?"

האחרים הנהנו תולים עינים במשה שישב בדממה.

אהרון הוא שקם להשיב.

"גם זאת חישב משה לעשות." אהרון הרחיב את הדיבור על הקשרים שיש למשה בארמון.

משה יעזר בתככים שלמד מאימו להטיל מהומה בשלטון ולהחליש את פרעה, ואולי אפילו להמליך את חברו הטוב אחנאתון הרביעי, שהבטיח לשחרר את בני ישראל.

אי אפשר לדעת אם ההפיכה תצליח, אך יש סיכוי טוב שהבעיות מבית לא יאפשרו לפרעה לארגן מסע מלחמה אחר הבורחים.

שוב שתיקה ארוכה בה זקני העדה מעכלים את המורכבות של תככי הארמון שהועלו בפניהם.

שלומיאל בן צור-שדי, אדם זקן בעל ראש גדול וקרח זקנו המלבין יורד על מידותיו, קם ודרש הבהרות תוך שהוא מניד בראשו: "למה שפרעה יתן לעם שלם לצאת ממצרים? הרי כך הוא מסתכן לא רק בהפסד כח העבודה הדרוש לו, אלא גם בהתקוממות עמים אחרים?" 

נחשון, שהיה הצעיר מכולם, קפץ מרים מטהו מעל לראשו וקרא בהתלהבות: "חי אלוהי העברים! מה לך כי תלין? להיות עם חופשי, זאת ההזדמנות הטובה ביותר! עבור חירות יש לקחת סיכונים. גם אם נמות, נדע שעשינו למען חירותנו וחירות העם."

עוד עת רבה היו שהעלו הסתייגויות והיו שצדדו בהסכמה, נכנסים זה לדברי רעהו כמנהג בני ישראל.

משה לא הרבה להתערב.

הוא ישב בשקט והקשיב לדברי הטוענים ולדברי אהרון שתרץ את הקושיות שהעלו, ובחלק אחר של מוחו הרהר עד כמה יהיו ראשי העדה שיושבים כאן מוכנים לקבל את עיקרי ההתנהגות שגיבש במדבר. נראה לו שאצל חלק מהם תהיה לו עבודה קשה להטמיע עקרונות אלו.

כל אימת שנראה היה לו כי נדרשת תגובתו, היה קם על רגליו וקובע מה צריך להעשות, במשפטים קצרים שנאמרו בדרכו האיטית לתוך השקט שהשתרר.

כולם קיבלו את דבריו כפוסק עליון.

בסופו של דבר, עוד לפני עלות השחר השיגו אהרון ומשה את הסכמת זקני העדה לתכנית.

אחסנפאתן

רבות טרחו מרים ויוכבד לשוות למשה את דמות האציל המצרי שהיה לפנים.

זקנו גולח למשעי, בגדו הישן כובס, תוקן וגוהץ. מרים השיגה אפילו קורט בושם המור להשלים את דמות האציל מארמון פרעה.

צועד קוממיות הדור בלבושו, נכנס משה לארמון. הזקיפים אשר בשער שראו בו אציל, לא ניסו למנוע את כניסתו.

באחת הכתה בו הקרירות האפלה של הארמון, כל כך מנוגדת לחום הלוהט והבוהק שהורגל אליו. יער העמודים הגבוהים של אולם הכניסה, סגר עליו, מנסה לשלול ממנו את חירותו. משה הוצף בזיכרונות ילדותו האומללה.

משה התעשת, הרים ראשו בהתרסה כנגד העמודים הגבוהים מעוררי האימה. לא. הוא לא יתן לשום דבר לשלול את חירותו.

בעודו הולך בצעד מתון כדרכם של האצילים, אל חדרה של אימו, שמע משה את הדי מצעדו מעורר האימה של סתנה.

הוא לא היה צריך לראות את הדמות המאיימת כדי להכיר את מצעדו.

היה זה האדם האחרון שרצה לפגוש בשעה זו.

לרגע הציפו זיכרונותיו את דמותו של הלבלר הרשע שהפך לכהן גדול, אך מיד התאושש והסתתר מאחורי עמוד רחב.

הצעדים הלכו וקרבו, ומשה חשש שיתגלה.

פתאום הופיע מאחוריו במרוצה עבד רזה וזריז ובידו איגרת.

סתנה היה כבר במרחק של 2 עמודים ממשה כאשר עצר את הרץ בקול פקודה ודרש לראות את האיגרת.

משה לא נשאר לברר מה בכוונתו של סתנה לעשות, והלך בשקט כדי לא לעורר חשד, מתרחק מסתנה.

כל אותה עת היה נדמה לו שעוד רגע וישמע את קריאתו הזועפת של סתנה הקוראת לו לעצור.

אך נראה שסתנה שקוע היה באיגרת מכדי להבחין בו, ואולי לא?!

הוא נשם לרווחה רק לאחר שעבר בפתח חדרה של אימו.

אימו המאופקת בדרך כלל, חיבקה אותו בחום וקבלה אותו כאילו לא הפרידו שנים עשרה מחזורים של השנה מאז נפגשו לאחרונה.

"השלום לך בני האהוב?" קראה מרחיקה אותו במטחי זרוע כדי להביט בו.

"גדלת, לגבר היית!" קראה בעליצות.

" קורותיך ספר. דבר אל תחסיר" אמרה בקול עולץ תוך כדי מחיאת כפות ידה לקרוא לשפחתה.

ישוב על כסא מול אימו, בחדרה המואר במנורות שמן רבות, שהיה כל כך מנוגד לצינת האפלה של אולם העמודים, משה נרגע.

אמו, לבושה בבגדי הארגמן שכל כך אהבה, שערה קלוע בקשרים מסובכים גבוה מעל לראשה, עיניה השחורות והנבונות נוצצות בעליצות, שדלה אותו לטעום מיני תקרובת, תוך כדי שהמשיכה במטר השאלות בקושי נותנת לו זמן לענות. 

משה החליט לספר לה את האמת ולבקש את עזרתה.

הוא הרים ידו להפסיק את מטר השאלות, מבקש לספר בדרכו.

אחסנפאתן אמו הקשיבה בדממה, כאשר גולל משה באיטיות ובמשפטים קצרים, את כל קורותיו מדלג רק על רעיונותיו והסיבה שהביאה אותו חזרה.

לאחר שעה ארוכה, יגע מהמאמץ הגדול של דבור עם לשונו הפגומה, סיים את סיפורו מביט באמו מצפה בדאגה לתגובתה.

אחסנפאתן, בוהה לעבר נקודה דמיונית בחלל, עיניה מצומצמות בריכוז, דברה בקול שקט ומהורהר מסכמת לעצמה נקודות חשובות.

" למלוך במקום אביו רוצה אחנאתון הקטן? כן שיערתי זאת בליבי.

משפחתך מצאת והיא מבני ישראל?

אכן שקרתי בנפשי שמתנה מעם 'אמית' אתה.

צדקו המלעיזים שבן עבדים אתה ובכחש סבבתני מרים אחותך. אם כי ..." אמרה בחיוך מריר "עלי להודות שאישה רבת תחבולות היא, שמחה הייתי לו היתה שיפחה, לעזור לידי, במקום השפחה הטיפשה שלי". 

היא הרימה עיניה למשה הדואג שמולה "לא משה. אין בליבי על משפחתך שנתנה לי מתנה כה נשגבת"

מרימה את קולה במרץ מחודש שאלה את משה "למה לא הבאת את אישתך ושני נכדי למצרים? אני להכניסם לארמון כנסיכים, אמצא כבר דרך "

משה החליט להסתכן. לקח נשימה עמוקה ואמר "סכנה להם במצרים." הוא לקח נשימה ארוכה ופלט : " לשחרר את עמי מעבדות, באתי "

אחסנפאתן קפאה באימה לרגע. " למרוד בפרעה אתה רוצה?"

משה עדיין דואג לתגובתה על רצונו לשחרר את עמו אמר "לא בדיוק", ופרש את תוכניתו לפניה.

עכשיו שסיים הביט באימו תוהה האם תעזור לו או תקרא לחיילי המשמר.

אימו ישבה מהרהרת בשקט זמן מרובה ואחר אמרה נאנחת: "בודאי שאעזור לך, בני." 

שעה ארוכה הם ישבו ושיפרו את התכנית בפרטים רבים, עד שהחליטה אחסנפאתן שזמן שינה הוא.

השפחה הביאה מצעים לקיטון הסתרים שם ישכון משה בימים הקרובים למען בטחונו.

קושרים בארמון

ישובים היו בקיטון הקטן בועידת קושרים.

כל כך סודית היתה שאחסנפאתן שילחה את שפחתה והיא שהגישה במו ידיה את התקרובת למסובין.

היה שם אמנחותפ הרביעי בן העשרים שהשתנה מאד. מהילד השמנמן שהיה בילדותו. הוא גדל להיות גבר נמוך ורזה בעל פנים מוארכות, אף החוצה את הפנים כמו סכין חד להב, ופה בולט בעל שפתיים עבות. אך עיניו מעידות עליו כאיש בעל חזון.

לידו ישב חורם- חב. נמוך מוצק ושרירי מחזיק בידו גביע תירוש ושותה מפעם לפעם לגימה קטנה. איש קשוח והחלטי.

תיאי אשת פרעה, שהופיעה עם פצע מדמם על לחיה.

אחסנפאתן סיפרה למשה עד כמה מתעבת תיאי את פרעה בעלה, שהיה מכה אותה באכזריות.

לכן הציעה לשתף אותה במזימה ואף להציע לה את המלוכה לזמן הביניים עד שאמנחותפ יוכל לבסס את שלטונו.

לידה ישב קנופר הכהן, איש סודה, אחיין של אמחותפ הכהן הגדול שמת במסיבות מסתוריות לא מכבר.

קנופר, הסבירה אחסנפאתן למשה, מאשים את סתנה ברציחתו של אמחותפ ולכן אפשר לסמוך על נאמנותו.

כמובן שהיתה שם גם נפרטיטי.

משה הביט בנוכחים וחשב בליבו שהוא מפקיד גורלו בידי נשים שמובילות את המהלך.

נשים מצריות אלו ידע, היו קשוחות והחלטיות לא פחות מהגברים.

עלה על דעתו שהיחס לנשים כשוות לגברים, לא היה חלק מהעקרונות שגיבש והוא ציין במוחו להוסיף חלק חשוב זה בחיי אדם.

משה שתק כדרכו והניח לאימו אחסנפאתן לגולל את התכנית שזממו.

