הכהן הגדול
הילד המפוחד אחז בחוזקה בידי אמו מתאמץ לעצור את זרם דמעותיו.
גם לב אימו הנסיכה היה כבד.
אחסנפאתן בת פרעה פחדה, כמו כולם, מדמותו המאיימת של אמחותפ הכהן הגדול.
זיעה קרה שטפה את עורה הכהה למרות הקרירות בארמון.
גל רחמים שטף אותה. בנה האהוב משה, יאלץ להכנס למשטר החינוך הנוקשה של חרטומי מצרים.
אחסנפאתן הביטה בעינים דומעות על הילד היפה, האהוב והתוסס הזה, חי איזיס![1] האם הם יהפכו אותו לעוד כהן דת אכזר ויבש?
לרגע עלתה בראשה מחשבה להמרות את פי אביה אמנחותפ, פרעה מלך מצרים.
גוה נרעד למחשבה. לא. איך אפשר להמרות פי האלים? פרעה היה בנו של רא[2] אל השמש האדיר.
אחסנפאתן, אישה גבוהת קומה, ששערה הבנוי כמגדל על ראשה הגביה אותה עוד יותר, היתה מאותן נשים דעתניות וקשוחות ששלטו בסבך הפוליטיקה של חצר הארמון. עיניה השחורות המשוכות בפוך כחול לא החסירו דבר. היו לה פנים מחודדים, אף נשרי מעוקל ופה צר משוח באודם שני. פנים מצריים טיפוסיים.
אחסנפאתן ידעה להיות אכזרית לאויביה, אך עכשיו שכן בעיניה פחד בלתי אופייני. פחד מפני הכהן הגדול אמחותפ.
מידי כמה צעדים היתה עוצרת, כורעת מול בנה הקטן, ומחבקת אותו נואשות, אז היה דוק של רוך מרכך את פניה הקשים.
אחסנפאתן ידעה בשכלה הבהיר שהחינוך יטיב עם משה, וחסד עושה אביה עימה כאשר פקד למסור את משה לחינוכו של אמחותפ הגדול.
היא ידעה שבכך פרעה מיעד את משה לגדולות למרות מוצאו המפוקפק. אך ליבה התקומם ולא נתן לה למסור את בנה המאומץ היחיד והאהוב.
בטנה התכווצה מהמחשבה שהיא לא תראה אותו עד הגיעו לבגרות בגיל שלוש עשר. האם הילד הרך שהיום הוא בן שלוש יזכור אותה בעוד עשר שנים?
עכשיו בכתה על עצמה, על עשר מחזורי עונות של ריק, ללא משה.
היא נדרה בליבה להקריב 10 כבשים לאמית[3] ולשאת תפילה כל בוקר עם הרחצה בנילוס. תפילה לאמית שתחזיר אותו בשלום.
יער העמודים הגבוהים באולם הכניסה למקדש חסם את אור השמש הבוהק הצולה את חולות המדבר שבחוץ. הצינה והאפלולית השקטה באולם הפנימי, היו ניגוד חריף לרעש המזיע של העולם החיצוני.
היא ידעה שאת האולם הזה, כמו גם את המקדש כולו תכנן אמחותפ הכהן הגדול יודע כל.
האם הוא תכנן גם את מדקרות הפחד הקרות שדקרו את חוט השדרה שלה?
אחסנפאתן הביטה אל התיקרה הגבוהה.
מתאים לאמחותפ, האדריכל ומשורר לתכנן אולם רב הוד ומאיים כזה.
ואולי הפחד המשתק אותה לא קשור באוירה שהשרה אולם העמודים.
הפחד הגדול שלה הוא לאבד את משה בנה.
חמש שנים היא נסתה נואשות להרות... לשוא.
כל תרופות החרטומים, כל התפילות והמנחות לחתחור[4] לא עזרו.
תינוק מתוק בתיבה, שלחה לה אמית.
נערותיה משו אותו מהיאור והניחו אותו בזרועותיה.
מהרגע הראשון היא חשה אהבה רבה אל משה שלה.
מאז ועד היום, שלוש שנים מאושרות שהיו מלאות במשה.
עכשיו היא חייבת לתת לחרטומים את בנה. בבת עינה.
לרגע חלפה מחשבה בראשה שאולי 'אמית' תישמע לתפילותיה ותשלח לה עוד ילד במורד היאור.
לא, אין עוד ילד כמו משה.
בגיל שנה הוא כבר פטפט בשטף, ואף התחיל להכיר את ציורי המילים החקוקים באבנים.