השמן במנורה כמעת אזל כאשר סיכמו הקושרים את פרטי הקשר והתפקידים חולקו.

אחד אחד יצאו הקושרים מהקיטון כדי לא לעורר חשד.

אחרון יצא חורם-חב לוחץ את כתפו של משה בחיבה, כפי שנהג לעשות בימים שבלו יחדיו, ומבטיח לו שהוא ימנע מסע מלחמה להשיב את בני ישראל הבורחים. אם הוא לא יוכל למנוע זאת הוא כבר ימצא דרך להכשיל או לפחות לעכב את המסע.

לבסוף נשארו רק משה ואימו בקיטון המאפיל.

ניכר היה שמשהו רובץ על ליבה.

משה מזג עוד יין תירוש לכוסה ותלה בה עיניים שואלות.

"משה בני היקר. עשר שנים מילדותך נגזלו ממני במקדש תחות, ואחר שנתיים מאושרות נעלמת שוב לשנים עשר שנים עד היום.

קשה לי הפרידה ממך, והנה אתה מוליך את בני ישראל במדבר לארץ אבותיהם.

מי יודע מתי אוכל לראותך שנית?"

משה צפה את השאלה והכין את תשובתו מראש.

"אימי היקרה אהבתי אותך מאד ואני מבטיח שנפגש שנית כאשר עמי ישב בארץ אבותינו. אז אקרא לך ותשבי עימי כל הימים"

אחסנפאתן לא אהבה את התשובה הזו וברור שיש לה דבר נוסף אל משה "עלה בדעתי משה בני האהוב, שתוכל לשחרר את עמך ללא הסיכון בהתנגשות עם הצבא החזק של מצרים."

ניכר בה שהיא מהססת לומר את שבליבה.

משה שתק. לאחר רגע אחסנפאתן פלטה במהירות :" אם היית מביע רצון, אפשר שהיינו יכולים להמליך אותך כפרעה."

מכות מצרים

שלושה חדשים טרחו נאמני משה בארמון בסודיות רבה על ההכנות.

ביום הגדול יצא משה חזרה לבית עמרם לבוש כסוחר מדייני.

זקנו צימח שנית, וכאשר לבש את בגדי החג של בני ישראל, אי אפשר להכיר בו את האציל המצרי.

הפגישה נקבעה לפי התכנית בשפת היאור, כאשר פרעה ירד כחום היום לרחוץ בנהר בקטע השמור לאצילים.

חורם-חב כינס את השומרים בתואנת שוא של בדיקת המשמר, ואיפשר למשה ואהרון לעבור ולהפגש עם פרעה.

פרעה נרעש כאשר הופיעו שני הגברים הגדולים, זקנם מעיד שהיו מבני ישראל העבדים.

שומרי המלך רצו להרוג את הפולשים ולהגן על פרעה, אך אהרון הרעים בקולו "דבר לנו עם פרעה מעם עמנו בני ישראל".

פרעה עצר את השומרים בידו "הניחו להם לדבר".

משה הרים מטהו וקרא משתדל לדבר ברור שלא תתגלה לשונו הפגומה "כה אמר אלוהי ישראל. שלח את עמי ויחוגו לי במדבר!"

"מי אלוהי ישראל אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל. לא ידעתי את אלוהי ישראל וגם את ישראל לא אשלח"

אהרון מיהר לרכך את הדרישה ולהסבירה בשפה המובנת לפרעה. יש להקריב קורבנות לשכך את זעם האלים: "אלוהי העברים נקרא עלינו. נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה לאלוהינו פן יפגענו בדבר או בחרב".

משה לא יכל להמנע מלהזכר באזהרת יתרו שכדי להטמיע את כללי ההתנהגות הוא עצמו יהיה חייב לעבור עליהם, והנה הוא משקר לפרעה. משה בלע את רוקו להתגבר על סלידתו מהמעשה שהוא עושה. כדרכו, בעוד חלק אחד של מוחו עסוק בשכנוע פרעה, החלק האחר רשם לפניו שלעתיד אין עליו לשפוט לחומרה אנשים שיעברו על כלל זה או אחר של ההתנהגות. יש מסיבות שאדם חייב לעבור על הכללים.

בחזרה לנעשה. ליבו נרגע למחשבה שאכן צדקה אימו ופרעה לא מתכונן להרוג אותם. .

פרעה הקשוח החליט לדכא התארגנות זו באיבה, וליצור התנגדות בני ישראל להתארגנות זו, כאשר יבינו שההתארגנות הביאה עליהם סבל נוסף.

עם זאת הוא לא רצה לפגוע בנציגי העם ואולי נציגי האל שלא ידע מה כוחו, דבר שעלול להביא להתקוממות שקשה יהיה לשלוט עליה בעזרת כח השיטור הקטן של נוגשים שהיה ברשותו באותה עת.

עדיף שהעם עצמו יפגע בנציגיו.

בהגיעו למסקנה זו, פטר אותם פרעה באמירה סתמית ומזלזלת.

אמירה המעמידה אותם על כך שהם עצמם עבדים.

עליהם לשתוק ולחזור לעבודה: "למה תפריעו את העם ממעשיו? לכו לסבלותיכם".

אך בליבו חשב פרעה שאין לזלזל בהם.

מיד עם צאתם, כינס את מועצת החרטומים שלו להתיעצות, שבסיכומה הוציא צו מלכותי המקשה על חיי העבדים מבני ישראל.

הצו מורה למשטרת הנוגשים ולכח העזר שלה - השוטרים מבני ישראל, להפסיק לספק לעבדים תבן שהיה חומר הגלם לייצור הלבנים לבניה.

העבדים יהיו חייבים לקושש בעצמם את חומר הגלם, ועם זאת לעמוד במכסת ייצור הלבנים הקודמת.

התכסיס אכן הצליח.

בני ישראל לא יכלו לעמוד במכסת הייצור והנוגשים הפליאו מכותיהם בשוטרי בני ישראל שהיו בעיניהם האחראים על כך.

התארגנה משלחת של השוטרים להתלונן בפני פרעה על המשימה הבלתי אפשרית שהוטלה עליהם.

פרעה הבהיר להם שהאשם הוא בנציגים שלהם, שהציגו בפניו דרישה לחוג זבח לאלוהים במשך שלושה ימים.

הוא, לדבריו, הבין מכך שיש להם זמן פנוי שאפשר לנצלו לקושש תבן ללבנים.

תשובה זו, כצפוי, גרמה לשוטרים למחות נגד משה ואהרון שגרמו לסבל הנוסף.

זקני העדה, שהיו בסוד התכנית, תמכו בהם והצילו אותם מהשוטרים הממורמרים.

עם זאת, בישיבה סודית שנערכה מאוחר יותר נבקעו סדקים בחומת ההסכמה.

אהרון נשא נאום נלהב, בו אמר שאלוהים רוצה שיציאת מצרים תהיה תוך קשיים גדולים, כדי להראות את גודל התמיכה שלו בעם ישראל.

משה תהה לכישרון של אהרון להסביר כל דבר, אך האם זו התנהגות ראויה?

הוא קם, דפק במטהו על הקרקע, מרים ידו השניה להסות את הקהל ואמר: "אל תרתעו מקשיים ראשונים".

משה הוסיף בדרכו הקצרה, אך מרשימה, "חירות חשובה מהחיים עצמם ואל לכם להשבר".

אהרון הוסיף שבמשא ומתן הזה הלחץ על פרעה ילך ויגדל.

עליהם להיות חזקים ונחושים. עליהם להחזיק מעמד עד שפרעה ישבר.

הישיבה הסתיימה בהבעת תמיכה גורפת והבטחה לעמוד לימינם גם בעימותים הבאים.

עימותים נוספים לא בוששו לבוא.

משה בתמיכת קנופר הכהן, פתח בלוחמה ביולוגית תוך שהוא מציג בצורה תאטרלית כל שלב בלוחמה כנס שנעשה ע"י אלוהי בני ישראל הזועם.

כללי ההתנהגות במלחמה חייבים להשתנות, חשב. חירות העם חשובה מחמלה על אוייביו. כן כל כללי ההתנהגות כפופים למסיבות המשתנות, בינו לבינו תהה איך יבהיר את הדבר לעם.

הוא העלה את הנושא באחת משיחותיו הרבות עם אהרון אחיו. אהרון היה נחרץ. כללים חייבים להיות קשיחים, ממש כמו חוק המלך. אנשים חושבים יגיעו בעצמם למסקנות הנכונות, וידעו לשנות את הכללים בהתאם לנסיבות. משה הניח לנושא.

הודעות משה על מכות שינחית אלוהי העברים הזועם, והמכות שנחתו על מצרים בעקבותיהם, הדהימו והפחידו את פרעה ומועצת החרטומים.

העם המצרי פחד, ולמד להעריץ את משה שנתפס כבנו של אלוהי העברים הזועם.

גבורי נחשון - היחידה הסודית של משה שהתאמנה זה מספר חדשים, נכנסה לפעולה.

תחילה שתלו בהסתר אצות אדומות במימי היאור.

האצות התרבו וצבעו במהרה את המים באדום דם.

מים במצרים הלוהטת הם מצרך חיוני. המצרים פחדו לשתות מהמים האדומים המוזרים.

השמועה שהתפשטה היתה שאלוהי העברים פצע בזעמו את אמית, אלת היאור, ודמה צבע את המים.

לא הואילו טקסי החרטומים לחזק את אמית כנגד אלוהי העברים.

היאור נשאר אדום.

היו אפילו חרטומים שהאמינו לשמועה הזו.

פרעה פקד לחפור בארות  וכך סיפק מים נקיים לשתיה.

אך עד מהרה התברר שהאצות גרמו למכות נוספות. צפרדעים אהבו את האצות והתרבו בקצב שלא נראה כמוהו בעבר.

ההתרבות הגדולה של צפרדעים גרמה לצפיפות בנהר והצפרדעים היו בכל מקום.

ממש מכת צפרדעים.

המצרים שנמנעו מלהתרחץ בנהר האדום השורץ צפרדעים סבלו מכינים.

ממעלה הנילוס פלשו למצרים בעקבות שפע הצפרדעים.

'תערובת' של חיות טרף מורעבות, שלא נרתעו מלתקוף בני אדם - מכת ערוב.

פחד נורא תקף את המצרים.

מכה רדפה מכה וכל אחת נוראה מקודמתה.

דם, צפרדע, כינים, ערוב.

אל נורא הוא אלוהי העברים, ומה אדיר הוא כוהנו הגדול – משה.

אל נוקם במצרים ושומר על בני ישראל שלא סבלו ממכות מצרים.

לפי הנחיות משה בני ישראל אגרו מים בעוד מועד.

צפרדעים וחיות הטרף לא הגיעו עד ארץ גושן בצפון.

פרעה ספון בארמונו, לא התרשם ממכות מצרים, אך היו אצילים שטופי אמונות ההבל, ואפילו חרטומים, שהתחילו לפחד מכוחו של אלוהי העברים.

בפחדם הפצירו בפרעה לתת לבני ישראל לזבוח קורבנות לאלוהיהם כדי להפיס את דעתו.

פרעה הקשוח ניסה להתמקח והציע שיקריבו את הקורבנות במצרים עצמה ולא ילכו למדבר.

משה דחה הצעה זו בטענה שהוא רוצה להמנע מעימות עם אלי מצריים. הקורבנות לאלוהי העברים, הסביר, כוללים חיות הקדושות למצריים. לכן עליהם לעשות זאת במדבר מחוץ לגבולות מצריים, הרחק מעיני המצרים, מעבר לשטח ההשפעה של אלי מצריים.

פרעה, בלית ברירה, הבטיח לשחרר את בני ישראל.

כאשר משה פקד, בעקבות ההבטחה, להפסיק לזרוע את אצות הדם ביאור, החיים חזרו עד מהרה למסלולם.

פרעה, משוחרר מהלחץ, חזר בו מהבטחתו ושלח חרטומים בכל רחבי הממלכה שקראו כרוזים בהם הודיע: " הו בני מצרים הגאים. אני פרעה בנו של רא האדיר שבאלים, שמח לבשר שהאלים האדירים של מצרים, הצליחו להתגבר על אלוהי העברים בכשפיהם. אין לכם לירא מאלוהי העבדים" 

משה בתגובה החליט להחריף את הלוחמה.

שמועה הופצה שאלוהי העברים זועם על פרעה שחזר בו מהבטחתו, ויכה במצרים שנית. הפעם מכה כואבת יותר.

צאן מצרים ימות.

משתמש בידע שצבר כרועה עדרו של יתרו, הורה משה ליחידה הסודית להדביק את צאן המצרים בדבר. לבני ישראל הסביר משה איך לשמור על הצאן מהדבקות במחלה.

צאן מצרי מת בהמוניו וסכנת רעב איימה על המצרים.

פרעה שלח לוחמים שהחרימו כבשים של בני ישראל ושמשו לחלוקת בשר למצרים.

משה נאלץ בחוסר רצון, להחריף עוד את הלוחמה ולעבור ולפגוע באנשים, למרות שקוה בסתר ליבו להמנע מכך.

הבשר, שעתה לקחו רק מהצאן הבריא של בני ישראל, הורעל במחלת השחין שפגעה במצרים.

תופעות טבע רגילות, כמו ברד נדיר שניתך על מצריים, וארבה שהגיע מהמזרח, נראו עתה כמכות נוספות שהיכה אלוהי העברים במצרים.

הפגיעה הקשה באוכלוסיה, גרמה לטענות קשות של המצרים נגד פרעה מלכם.

היכן ההגנה של פרעה בנו של רא האדיר שבאלים מפני אלוהי העברים הזועם?

פרעה נאלץ להכנע ולהציע פשרה.

הוא מוכן לצאת הגברים בלבד וגם זאת בתנאי שלא יתרחקו ממצרים

לזאת משה לא יכל להסכים.

במצרים קמו מהומות, מפעלי הבניה נעצרו, העבדים נשארו בבתיהם, האכרים ברחו משדותיהם לערים.

הלחץ על פרעה סיכן את כסאו. פרעה חשש שינצלו את המהומות למרד נגדו.

בלית ברירה פרעה שלח למשה אגרת פפירוס בה הסכים לצאת כל בני ישראל גברים נשים וטף אך ללא הרכוש והמקנה.

משה לא יכל להסכים לכל פשרה כי המטרה היתה לברוח ממצרים דרך המדבר הגדול והמקנה היה דרוש לקיום העם במדבר.

כל אותה עת עמדו זקני העדה לימינו. כאשר ראו שפרעה הולך ונשבר הלכה אמונתם בו וגדלה.

בני ישראל הושפעו גם הם 'מהניסים' והתחילו להאמין שאלוהים עומד לימינם להוציא אותם לחופשי. מנהיגותו של משה התבססה, עכשיו הכל צייתו לדבריו ללא עוררין.

לאור עקשותו של פרעה לא נשארה ברירה למשה שחיי אדם חשובים לו, והוא נאלץ להחליט על מבצע 'מכת בכורות'.

המכה הסופית על המצרים. פגיעה בחיי בני אדם.

קדושת החיים היא עיקרון חשוב אך 'חירות חשובה מחיים' אמר לזקני העדה בהתנצלות.

ההתנצלות התקבלה בהפתעה.

הם הרי הציעו זאת מבראשית. אין עושים מלחמה בלי להרוג באויב, מה עוד, שהאויב הוא העם המצרי  המשעבד אותם כעבדים וראוי לנקמה.

היחידה הקטנה והמיוחדת – גבורי נחשון, קבלה את הפקודה להרוג במצרים בחסות החשיכה.

משה, נאמן לערכי ההתנהגות שגיבש, לא שעה לעצות זקני העדה להרוג במצרים ללא הבחנה כמקובל במלחמה.

כל מטרתו היא להפחיד את המצרים ושליטיהם כך שיסכימו לאפשר לבני ישראל לחלות את פני אלוהיהם הזועם. "אין ברצוני להרוג אלא במידת הצורך" הסביר.

כדי להאדיר את הרושם, פקד משה להרוג בחסות החשיכה רק את הבכור של כל משפחה מצרית.

בצורה זו מספר גדול של משפחות נפגעו בשכלן את בנם הבכור שהיה בן המשפחה החשוב ביותר לאחר אב המשפחה.

מה עוד שעצם המנעות מהריגת כל המשפחה, כפי שהיה נהוג, רימזה על מעשה אלוהי.

למצרים שטופי אמונות ההבל שהתחזקו בגלל המכות הקודמות, היה ברור כי אלוהי העברים הוא שעבר והיכה בבכורים.  עובדה, אף אדם מבני ישראל לא נפגע.

התזמון של פעולה לילית זו נקבע בקפדנות.

משה הכין הפתעה.

יציאת מצרים

עיתוי מבצע 'מכת בכורות' נבחר ללילה שלפני לקוי החמה הצפוי.

את העיתוי קבע משה לפי הלוחות בספר הכשפים שבידיו ולאחר התיעצות עם קנופר הכהן.

בערבו של אותו לילה, כינס משה את זקני העדה והכין אותם ליום השחרור.

משה תכנן שיום השחרור יהיה רב רושם ויזכר לדורות רבים.

התכנית היתה לצאת מיד עם כניעת פרעה כדי לא לתת לפרעה זמן לחזור בו.

על זקני העדה להכין את בני ישראל מבעוד מועד.

ליל מבצע 'מכת בכורות' יהיה ליל שימורים, בני ישראל יארזו מטלטליהם ויכונו לצאת ברגע שתנתן הפקודה.

אף אדם לא יוותר מאחור.

היציאה תהיה דרמטית כאשר כולם, בני ישראל והעם המצרי, משוכנעים שאלוהי העברים עומד לימין בני ישראל.

לאחר ההכנות האלו הלכו משה ואהרון בבוקר שלאחר 'מכת הבכורות' לפגוש את פרעה בפעם האחרונה. פרעה היה עדיין בהלם מרושם 'מכת הבכורות'.

גם בכור בניו מת בצורה מסתורית.

בנו בכורו, המיועד לשלוט במצריים בבוא העת, מת.

עכשיו היה אמנחותפ הרביעי, הבן שלא אהב, הבן המוזר ששינה את שמו לאחנאתון, יורש העצר.

משה, ממעמד של כהן אלוהי העברים החזק, הרעים בקולו על פרעה מאיים עליו: "שלח את עמי!".

"אם לא תשלח את עמנו" הרעים אהרון אחריו, כפי שסכמו מראש "יאכל אלהינו את רא אל השמש בצהרי יום!"

בזאת הפכו פניהם ויצאו מהארמון.

תכניתו של משה להפחיד את המצרים במכות שחומרתם הולכת וגדלה הצליחה.

עד עכשיו משה הוכיח שהוא מקיים את איומיו.

עכשיו האיום הגדול מכולם. איום על האל האדיר של מצרים, עצמו.

 משה העריך שסתנה קר הרוח שהכיר את השקר הגדול בזהות האל האדיר רא עם השמש, יטה את לב פרעה להחזיק מעמד לפחות עד לאחר הצהרים כאשר התברר שכל רע לא אונה לשמש.

סתנה עתיד להיות מופתע. לוחות לקוי החמה עברו מהכהן הראשי אחד לזה שבא אחריו.

אמחותפ הכהן הגדול גילה את דבר הלוחות לקנופר. הכהן שהכשיר להיות ממשיכו.

סתנה, שרצח את אמחותפ וירש את משרתו, לא ידע על קיומם.

פרעה כינס בחפזה את מועצת החרטומים.

סתנה הכהן הראשי, חשב במוחו הפתלתל שמשה מאיים איום סרק, בהנחה שפרעה יכנע מיד.

כמשנה למלך וראש מועצת החרטומים הוא הפציר בפרעה לא להכנע.

"האיום של משה", אמר, "יתגלה כשקר בצהרי יום, כאשר רא השמש ימשיך לנוע בגאון בשמים. המתן נא זעיר עם תשובתך עד הצהרים."

לקראת הצהרים ציוה פרעה להביא את משה ואהרון לפניו כדי שיהרוג אותם כאשר יתברר שרא האדיר ממשיך בתנועתו לעבר המערב כבכל יום.

בבוא השעה הרים משה את מטהו בתפילה לאלוהים "שמע ישראל אלוהי העברים, אלוהים אחד!"

לתדהמת פרעה אור השמש התמעט מדי רגע, כפי שהזהירו משה ואהרון.

פרעה התבונן בשני הגברים המרשימים שעתה כרעו ברך בתפילה שקטה.

פחד גדול נפל עליו.

בדיבור מהיר, חושב שזמנו קצר, פנה אל עדת החרטומים.

 "אלוהי העברים הורג את רא בזעמו בדיוק כפי שאמרו משה ואהרון.

אל חזק נוקם ונוטר הוא ומחר יהרג גם אותי שבן בכור אני לרא."