היום בגיל שלוש, משה הנבון כבר שואל שאלות שאיש, אולי מלבד אמחותפ הכהן הגדול, לא יכול לענות עליהן. אחסנפאתן העיפה מבט נוסף בבנה ההולך בצידה ידו קטנה ורכה בידה. עיניו הירוקות בוזקות מדי פעם מבט אליה.
מחשבותיה נקטעו באחת כאשר הבחינה בדמות השחורה המופיעה מתוך הצללים של עמודי האבן העצומים של אכסדרת הארמון... אמחותפ.
שוב הרגישה צביטה בלב.
אותו מכשף אדיר שאף אחד לא מבין אותו, עומד לבוא ולקחת את משה תחת חסותו.
את משה. הבן הקטן, היפה, האהוב שלה.
אחסנפאתן הרגישה את לפיתתו של משה הקטן מתחזקת בידה בפחד.
היא כרעה אל מול הילד המבועת, מנגבת בידה את עיניו הלחות מדמעות, עוצרת בכח בעד זרם הדמעות שמאיימות לפרוץ מעיניה.
היא חייבת להיות אמיצה בעבור הילד.
"אל תפחד משה, איזיס[6] עדי לאף אחד להפיל שערה מראשך, לא אתן ".
משה מאן לעזוב את ידה.
אמחותפ התקרב, גבוה ומאיים.
מקדש תחות
"הו אתום[7], אתה היוצר בכח המחשבה את הכל!"
אמחותפ הביט במשה הקטן במבט משתאה.
הילד הצליח לקרוא את הכתובת המקודשת העתיקה שהיתה חרוטה על הקיר מאחוריו.
לפתע המטלה המשעממת שהוטלה עליו, ללמד איזה בן אצילים מפונק, לא נראתה כה משעממת. הילד הזה מיוחד, אין בכך שום ספק.
'חי איזיס[8]' חשב בליבו 'ילד נבון כזה ראוי ללמוד את האמתות שגיליתי בשנים ארוכות של מחקר סודי'.
משה הילד, שעכשיו כבר התרגל לדמותו הגבוהה של אמחותפ, קטע את הרהוריו בשאלה ישירה, שרק ילד שאינו מודע לסכנה, יכול לשאול: " האם באמת מכשף נורא אתה?"
אמחותפ חייך חיוך נדיר אל הילד: " כישוף בעיני אנשים, הוא כל מה שאינם מבינים." ואחר בנימה רצינית יותר שאל "האם שאני אלמד אותך, תרצה?"
"כן!" אמר הילד הקטן והנבון " ללמוד כישוף אני רוצה. כישוף שאותי אל אמא יחזיר."
אמחותפ לקח את היד הקטנה בידו העצומה ומלמל " 10 שנים, 'כישוף' כזה יקח "
הוא הרים מבטו לסתנה. הלבלר הראשי עמד מוכן לקחת את הילד אל חרטומי 'תחות' למקדש החכמה.
" את דרכי האלים לילד הזה אישית אני אורה, אלי הבא אותו כל יום, מיד לאחר שנוט[9] את רא בפיה תבלע, כדי ללדת אותו למחרת."
סתנה הביט באמחותפ באותו מבט אטום המסתיר מחשבות חשוכות, קד עמוקות ואמר "יהי כדבריך, כהן אדיר"
אמחותפ השפיל מבטו למשה ואמר בעדינות שאינה אופיינית לו " מאוחר יותר, נפגש " והלך.
משה עקב אחר דמותו של הכהן הגדול הנמוגה בצללים של עמודי האבן האדירים, עד שקולו הקשה של סתנה דרבן אותו ללכת אחריו.
באולם צדדי קטן במקדש תחות ישבו שישה דרדקים בגילים שונים על הרצפה הקרה.
זוג עמודים גבוהים שתמכו בתקרה הגבוהה גימדו עוד יותר את הילדים הקטנים ואת כהן החרטומים שעמד לפניהם.
סתנה דחף את משה לכיוונו של החרטום התורן- אחרוע. גבר נמוך, שמן ושעיר, שהחזיק מטה מעוקל בידו האחת ואת ידו של אחד הילדים בשניה מוכן להכותו.
אחרוע עזב את ידו של הילד וקד עמוקות לסתנה "השלום לך לבלר אדיר".
סתנה, היה גבר כהה עור יותר מהמצרי המצוי, רזה, פניו הצמוקות נשלטות ע"י אף דק מעוקל וארוך, עיניו הכהות נוקבות את החרטום שלפניו. אחרוע משפיל עיניו וקידתו הופכת לזחילה על הרצפה הקרה.
סתנה דוחף בגסות את משה לפניו, ציוה בקולו המקפיא "יקחך אוזיריס[10] אל המתים. קום! את תלמידך החדש, קח!".