פונה אל מפקד המשמר הוא פקד:

"כרתו את ראשו של סתנה נביא השקר. הוא זה ששכנע אותי לא לתת כבוד לאלוהי העברים האדיר!"

כאשר פקודתו זו בוצעה פנה אל משה ואמר: "ראה כי הרגתי את סתנה שאשם בסרובי.

קומו צאו מתוך עמי, גם אתם וגם בני ישראל ולכו ועבדו את אלוהי העברים כדבריכם. גם צאנכם וגם בקרכם קחו כאשר דברתם. ולכו וברכתם גם אותי".

החושך היה בשיאו.

משה קם לאיטו מכריעתו הרים את מטהו לשמים מבקש מאלוהי העברים שלא יפגע ברא, אל מצריים ובפרעה בנו.

השמש שיצאה מהלקוי האירה את פניו של פרעה שהביעו הקלה רבה.

ברוב שמחתו על שנחלץ מעונשו של האל הזועם, נתן פרעה מתנות יקרות ערך למשה ואהרון כדי להפיס את דעתו של האל הזועם.

הוא גם פקד על חורם-חב ללוות את בני ישראל עד גבול מצרים בחיל משמר, כדי שלא יאונה להם רע ממי שיעז לפגוע בעם העבדים היוצא ממצרים.

כך מלווים במשמר יצאו בני ישראל על טפם וצאנם, ממצרים.

יום יציאת מצרים, היום שהחשיך בצהרים והיה יום של חופש ואור בהמשכו, יזכר לדורי דורות.

ים סוף

השיירה הכבדה של בני ישראל התנהלה לאיטה, למרות הזרוז של מנהיגי העדה.

עד הערב עדיין לא הגיעו לגבול מצרים.

חניה ראשונה התאפיינה בבלבול ומריבות, כאשר כל משפחה חיפשה מקום להקים את האוהל.

המשמר נערך להגנה הקפית על העם ביום חגו הראשון כעם שיצא מעבדות.

אך היה זה יותר יום של בלבול מאשר יום חג.

העבדים עדיין לא הפנימו את שחרורם.

גם הימים הבאים היו מטושטשים כולם.

המסע היה סדרה ארוכה של 'ויסעו ויחנו'. 

מסע רגלי עבור הגברים הקשוחים הרגילים בעבודה קשה.

הולכים ומעיזים את עדריהם.

מסע על בהמות לבני משפחותיהם ולרכושם.

לאחר שבעה ימים הגיעו לסוכות וחנו.

המדבר הגדול רבץ לוהט מאיים בשמש.

חיל המשמר נפרד מבני ישראל וחזר למבצר הגבול המזרחי של מצרים - מבצר ת'ארו.

משה סקר את הערב רב הבלתי מאורגן משוה אותו לתמונת הפתרון שצפה במוחו בשעת ההתגלות.

בליבו גאוה על תכנית שהצליחה כה יפה, עם מדקרה בלב על שנאלץ לקחת חיי אדם. 'עלי להיות דוגמא לעם ישראל ומעתה להקפיד על כללי ההתנהגות שאני רוצה להנחיל להם.' במחשבה שניה חשב שיש צורך דוחק יותר, והוא התחמקות מפרעה לאחר שיתאושש ויחליט לרדוף ולהחזיר את העבדים ויחד איתם את יוקרתו.

הוא ידע שאסור לו להוביל את עמו ישירות לארץ המובטחת.

מובטח לו שבדרך החוף הקצרה חילות פרעה ישיגו בקלות את העם הכבד שהוא מוביל. הוא היה בטוח שגם אם פרעה לא ירדוף אחריו, ועמו היה מגיע במצבו זה לארץ המובטחת, היו עמי האזור הורגים בהם ולא משאירים שריד ופליט.

עליו לברוח דרך ההרים לבטחון היחסי של מדבר מדיין ושם לגבש את העם.

המטרה המיידית הבאה היא להפעים את העם במעשה דרמטי נוסף בו יקבל את הערכים שגיבש.

המקום ברור לו - ההר הקדוש שבארץ מדיין, שם גם יזכה להגנה של בני מדיין.

אך תחילה יש לדאוג לבטחונו של העם ולשגרת מסע ומזון.

עליו להפוך את עם העבדים שישב במקום אחד שנים רבות, לעם נוודים כפי שהיה פעם ולהתגבר על השנוי הגדול של עם העבדים שהורגל בשגרת עבודה מבקר עד ערב, נשכב במטתו בעייפות עד לבוקר שלמחרת, לעם חופשי שזמנו בידו. עם שאינו יודע במה למלא את זמנו, נוטה למריבות.

אכן משימה גדולה וקשה.

עליו להעסיק את העם עד שילמד להתנהל בשגרה חדשה, והסוד הוא תנועה מתמדת.

משה התווה את הדרך דרום מזרח, בכיוון להר הקדוש.

כצפוי הפקודה העלתה הסתיגויות.

אליצור הזקן משבט ראובן דרש לדעת למה לא פונים למזרח לאורך הים, לכיוון הדרך לארץ כנען.

משה הסביר שזה בדיוק מה שפרעה יחשוב שהם יעשו אם יחליט בכל זאת לרדוף אחריהם.

קל יהיה לפרעה ולפרשיו לשעוט בדרך המישור הזו ולהשיג את בני ישראל.

בהרים, הסביר, קל להסתתר ולהגן על בני ישראל. הזמן עד לעימות עם חיל פרעה, אם יהיה כזה, ינוצל לבנית כח צבאי שישמור על העם.

ועוד הוסיף נימוקים, חושש שמרוב נימוקים יתגלה גם הנימוק החשוב האמיתי: "מה עוד שהקושרים במצרים את הזמן ינצלו, כדי את משלחות המלחמה להפסיק. להגן על עצמו מפני הקושרים, פרעה חייב יהיה."

ולאהרון הסביר, כאשר נותרו לבדם, את הסיבה החשובה ביותר שלא רצה לחשוף עדיין בפני זקני העדה.

" לעמוד בפני ממלכות כנען, העם אינו מגובש מספיק ", אמר, "במדבר נלך, ואת העם להתנהג לפי כללי ההתנהגות שגבשתי, נרגיל."

חודשים רבים נעו במדבר, חותרים דרומה ומזרחה בנתיב שיתרו ישתמש בו בכל מסע שנתי שלו למצרים.

בני ישראל נכנסו לשגרה של קיפול מהיר של המחנה לפני תזוזה, והקמה של המחנה כאשר הגיעו לנוה המדבר הבא.

ימים רבים נדדו במדבר, קשה היה לדאוג לצרכי העם הגדול והנרגן הזה, עם עבדים, אך הנה הגיע היום בו נראה ים סוף רובץ בכל הודו מולו.

מפרץ נואיבה. כאן יחצו את הים לארץ מדיין, אל הבטחון.

בני ישראל צפו בים ותהו איך יחצו אותו לעבר מדיין.

משה ידע את הסוד.

הוא עמד על הגבעה צופה בבני ישראל המקימים את המאהל.

קרב היום למעשה דרמטי נוסף שיגבש את ערב הרב שהוא רואה לפניו, לעם אחד שיתנהג לפי ערכי ההתנהגות שגיבש .

עוד הוא עומד שם והנה הגיע בריצה אבידן בן גדעוני קל הרגלים, משבט בנימין ובפיו הודעה מאנשי המאסף, צבא מצרי אדיר הכולל סוסים ומרכבות מלחמה, נראה מתקדם בואדי.

הצבא הפרעוני איתר אותם ברגע הגרוע ביותר עבורם.

אם היה מקדים הם היו נלחמים בו כאשר הם על מורדות ההר התלול, הורגים במצרים התקועים עם מרכבות המלחמה שלהם בתחתית הואדי.

טוב יותר אם היו מספיקים לחצות את הים. המצרים לא ידעו איך לחצותו והעימות היה נמנע.

עכשיו העם היה פרוס בשטח המישורי. לפניהם ים אחריהם חילות פרעה.

משה שקל את האפשרויות.

קולות רמים נשמעו מבטן האדמה זה כמה ימים.

האם אפשר לנצל את רעידת האדמה להנצל מידי המצרים?

יהושוע בן נון הצעיר הנמרץ שהיה הרץ האישי שלו, נשא אליו את פניו לקבל את פקודתו.

משה החליט.

עליו להסתיר את רוב העם במערות שבהרים, ולהשאיר קומץ בחורים חמושים להוביל את חילות פרעה הרחק מהעם.

אהרון הוביל את העם והסתיר אותם במערות.

משה בחר את נחשון בן עמינדב מנהיג שבט יהודה עז הרוח, מבין המתנדבים להנהיג את כח ההטעיה.

הרעש הלך והתגבר, מפחיד את העם.

"המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?" עלתה התלונה מכל עבר.

אהרון אימץ את ידם בנאום עידוד המחזק את ידם באמונה שאלוהי העברים יצילם מצרה זו כמו שהציל אותם ממצריים. "אל תיראו, התיצבו ותראו את ישועת אלוהים!"

משה ויהושוע שכבו במסתור וצפו לעבר נחשון המארגן את אנשיו.

הצבא המצרי הלך וקרב.

כל היום נשבה רוח קדים עזה שנשאה את חולות המדבר מסמאים כל עין.

השפל לו חיכה משה הגיע. הרוח או רעש האדמה גרמו לשפל גדול מתמיד.

במקום לחצות את הים טובלים במים עד צואר כפי שעשה יתרו תמיד, יכלו בני ישראל לחצות את הים בחרבה בלשון הים המחבר את גדת החוף אל הגדה הנגדית בארץ מדיין.

הוא קם ממקומו ויהושוע לצידו.

"תקע בשופר יהושוע, רוץ לנחשון ומסור לו למשוך את חילות פרעה אחריו בלשון היבשה לארץ מדיין"

ממקום מסתורו ראה את נחשון פוקד על אנשיו לחצות את ים סוף בלשון היבשה שנוצר.

אף אחד לא זז.

נחשון מעיף מבט על חלוץ צבא מצריים המתקרב, קפץ ראשון לעבר לשון היבשה רץ וחרבו מונפת בידו.

לאחר היסוס פנו חייליו ורצו אחריו בורחים מפרשי מצרים הסוגרים עליהם.

משה ממקום מסתורו ראה את שר הצבא המצרי מהסס, ואחר רגע הגיע למסקנה שהחיילים המעטים של בני ישראל שהוא רואה הם רק חיל המאסף לגוף העיקרי שכבר עבר לגדה הנגדית.

עומד על גבעה קטנה במרכבתו, הניף את חרבו לכיוון חיילי נחשון המתרחקים פקד לשעוט אחריהם.

משה דאג לשלומם של נחשון וחייליו שעוד רגע והפרשים המצריים ישיגו אותם.

אך הוא ידע שלא היתה לו ברירה טובה יותר.

בינתיים הגיע נחשון לגדה הנגדית וארגן את חייליו במערך הגנה מוסתרים בגבעות שמנגד.

הצבא המצרי התקדם והיה כולו בתוך לשון היבשה כאשר רעש נוסף גדול מהראשון זעזע שוב את הים הגאות הגיעה חזקה מתמיד והביאה גלי ים בסערה.

המים כיסו שוב את לשון היבשה מטביעים את חילות מצריים.

מעט הצבא שנשאר מחוץ למים הפך את פניו ונס בפחד חזרה למצריים.

עכשיו גם משה האמין שנס קרה להם וליבו התרונן.

אין לנו להתירא יותר מהמצרים, אמר בליבו.

בימים הבאים עברו בני ישראל אל ארץ מדיין, מהללים את האלוהים שעשה להם נס ומילט אותם וטיבע את המצרים בים.

כולם עברו אנשים וצאן, מחכים בשעות הגאות ועוברים בשעות השפל.

מי על כתף ומי ברפסודות מאולתרות.  משה העולץ, נזכר באמחותפ המורה והמשורר שלימד אותו גם שירה, וחיבר שירת ניצחון.

מרים לקחה את התוף, שרה וחוללה עם בנות ישראל האחרות, וכל העם חוגגים את הנס.

 אָשִירָה לַה' כִי גָאה גָאָה, סוּס וְרכְבוֹ רָמָה בַיָם.

 עָזִי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה; זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלהֵי אָבִי וַאֲרמְמֶנְהוּ.

 ה' אִישׁ מִלְחָמָה; ה' שְמוֹ.

 מַרְכְבת פַרְעה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָם; וּמִבְחַר שָלִישָיו טֻבְעוּ בְיַם-סוּף.

 תְהומות יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלת כְמוֹ אָבֶן.

 יְמִינְךָ ה', נֶאְדָרִי בַכחַ; יְמִינְךָ ה' תִרְעַץ אוֹיֵב.

 וּבְרב גְאוֹנְךָ תַהֲרס קָמֶיךָ; תְשַלַח חֲרונְךָ, יאכְלֵמוֹ כַקַשׁ.

 וּבְרוּחַ אַפֶיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם, נִצְבוּ כְמוֹ נֵד נוזְלִים; קָפְאוּ תְהומות בְלֶב-יָם.

 אָמַר אוֹיֵב אֶרְדף אַשִיג, אֲחַלֵק שָלָל; תִמְלָאֵמוֹ נַפְשִי אָרִיק חַרְבִי, תּוֹרִישֵמוֹ יָדִי.

 נָשַפְתָ בְרוּחֲךָ, כִסָמוֹ יָם; צָלְלוּ כַעוֹפֶרֶת בְמַיִם אַדִירִים.

 מִי כָמוכָה בָאֵלִם ה', מִי כָמוכָה נֶאְדָר בַקדֶשׁ; נוֹרָא תְהִלת, עשֵה פֶלֶא.

 נָטִיתָ יְמִינְךָ, תִבְלָעֵמוֹ אָרֶץ.

 נָחִיתָ בְחַסְדְךָ עַם-זוּ גָאָלְתָּ; נֵהַלְתָּ בְעָזְךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶךָ.

 שָמְעוּ עַמִים, יִרְגָזוּן; חִיל אָחַז ישְבֵי פְלָשֶת.

 אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב, יאחֲזֵמוֹ רָעַד; נָמוגוּ כל ישְבֵי כְנָעַן.

תִפל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, בִגְדל זְרוֹעֲךָ יִדְמוּ כָאָבֶן; עַד-יַעֲבר עַמְךָ ה', עַד-יַעֲבר עַם-זוּ קָנִיתָ.

תְבִיאֵמוֹ וְתִטָעֵמוֹ בְהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִבְתְךָ פָעַלְתָּ, ה'; מִקְדָשׁ אֲדנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.

ה' יִמְלךְ לְעלָם וָעֶד.

כִי בָא סוּס פַרְעה בְרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָיו בַיָם, וַיָשֶב ה' עֲלֵיהֶם אֶת-מֵי הַיָם; וּבְנֵי יִשְרָאֵל הָלְכוּ בַיַבָשָה בְתוֹךְ הַיָם.

עשרת הדברות

תכניתו של משה הצליחה. לאחר קשיים רבים הנהיג משה את בני ישראל אל מול הר סיני.

'כאן יקום עם שינהג לפי ערכי ההתנהגות הנכונים', חשב.

משה התבונן בעם הרב שחנה בבקעה שמתחת לו.

עלה בדעתו שהוא מתכנן ארועים רבי רושם כאחד מכהני מצרים.

הוא לא היה גאה בעצמו, אך הכיר שנחוץ להפיץ ברוב רושם את ערכי ההתנהגות שגיבש במדבר, כדי שהעם יפעל לאורם. אין מקום טוב לכך מ 'ההר הקדוש'.

הוא הביט בגליון הפפירוס שבידו, בו מפורטים 7 ערכי ההתנהגות שניסח.

שבעה עיקרים נראים כמספר מתאים.

ששה עיקרים מהווים יחידה שלמה, לעם שהמסורת שלו צמחה במקום שם שיטת הספירה היא על בסיס שש.

העיקר השביעי קדוש ומיוחד.

זמנו של אדם יוקצב במחזורים של שבוע.

שישה ימי חול יקדיש אדם לעבודות ולפרנסה וינהג בהתאם לשישה ערכי ההתנהגות הראשונים.

ביום השביעי ישבות. ינוח ממלאכתו ויפנה לפיתוח היצירה האנושית, כל אדם לפי נטיתו וכישרונו.

'כמובן צריך יהיה להרחיב ולהסביר את העיקרים האלו כדי לחנך את העם להתנהגות שאלו עיקריה', חשב, 'אך תחילה יש לחקוק בסלע את העיקרים כדי שיהוו בסיס לחיים המשותפים של העם'.

'לחקוק בסלע'? 'אולי באמת אחקוק את העיקרים באבן, כדי שישתמרו לדורות הבאים'.

הוא מסר את דף הפפירוס לאהרון.

כל העם חיכה בתחתית ההר כפי שצווה. נקיים ומצוחצחים ולבושים במיטב בגדיהם לקבל את דברי האל.

זקני העדה קבלו הוראות מבעוד מועד, בל ינסה מי מהאנשים לצאת מהתחום המסומן.

קול שופר רם ומהדהד נישמע ומיד אחריו קול נורא הוד שהדהד באזור המסומן כפי שידע משה מראש:

"לפי שישה עיקרים יחיה האדם, ועיקר שביעי שבת קודש לכם:

1.      רחק מפולחן אדם ואל – שמור על חירות המחשבה וחירות אישית

2.      לא תרצח - קדש את החיים

3.      היה ישר לעצמך ולרעיך  - התנהג ביושר

4.      כבד את האדם באשר הוא אדם - כבד כל אדם. כבד שבעתיים את משפחתך ובעיקר כבד את הזקן.

5.      לא תגנוב – שמור על הפרטיות והרכוש של זולתך והוא ישמור על שלך.

6.      לא תנאף - שמור על המוסר כי הנאות הרגע מביאות ליסורים ארוכים.

7.      עשה לך שבת ממלאכתך למעך ולמען הדורות הבאים - הקדש יום בשבוע למען היצירה האנושית.

רעד עבר בקהל המפוחד מהקול הנורא שנשמע.

קהל העבדים המשוחרר כרע על ברכיו פניו באדמה, כפי שנהגו בנוכחות אציל מצרי הפוקד עליהם.

שעה קלה היתה דממה.

פתאום סבו האנשים וברחו, כמו היו נסים על נפשותיהם מהקול הנורא שהדהד בעמק שלרגלי הר סיני.

משה שהביט במחזה לא ידע נפשו. לא זאת התגובה לה ציפה.

הוא הביט באהרון החוזר אליו ומוסר לו את הפפירוס והניד בראשו.

בשתיקה חזרו שניהם לאוהל המועד.

לאחר שעה קלה משלחת זקני העדה התייצבה ובקשה בפיהם אל משה.

"דבר אתה אלינו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות".

משה החליט לתת לעם את החוקים 'חקוקים בסלע' למען יהיה להם דבר ממשי המסמל את ערכי היסוד של ההתנהגות בחברה."

הוא ביקש לחכות לו בזמן שיעלה אל ראש ההר כדי להביא את 'לוחות הברית', ומינה את אהרון להנהיג את העם בהעדרו.

עם שחר הוא עלה בכבדות במעלה ההר, לוקח אתו את הפטיש והאזמל .

ימים רבים עבד במסתור ההר.

תחילה מצא אבן גדולה מספיק להכיל את כל העיקרים, ומספיק קלה לשאת אותה בידיו.

סותת אותה כך שאפשר יהיה לחקוק עליה את 'שבע ערכי ההתנהגות'.

לאחר שחקק כל זאת על אבן  ירד מחזיק בידו 'לוחות הברית'.

 המחזה שראה העלה את חמתו.

בני ישראל חוגגים בשתית שיכר ובמשכב נשים מסביב לעגל הזהב במסורת עבודת עשתורת.

הוא קרא לאהרון ולזקני העדה.

"אך ירדתי מן ההר ושני לוחות הברית על שתי ידי, וארא והנה חטאתם לאלוהים ועשיתם לכם עגל מסכה"

בזאת זרק משה בחמתו את הלוחות על הקרקע בכח רב ושברם.

הוא סילק את זקני העדה ואף את אהרון המתנצל מהאוהל, וישב להחליט מה יעשה.

הוא הבין עתה שאין בני ישראל, שהוציא מעבדות, שקועים יותר מידי באמונות ההבל האליליות.

במקום שאין אדם יודע להתנהג כיאות חייבים לחוקק חוקים.

לאחר שעה ארוכה נרגע מעט, ישב לנסח חוקים שייצגו את ערכי ההתנהגות.

עם העבדים רגיל לציית לחוקים, חשב, רק לאחר חינוך ארוך, יוכלו להבין ולהתנהג בהתאם ערכי ההתנהגות.