בזאת הסתובב והלך, פסיעותיו המהדהדות נשמעות עוד עת ארוכה בשקט המפוחד שהוא הטיל תמיד על סביבותיו.
כאשר אי אפשר היה לשמוע עוד את סתנה המתרחק, הזדקף אחרוע והפך מתולעת זוחלת בכניעה, לחרטום אדיר המלמד פרחי כהונה את סודות הידע.
מדדה על רגליו הקצרות, התקרב ורמז ללא קול למשה להצטרף לקבוצת הילדים המצטופפים באימה מולו.
משה המבוהל עצר דמעותיו בכח רצונו. 'אין זה נאה לבנה של אחסנפאתן בת המלך לבכות בפומבי' שמע במוחו את המשפט שאמו חזרה עליו שוב ושוב.
הוא ניסה להעלות בדמיונו את דמותה של אימו כדי להתעודד, אך מולו ראה רק את הגבר השמן, המדיף ריח של זיעה שאפילו קטורת הלבונה לא יכלה להסתיר.
בחצר הכהנים
הם היו ישובים במעגל על הרצפה הקרירה באפלולית אולם המזבח של מקדש תחות.
משה, הביט בשלושת חבריו שישבו מתוחים וחוששים, ממרום גילו בן תשעה מחזורי השנים .
עיני חבריו מקובעות אל צללית דמותו של סתנה.
סתנה עמד מול המזבח המואר בקרן אור בודדת של השמש מפתח שהיה בתקרה, גבו אליהם.
משה ידע מה יקרה.
סתנה הרים את ידו האוחזת במטה, בתפילה לרא - אל השמש.
רגע של דממה ולאחריו פרצה אש מהתקרה ושרפה את הקורבן שעל המזבח.
כולם השתחוו, רועדים מפחד המחזה הנורא של התגלות, פניהם נוגעות ברצפה.
כולם מחוץ למשה.
משה הכיר לא מעט מהכשפים של החרטומים.
בלילה קודם הוא התגנב למזבח וניסה את הידיות המוסתרות בכפלי האבן.
הידית שסתנה לחץ עליה בהחבא, הזרימה את נוזל ההתלקחות ממיכל המוסתר בתקרה, הנוזל השחור שזרם דרך הלפיד גרם לאש הנופלת מהשמים.
לאחר שברר איך הכל פועל, הוא ניקה היטב והספיק לחזור בהחבא לחדרם בלי שאיש מהישנים הרגיש.
משה חש באיבה שבעבע בסתנה כל אימת שהיה במחיצתו. סתנה, עם פני הספינקס שלו, הפיל עליו אימה.
משה ניסה להתגבר על הפחד שכיווץ את בטנו כאשר השגיח פתאום שסתנה הסתובב ומביט בו.
הוא מהר להשתחוות והעלה על פניו הבעת פחד כנדרש.
פניו של סתנה היו חתומות ואין לדעת מה הוא חושב.
משה כובש פניו ברצפה הקרה חשב ' חי תחות איני יכול לשאת את הצינה העולה מהאיש הזה'.
באותו ערב, כאשר הכהן התורן המחריש הביא אותו, כמו כל יום, לשיעור הפרטי אצל אמחותפ, הוא הרהיב עוז וסיפר את המעשה שעשה ושטח את תחינתו:
"כהן אדיר אנא על חוצפתי סלח לי. אך כל אימת שהלבלר האדיר סתנה אלי מתקרב, פחד איום נופל עלי. כאילו שליחו של סת[11] הוא סתנה, ובעצמו לידי אוזיריס[12] בממלכת המתים, זומם הוא להעבירני."
אמחותפ הביט משתאה על עלם זה שלא מפסיק להפתיע.
איך הוא גילה את התכסיס העתיק הזה? איך היה לו העוז לבדוק אותו הלכה למעשה?
עכשיו לא נותרה לו ברירה אלא לקחת את משה תחת חסותו המלאה.
מעניין איך משה יגיב כאשר ילמד לדעת שכל תורת הכהנים מבוססת על שקרים.
כל הכשפים הם אחיזת עיניים.
היתה לו לאמחותפ ההרגשה שמשה חושד בדבר כבר עתה.
אמחותפ, הכהן הגדול היה אדם עסוק מאד. בימים ראשונים תהה איך ימצא את הזמן הנחוץ לחנך את הילד שלקח תחת חסותו, אך לאחר זמן גילה שהילד משה יכול לעזור לו ולהקל עליו את העומס, כך שזמנו התפנה והשנים בילו יותר ויותר זמן ביחד. חינוכו של משה נעשה תוך כדי ביצוע המטלות השונות שהכהן הגדול עסק בהן. בדרך זו למד משה, לצד חינוכו ככהן תחות, גם מכשרונותיו של אמחותפ בתחומים אחרים.