 הוא בנה לעצמו טבלת השואה בין 10 החוקים המתאימים ליחידות על בסיס 10 הנהוגות במצרים – ארץ שבני ישראל צייתו לחוקיה, לשבעת ערכי ההתנהגות המתאימים למסורת העם, שגיבש במדבר מדיין.

הוא וידא שהחוקים מייצגים את ערכי ההתנהגות מחד, ומפחידים מספיק מאידך, ע"י הכללת עונשים למי שמפר אותם.

עשרת הדיברות מול עיקרי התרבות היהודית

עשרת הדברות	ערכי ההתנהגות המוחבאים בעשרת הדברות	הסיבה
לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני		יש לנתק מהמסורת המצרית ואולי אחר כך ממסורות אחרות
לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחווה להם ולא תעבדם כי אנוכי ה' אלוהיך אל קנא פוקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי.	רחק מפולחן אדם ואל	חירות המחשבה וחירות אישית. אין לקבע פולחן (או סיסמאות). תן לדמיון ולמחשבה העצמאית שלך לקבוע. כדי שישמרו על הדיבר החשוב הזה יש להפחיד את העם עם ישות עליונה שתנקום בכל מי שיחרוג מערכי ההתנהגות.
לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא, כי לא ינקה יהוה את ישא את שמו לשווא	היה ישר לעצמך ולרעיך	החיים בחברה אינם יכולים להתבסס על שקרים. חייבים לעקור שקרים למרות שהם חלק מטבע האדם.
זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלוהיך.	עשה לך שבת ממלאכתך למעך ולמען הדורות הבאים	החיים אינם רק עבודה. חייבים לקטוע את רצף העבודה ולפתח את היצירה במנוחת יום השבת למענך ולמען כל החברה.
כבד את אביך ואת אמך, למען יארכון ימיך על האדמה אשר יהוה אלוהיך נותן לך	כבד את האדם באשר הוא אדם	צו מוסר והתנהגות. כיבוד האחר ובעיקר מבוגרים חשוב לחיי חברה.
לא תרצח	לא תרצח	אדם חייב להיות בטוח בקהילתו.
לא תנאף	לא תנאף	מוסר מסדיר חיי החברה של אדם במשפחה ובחברה.
לא תגנוב	לא תגנוב	קדושת הרכוש והפרטיות.
לא תענה ברעך עד שקר		התנהג ביושר לאנשים
לא תחמוד בית רעך; לא תחמוד אשר רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך		התנהג בענוה והסתפק במועט. חמדנות היא מידה רעה.

שלושה ימים שקד על הניסוח, בעוד אהרון וזקני העדה מחכים בפחד מפני משה הזועם.

ביום הרביעי משה קרא אליו את אהרון וזקני העדה שנית ואמר להם שהוא התאכזב מחוסר הנכונות שלהם ושל העם לקבל את ערכי ההתנהגות.

במקום בו אנשים לא מתנהגים כיאות, יש לחקוק חוקים שיאכפו את ערכי ההתנהגות.

הוא יעלה להר שנית והפעם הוא מצפה שהם והעם יקבלו את החוקים. ויקבלו ואת העונשים שיחולו על מי שיפר חוק מחוקים אלו, ללא עוררין.

ימים רבים שהה משה על ההר .

כאשר ירד משה מההר ולוחות הברית עליהם חקק את עשרת הדברות בידיו הוא מצא עם מפוחד ונכנע מחכה לו ומוכן לקבל כל חוק.

לאחר הטקס המרשים פנו זקני העדה ואהרון לאוהל משה.

משה מסר את לוחות הברית עליהם חקוקים עשרת הדברות, לאהרון למשמרת והוסיף לו הסבר קצר לכל דיבר (חוק).

"עם הזמן ארחיב את הפירוש ואחוקק חוקים נוספים על חוקי היסוד האלו אך בינתיים חקקו את עשרת הדברות על לוח לבכם." סיכם משה.

משה נטע תקוותיו בעיקר בדור הצעיר שיוולד בחופש.

הוא לא היה כל כך אופטימי לו היתה לו היכולת לצפות את העתיד.

 עצות יתרו

הצופים ראו את השיירה הקטנה מרחוק.

אי אפשר להפתיע במדבר.

נחשון קל הרגליים וחד המבט רץ להודיע למשה שיתרו חותנו מתקרב.

משה עטה את גלימתו היפה ביותר, חגר את המאכלת שלקח מהמצליף המצרי, ופקד להכין את הכנסת האורחים המכובדת ביותר לאורחים המכובדים.

עד מהרה התחבקו בלבביות. "השלום לציפורה אשתי?"

יתרו בחיוך רחב פסע אחורה ובתאטרליות רבה גילה את הוילון שהסתיר את התיבה שהביא "שי יקר מפנינים, הבאתי לך!".

עוד רגע וציפורה אישתו, יפה מתמיד רצה אליו בזרועות פתוחות ואחריה שני בניו הזאטוטים, גרשם ואליעזר.

ליבו של משה עלץ.

מאוחר יותר מסובין באוהלו של משה לוגמים מים מכוסות התכלת שעברו בירושה מאב לבן במשפחת משה בן עמרם, ומכרסמים מן, ישבו משה אהרון ויתרו לשיחה רצינית.

פנה יתרו למשה ואמר: " על החגיגה הגדולה של מתן תורה בהר סיני שמעתי וגם את עשרת הדברות שחקקת ראיתי. ועוד חוקים שהוצאת מאוחר יותר ראיתי. לעצמי חשבתי 'מה ההבדל בין ערכי ההתנהגות שדברת עליהם במדבר מדיין, לבין החוקים האלו'? הלו זאת הזהרתיך שאין ערכי התנהגות שקבעת ניתנים למימוש!"

משה חייך בהתנצלות ואמר: "כן, במקום שאנשים לא מתנהגים כיאות, חוקים חייבים לחוקק, אך רבה תקותי, שעם הזמן, החוקים האלו, לערכי התנהגות יהפכו ".

אהרון סיפר ליתרו את סיפור עגל הזהב. מעשה שהבהיר להם שדרוש זמן רב להטמעת ערכי ההתנהגות בעם העבדים. עוד סיפר שמשה עלה להר שנית לאחר ששבר את לוחות הברית התרבות וקבל שם את ההחלטה הקשה להשאר במדבר ככל שידרש, אולי עד שכל דור העבדים ימות, עד שיראה את ניצני ההתנהגות הנאותה נובטים מתוך ההרגל של ציות לחוקים.

יתרו מודאג מהעייפות הרבה שהשתקפה בתנועותיו של משה, חבר אליהם לראות את מעשה השיפוט.

זמן ארוך ישב בפינת אוהל המועד והתרשם מחכמתו של משה במשפט ובדרך שהטמיע את ערכי ההתנהגות בהחלטותיו, אך בראותו את שקי העייפות מסביב לעיניו של האיש החסון הזה החליט לעוץ לו עצה.

כאשר חזר משה לעת לילה לאוהלו, הילדים, שלא הספיק לראותם כבר ישנו במשכבם וכך גם ציפורה אישתו שנואשה מלחכות לו.

יתרו ראה שמשה כושל לעבר מיטתו ועצר אותו:

"מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן הבקר עד ערב?"

"כי אשפוט בין איש ובין רעהו והודעתי את החוקים וערכי ההתנהגות העומדים מאחריהם"

יתרו רמז למשה לשבת ונתן לו שיעור בדרכי מינהל: "לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבול תיבול גם אתה וגם העם הזה אשר עמך. כי כבד ממך הדבר ולא תוכל עשהו לבדך."

משה ישב והקשיב. תחילה במורת רוח, מתוך כיבוד הזקן החכם, ואחר בצמא, משתאה לדבריו הנכוחים. יתרו פרש לפניו את עצתו לארגון היררכי של 'שרי אלפים, שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות'.

כל דרג בהיררכיה יקבל סמכות לשפוט כאשר הוא מעביר את המקרים הקשים לדרג שמעליו.

משה ישפוט רק מקרים בודדים שהדרגים מתחתם לא ידעו לשפוט.

בזמן שיתפנה לו הוא יכול ללמד ולטפח דור של מנהיגים מקומיים.

כבר למחרת עם הנץ החמה אסף משה את זקני העדה ופרס לפניהם את תכנית יתרו.

על כל אחד מהם לבחור בשום לב את שרי האלפים השופטים מבני שבטו.

כל שר אלפים יבחר לעצמו את שרי המאות כך שיוכלו לשפוט את מירב המקרים, וכך הלאה.

יתרו בראותו שמשה עושה כעצתו, חשב לעצמו שעכשיו משה יוכל להקדיש זמן לציפורה בתו ולנכדיו.

מרוצה חזר יתרו למדיין.

התארגנות למלחמה

משה הרים את עיניו מהפפירוס שעסק בכתיבתו למראה אהרון העומד בפתח האוהל, חוסם את אור השמש השוקעת.

בקול עייף מכדי לאלץ את לשונו הפגומה לדבר ברור הזמין אותו להכנס.

אהרון פתח בהיסוס: "דבר לי אליך, משה אחי".

צללי הערב התארחו, וצינת המדבר התחילה לפלוש לתוך האוהל.

משה, הידק את גלימתו כדי לחמם את גופו, שתק כדרכו, מחכה בסבלנות.

ניכר באהרון שהוא מתקשה להגיד את אשר על ליבו.

משה קם, בתנועות מדודות ומדויקות, הדליק את עששית השמן מתוך אש התמיד שבערה במרכז האוהל.

הוא שם לב לסיבי הכסף שהחלו להשתזר בזקנו של אהרון אחיו, ובקמטים במצחו.

האם הוא מתכונן להתלונן על עבודתו הקשה? לא. אין זה ממנהגו של אהרון להתלונן.

לאחר שתיקה ארוכה, פתח אהרון : "רבות על ערכי ההתנהגות בהם אדם חייב לדבוק, דברת, אך ראה ראית שהעם לא בשל לכך. זאת עצתי: את עשרת הדברות בפולחן נצפה. הפולחן שעם העבדים אותו מכיר מעמים אחרים, הפולחן שירגיל את העם קשה העורף הזה לחיים ערכיים. "

משה החריש.

אהרון עומד מול משה אחיו, מפעיל את כח השכנוע שלו משתמש בתנועות רחבות בידיו. "למה לעם, שהיה כל ימיו עבד במצרים ורגיל היה לפולחן, להתרגל לכללי ההתנהגות בדרך שלו, לא תיתן?"

משה העביר ידו על זקנו מהסס לנזוף באחיו, אך ניכר שאחיו חייב להוציא מקרבו את כל מה שהצטבר זה חודשים  " עם בצלאל האומן דברתי, ואנו מוכנים אוהל מועד מפואר לאלוהי ישראל, לבנות. מנורה בת שבע קנים לציון שבע כללי ההתנהגות שהגית תכנן בצלאל."

משה עדיין שותק.

" זהב, כסף ונחושת, נאסוף. תכלת וארגמן ותולעת שני ושש, ובצלאל לנו מקדש יבנה ובו העם הזה לכבד את דרכי ההתנהגות שהגית, יורגל ".

משה הכיר שיש צדק בדבריו של אהרון אחיו אך סלד מפולחן " מבניית מקדש, אין אני מאושר. מהקרבת קורבנות, אני סולד. פולחן טבעו, לעיקר הופך!"

"עדיין אחד הוא האל, טמיר ונאלם. לא פסל אבן." אמר אהרון פורש ידיו: "בעתיד את צפוי הפולחן נוכל לקלף, ובני העם הזה את בשורת ערכי ההתנהגות לכל העמים, יביאו."

משה הכיר שלא היה לו פתרון אחר להביא את העם הזה להתנהג לפי כללי ההתנהגות שקבע. הוא הבין שאם יעמוד על העקרון של חוסר פולחן יקום עליו העם וכל עמלו יהיה לשוא, אך קשה היה עליו להסכים: "עדיין אני חושש שעל הפולחן לאחר שהוא ישתרש, קשה יהיה לוותר ".

"היום להטמיע את ערכי ההתנהגות בעם, זו הדרך היחידה. דרך הפולחן, את העם הזה בהתאם לערכי ההתנהגות, לחיות נרגיל." ולאחר רגע דומיה הוסיף: "וגם פסיקות המשפט לעקרונות אלו, יתאימו. וגם כדוגמא אישית, מעשינו ידברו." סיכם אהרון.

הוא הביט במשה בעיניו בקשה שאחיו יוותר שאם לא, כל עמלו לשוא.

משה ויתר אך לא רצה חלק בכך: " האם בי גאוה, מצאת? האם כאחד מבני העם, איני חי? לו יהי כן, אך אל המקדש שנבנה רק אתה ובניך יכנסו. זה מקדש לאל ורק אתה ובניך ישרתו בפולחן והעם יביט ולא יקרב."

משה נשם עמוקות והתיישב בכבדות בכסאו.

אהרון רצה לצאת מהאוהל אך משה קם ועמד מולו: "המתן כמעה, כי דבר לי אליך".

עכשיו הלילה כבר ירד ומנורת השמן הטילה את צללי שני האחים גבוהי הקומה על יריעות האוהל.

הצללים נעו כאשר הרוח גרמה לגלים של תנועה ביריעות האוהל כמו היו מתפללים, אך האחים עמדו דוממים זה מול זה.

"חשבתי על דרך נוספת, את בני ישראל שרק תמול שלשום עבד היה לפרעה במצרים, לעם גאה לגבש "

אהרון עדיין נסער מהעימות הקודם הביט בו בשאלה.

"חשבתי" אמר משה " שאין כמו ניצחון במלחמה, עם לגבש".

"מלבד זה נחוצה לך הביזה למען פאר משכן המקדש" הוסיף.

אהרון הרים גבה בתמהון " האין אתה עובר על הכלל של 'לא תרצח' ?"

"אכן יתרו צפה זאת כאשר אמר 'מנהיג מתי צריך לעבור על כלל זה או אחר לטובת העם, חייב לדעת'."

אהרון הניד ראשו בשלילה ופנה לצאת מהאוהל אך משה החזיק בכתפו. הוא עוד לא סיים: "עבד היית ולכן בהשפעה הטובה של חייל הסוקר את הביזה, אתה מזלזל. זאת בארמון פרעה, ראיתי. להרגשה הטובה של העם, ולמלא את צרכיו, נחוצה הביזה."

אהרון נרתע ממשה כאילו לא הכיר אותו עוד, אך משה נחוש להעביר את כל מחשבותיו המשיך: " חייבים להתארגן ולהתאמן בדרכי המלחמה, כדי שהעם הזה ינחל ניצחון "

עכשיו הסביר משה לאהרון שהשיטה שלמד מיתרו עבור בתי הדין עובדת להפליא. אין שום סיבה שלא להשתמש בה גם בארגון צבא.

"עכשיו, שארגון המשפט זמן לתכנן את העתיד, הותיר לי ", אמר " הזמן לאירגון המנהל והצבא, הגיע."

משה התיישב בכבדות על כסאו, וסיכם בלשון פקודה שאין עליה עוררין: " את זקני העדה תכנס, למען אירגון הצבא, לתכנן ".

לאחר כמה ימים של תכנונים,בהתיעצות עם אהרון וזקני העדה, הסכימו כולם לתכנית שהציג. התכנית כללה ארבעה שלבים:

1. ימונו שרי אלפים מאות חמישיים ועשרות באותה צורה שמונו הדיינים למשפט.
2. המחנות יאומנו ויערכו בהגנה הקפית על מחנה בני ישראל עד למלחמה.
3. יערך מיפקד של בני 20 ומעלה מכל בני ישראל למעט שבט לוי. שבט לוי מיועד לתפקידי שרות ציבורי שחייבים להתבצע בזמני שלום כמו גם בזמן מלחמה. המיפקד יערך ע"י תרומה של כל אדם בסך 5 שקלים לכל אדם מגיל 20 ומעלה הכשיר לצבא.
4. בשלב ראשון יהיה כל חייל אחראי לרכוש לעצמו כלי נשק אישי, לאחר המלחמה הראשונה ילקחו כלי הנשק מחיילי האויב.

יהושוע מונה למפקד הצבא והוא שארגן את  בחירת שרי הצבא וההגנה על מחנה בני ישראל.

במרכז אוהל מועד – מקדש האלוהים, שנבנה לפי הצעתו של אהרון. ומסביב לו שבט לוי, השבט של משה ואהרון שהיה גם השבט הקטן ביותר, והוא המשמש בכל שרותי הצבור למעט מערכת החוק הכוללת את הדיינים, והמשטרות השבטיות.

במזרח – יהודה יששכר וזבולון,  ומפקדם נחשון בן עמינדב משבט יהודה.

בדרום - ראובן שמעון וגד, ומפקדם אליצור בן שריאור משבט ראובן.

במערב -  אפריים מנשה ובנימין, ומפקדם אלישמע בן עמיהוד משבט אפריים.

ובצפון - דן אשר ונפתלי, ומפקדם אחיעזר בן עמישדי משבט דן.

הנשים הטף והצאן במרכז כל שבט.

כך גם ינועו כדי לקדם כל תקיפה של אויב.

בראש כל שבט יעמוד ראש השבט, ובראש כל גוש של שלושת השבטים, נקבע המפקד מתוך השלושה.

אהרון ובניו היו מופקדים על המפקד. הם אספו ומנו את הכסף מצאו שיש לערך 500,000 אנשים כשרים להלחם.

משה שרגיל היה לשיטת המספרים המצרית שכללה עשר ספרות ולא שש כפי השיטה המסורתית של בני ישראל, ולכן נזקק לתרגם את המספר הזה ומצא כ-  233,280  איש, כשרים לצבא.

משה ערך מפקד נוסף לצרכי מנהל, ע"י מניית התרומה שהעלו בני ישראל עבור אוהל מועד – שקל לראש עבור כל אדם מבני ישראל.

במפקד זה מצא שעמו רב ועצום – 600 ריבוא (אלפים) גברים, נשים, זקנים וטף. שלוש פעמים כמספר הלוחמים הכשירים מגיל 20 ומעלה.

בני ישראל, הם עם עצום ורב ככוכבי השמים לרוב. גדול מכל עם בעמי כנען.

סוף המסע

משה ישב בכבדות על כסאו מעביר מבטו על מחנה האוהלים הגדול שמסביבו.

רוח קדים נשבה, והוא ידע שעוד מעט הרוח תתגבר, ותמלא את האויר בחול.

הוא כבר ראה אנשים ממהרים להסתתר באוהליהם, כאשר כמה מהם טורחים לחזק את היתדות בפני הסערה הממשמשת ובאה.

בתוך שעה קלה, ידע, אי אפשר יהיה לשוחח ברעש הרוח הפוגעת ביריעות האוהלים, ואי אפשר יהיה לראות את נוה המדבר שכבר עכשיו נראה רק בצורה מטושטשת באופק.

'אני זקן מידי לקשיי המדבר' חשב. 

"שנים הרבה אנחנו נודדים במדבר, ואתה כבן 120. האם להכנס לארץ המובטחת, לא הגיעה השעה?" פרץ יהושוע שישב למרגלותיו למחשבותיו.

בן 28 היה כאשר הוציא את בני ישראל ממצרים, זקן בן 48 הוא היום (לעולם לא יתרגל למניה לפי המסורת כפי שעשה יהושוע וכל בני ישראל) .למעלה מעשרים שנים (כמעט ארבעים שנה לפי מניין המסורת), הוליך את בני עמו במדבר.

דור העבדים כלה מהעולם. רוב רובו של העם נולד במדבר ולא ידע עבדות מהי אלא מספורי אבות.

עכשיו שאהרון אחיו מת. כבד עליו משא הנהגת העם קשה העורף הזה. כמה הוא מתגעגע לאהרון אחיו שהיה לצידו ותמך בו כל כך הרבה שנים.

משה עצר מלבחון את עצמו ובחן את יהושוע.

נער היה בזמן יציאת מצרים, חכם זקן ובעל נסיון הוא היום.

שר צבא ותיק קרבות, עז נפש.

השנים הארוכות שעשה במחיצתי, תחילה כנער קל רגליים ומאוחר יותר כשר הצבא, הוכיחו לי עד כמה ספג את ערכי ההתנהגות. אולי חסרה לו החמלה, אך שר צבא חייב לפעמים לנהוג בחוסר חמלה.

משה העלה בזכרונו את הפעם הראשונה בו ראה את יהושוע הצעיר.

רזה ונמוך הקומה, זקנו טרם צימח. תלתלים שחורים מעטרים פנים עזי מבט תחת גבינים עבותות, אף ארוך, ישר ותקיף חוצה את פניו הרזים ומתחת לו פה, מעביר קו צר והחלטי כאילו אמר עד כאן!.

היום גופו המוצק עוטה שרירים, כולו אומר עזוז. מצחו הרם מחורץ בקמטים של דאגה, אך ראשו עדיין עטור תלתלים מרדניים. פניו עדיין עזים, אם כי פיו הצר שנבלע בשפעת השערות בין שפמו לזקנו המתולתל, מותיר רושם מטעה של רוך.

כן יהושוע מוכן לקחת על עצמו את העול הכבד של הנהגת העם הזה.

צודק יהושוע. משימתו כאן תמה.

לא שהעם הזה מתנהג כפי שהוא היה רוצה, אך זה מספר שנים שאין הוא רואה שיפור משמעותי. העם נכנס לשגרה ושגרה היא אויבת ההתפתחות.

אולי כאשר העם ישב בטח בארצו ישיל את עטורי הפולחן, ויאמץ את ערכי ההתנהגות ללא עטיפת הפולחן.

אולי הנהגה אחרת תמצא את הנוסחא, שנעלמה מעיניו, לקדם את עם ישראל תחילה ואת כל העמים לאחר מכן.

דרושים שנים הרבה לשנות ערכי ההתנהגות. שנים הרבה, מעבר למה ששיער תחילה.

בליבו של משה גמלה ההחלטה. הוא יעלה על פסגת הר נבו ושם יעביר רשמית את שרביט המנהיגות ליהושוע.

מעתה יהושוע הוא שישפוט, הוא שיחליט את ההחלטות, ומשה יגבה אותו.

הוא פנה אל יהושוע שהמתין בסבלנות לתשובת משה.

"נהג את בני ישראל מערבות מואב להר נבו. שם על ראש הפסגה, אראה את הארץ המובטחת בעיני ושמה לא אעבור."

"לא כי המשך תמשיך להנהיגנו. אין מנהיג בלתך"

"זקן אני יהושוע. את העם הזה שנים הרבה הנהגתי. יפה אמרת. להכנס לארץ המובטחת, חייבים עתה". "ישראל עם עבדים היה, כשהוצאת אותו ממצרים. בני חורין הם עתה".

משה מתעלם מדברי יהושוע המשיך: " את כללי ההתנהגות שהנהגנו אהרון ואני, זכור למלא ולהנחילם לכל העם."

יהושוע הנהן ומלמל בלחש "כן, את הכללים הכתובים בלוחות הברית הראשונים ובפפירוס שנמצאים בתיק העור המוסתר בארון הקודש, יודע אני, אך האם אפשר להנחילם ללא משה?"

ולאחר רגע של שתיקה בוהה למרחוק, אמר משה בקול חרישי: " מנהיג של עם נוודים אני,טוב יהיה מנהיג חדש לעם שיכבוש את ארצו לשבת בה."

", ואתה,משה מורי ורבי, מה בגורלך יעלה?"

"שני מנהיגים לדור בכפיפה אחת אינם יכולים". ובקולו הסמכותי בנימה שאינה מותירה מקום לעירעור פסק: "עלי לעזוב. אסור שמי מהעם, אפילו אתה, תדעו היכן למצאני".

ואחר שתיקה קלה אמר בקולו המגושם: "בבוא יומי, על פסגת הר נבו בפעם האחרונה את העם הזה, אברך, אתה על מותי, תודיע, ומקום קבורתי לא יהיה ידוע."

רבות הרהר משה בשנים שהוליך את העם במדבר ללמדו את ערכי ההתנהגות בחברה. עתה שזמנו בידו ויהושוע מוציא ומביא בעם, ניסה משה למצוא איפה טעה, ואיך יכל לגרום לעם הזה לעזוב את הפולחן ששמרו עליו באדיקות כה רבה, וללמוד להתנהג בצורה נאותה, ללא איומים ועונשים.

נכון הוא לא יכול היה ללמד את כל העם בעצמו, ושומה היה עליו ללמד רק את אהרון וזקני העדה. הם לימדו את שופטי ומורי העם, שרי אלפים, מאות ועשרות.

העם שלמד מכלי שני שלישי ורביעי, איבד חלק גדול מהחינוך במזיגתו מכלי לכלי.

כדי לזרז את הטמעת הכללים היה משה משתמש בפסיקותיו למקרים שהובאו בפניו למשפט, כדוגמאות להתנהגות נכונה, ואהרון מילא אחריו את העונש המתאים למי שלא יתנהג בהתאם. רבות שינן להם: "עשה משפט צדק - לא תישא פנים ולא תקח שוחד. עשה משפט יתום ואלמנה. משפט אינו חזות הכל. נהג בחמלה -  אהוב גר לתת לו לחם ושמלה. זכור כי גר היית בארץ מצרים."

אהרון עיטר את ערכי ההתנהגות בפולחן, ואיים בעונשים שהאל ישית על בני ישראל אם לא יתנהגו כראוי, ובפרסים שיקבלו כאשר יתנהגו בהתאם לערכי ההתנהגות. "הנני אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו למצוות אלוהיכם, והקללה אם לא תשמעו"

לאחר זמן אהרון שיכלל את הפולחן ונתן סיבות לכל מעשה.

"רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר"

משה פחד ביותר מכך שהעם יחזור לאמונות ההבל של האלילים, כפי שכבר נעשה במעשה עגל הזהב בזמן מתן התורה. ' מה אהרון מבלבל בין נפש לדם? האם לצאן נפש? הלא גם להם דם כמונו?' זו הסיבה שהזהיר מפני עבודת אלילים. אלוהי העברים הוא האלוהים היחיד אותו עליהם לעבוד וממנו לירוא. אלוהים רוחני ללא דמות כך שאי אפשר לעשות פסל ולעבוד אותו כאלוהים. אלוהים השוכן במקום אחד בלבד והקשר אתו דרך הכהן הגדול שידע להבחין בין טוב לרע.

אך כנראה שאהרון ידע מה הוא עושה. חוקי פולחן רבים חוקק אהרון ונימק אותם בכללי ההתנהגות הנאותה:

"אוכל כשר תאכלו. לא תבשל גדי בחלב אימו – התנהג בחמלה גם לחיות, קל וחומר לבני האדם."

"תן מעשר לעני מתוך חמלה וגם כדי שלא יהיה פער גדול מידי בתוך העם."

"אל תשכח שהייתם עבדים במצרים. לא יהיה לך עבד כי אם שכיר לשבע שנים בלבד."

ועוד רבים אחרים.

עכשיו שזקן היה, מספיק היה לו שמעטים ילכו בדרכו ויובילו את הרבים. משה קווה שמעטים אלו מספיקים יהיו להצית את דמיונם של רבים אחרים מבני העם הזה ומבני כל העמים ללכת בדרכיהם.

הרוח התגברה, ביבבה שורקת, מעיפה גרגרי חול עוקצניים לפנים, ומנגנת על יריעות האוהל בקול תופים מאיימת להעיפם. מרחוק כבר ראה איך הרוח מרימה ומסחררת ענני חול לשמים.

משה הרים קולו כדי להתגבר על הרוח המיבבת "יהושוע זכור, קלף את הפולחן כדי שאת ערכי ההתנהגות שיש לקיים בחברה, לגלות "

יהושוע מהנהן, דחק במשה להכנס לאוהל, מרים את היריעה בידו האחת ותומך בו בשניה.

משה הרכין ראשו ונכנס בפתח האוהל, ראשו עדיין עוסק בשאלה, אם יצליח העם בסופו של דבר, לקבל את ערכי ההתנהגות שחזה.

בחזונו ראה משה את העם הזה היושב לבטח בארצו מתנהג כהלכה אם בשל הבנה של עיקרי ההתנהגות ואם בשל הפחד פן יענש. את הפולחן והעונשים ראה כתרופות מנע לסטיה מערכי ההתנהגות הנאותים, גם אם טבע האדם שונה.

עלה בדעתו פסוקו של יתרו הזקן לפני שנים רבות 'אין זה מטבע האדם להתנהג לפי ערכי ההתנהגות כאלו'.

האם צדק?

פרידה ממשה

משה עמד בפסגת הר נבו, מצומרר מהקור, מהדק אליו את שולי אדרת הכבשים שלבש.

האויר הצלול איפשר לו לראות כברת ארץ גדולה – הארץ המובטחת.

'זה הסוף' חשב משה,  'אפרד מהעם היקר הזה ואחזור לאימי במצרים'.

מביט בשקיקה בנוף הפרוש מתחתיו, מתאוה להנהיג את העם לארץ המובטחת אך מדכא את רצונו, ביודעו שלא זו הדרך.

מתעשת זקף את קומתו ופנה ליהושוע: "קרב את בני ישראל ואפרד מהם".

מביט ביהושוע התוקע בשופר שברים, אות לבני ישראל לקרב את המנהיג, חשב משה על משמעות הסמלים לגיבושו של עם.

סמלים ומסורת משותפת מגבשת את העם, אך צריך להזהר שהסמלים לא יהיו חשובים מהמהות. אל לאדם לקדש את הסמל וליצור פולחן מסביבו.

כל חייו נלחם בפולחן. פולחן טבעו שיהפוך לעיקר כאשר שוכחים את המהות האמיתית.

אולי לא היה צריך להסכים עם אהרון להכנסת הפולחן כדרך להקל הכנסת ערכי ההתנהגות. אך זו נראתה הדרך הנכונה. עכשיו זו בעיה של יהושוע. סמוך ובטוח היה שיהושוע יעשה כמיטב יכולתו.

'לפחות נזהרתי שלא יקדשו את מקום קבורתי, כפי שעושים לפרעה במצרים' חשב.

קול תרועת השופר בתקיעה, בשרה לו שהקהל עומד ומקשיב.

"הנה הארץ המובטחת לפניכם. ארץ זבת חלב ודבש לשומרי המצוות, ארץ אוכלת יושביה למרים איש יד על רעהו. שמרו וזכרו את אשר לימדתי אתכם במדבר. בני ישראל ערבין זה לזה ואין להם מלך אלא אלוהים מלך מלכי המלכים".

שוב סקר את בני ישראל העומדים שותקים ורועדים מקור. עם רב, עמו בני ישראל. שותקים ומאזינים לקולו. בסופו של דבר, חשב, אדם חייב להביט לתוך נפשו ולחנך עצמו בערכי ההתנהגות. להביט ולראות את האור.

לאחר כל המאמץ שהשקיע בחינוך העם, הוא חייב להזכיר שערכי ההתנהגות הם עניין אישי של כל אדם חושב.

משה נפרד בעצה אישית אחרונה: "זכרו, אדם שלא מביט, לעולם לא יראה את האור"

עייף סימן בידו ליהושוע שתקע תקיעה גדולה בשופר אות לעם שיתפזר.

אור זריחה ראשון מצא את מחנה בני ישראל ללא משה.