הוא ראה כיצד אמחותפ מטפל בחולים, דיפדף בכתביו שהיו מסודרים בספריתו הסודית בה הרשה אמחותפ, לאחר היסוס ראשוני, לבן חסותו לעיין בכתביו. התלווה אליו בבקוריו באתרי הבניה. אמחותפ היה עונה ברצון על שאלותיו של בן חסותו בעל המוח החקרן.
יום אחד, בעוד הם עומדים באתר הבניה של הפירמידה הגדולה שאמחותפ תכנן כבית המות של פרעה, הראה משה לראשונה טפח מהשקפת עולמו המתגבשת בשאלתו: 'למה פרעה קבר כל כך גדול שנבנה במאמצים רבים כל כך, צריך, להשתמש בהשקעה האדירה הזו למשהו חיוני יותר אפשר היה.'
אמחותפ ניצל את השאלה כדרכו להדריכו בדרכי השלטון, וענה לו בנאום ארוך על הצורך בסמלים לשלטון יעיל על העם.
משה שתק, ובליבו חשב שהעם יעדיף 'סמלים' שימושיים יותר.
הוא חשד שלכוהן הראשי אמחותפ חשוב האתגר בבניה כל כך אדירה, יותר מסמלים להאדרת פרעה.
המורה אמחותפ
שלוש עשר מחזורי עונות השנה עברו על משה. עכשיו היה בחור צעיר ונאה, מפותח מכפי גילו – מבוגר שגמר את תקופת לימודיו.
הוא היה גבוה מנערים בגילו בראש, לימים הוא יעלה בגובהו על אמחותפ.
גוון עורו הבהיר ועיניו הירוקות הבורקות בחכמה, עשו אותו יוצא דופן.
היו לחישות שדם אשורים ממסופוטמיה נוזל בעורקיו. אולי, לחשו, אולי אחסנפאתן אימו לקחה למשכבה ביאושה בן אחד העבדים מבני ישראל, שמוצאם מאור כשדים שבמסופוטמיה.
זה ארבע שנים הוא משמש בשמחה כתלמידו ועוזרו האישי של הכהן הגדול.
ארבע שנים שבהם למד רבות ממורה דגול ורב הכישרונות.
כולם פחדו מאמחותפ הכהן הגדול, כולם אך לא משה. משה אהב אותו.
אהב את האדם הגבוה הרזה, בעל העינים השחורות הרושפות בחוכמה מתחת לגביניו העבותים.
אמחותפ היה הכהן הגדול, ראש לחרטומים, משנה ויועץ לפרעה.
הוא היה גם רופא שהציל נפשות, ממציא ומהנדס הבונה בנייני פאר, משורר והוגה דעות.
בעיקר הוגה דעות.
אך עבור משה הוא היה יותר מזאת.
הוא היה האב שלא הכיר מעולם והאם אליה התגעגע. האם, שהזמן מטשטש את דמותה בזיכרונו.
ארבע שנים חלפו מאז שחרר אותו אמחותפ מהחיים הקשים במקדש תחות, ולקחו אליו להיות לו עוזר ראשי ומתמחה.
הוא ידע שאמחותפ יעד אותו להיות הכהן הגדול, מה שעשה לו אויבים רבים ממעמד הכהנים ובראשם סתנה שלטש עין לתפקיד.
עכשיו עליו להפרד לשלום מאמחותפ.
המלך לא הסכים להשאיר את משה אצל אמחותפ למגינת ליבו של הכהן הגדול.
על משה לחזור לרשות אימו.
אימו נלחמה כלביאה להחזיר אליה את בנה בתום לימודיו.
אפילו פרעה האל אינו יכול להרשות לעצמו להתעלם מאחסנפאתן, אם משה.
ארבע שנים לימד אמחותפ את משה ככל שיכול, אך נדרשות שנים רבות ללמוד את כל הידוע לו.
תקותו של אמחותפ היתה, שזרע הידע שזרע במשה, יתפתח בעזרת מוחו העירני של הנער ויפרח בחכמה.
בצער נפרד ממשה.
משה לא יהיה כהן גדול.
כנראה שפרעה מיעד את משה להיות מנהיג.
כמנהיג לעתיד עליו ללמוד אמנויות שונות מאלו שלמד אצלו.
עליו ללמוד דרכי מנהיגות, אמנות המלחמה, ומעל לכל ללמוד לשרוד בתככי הארמון.
זו בחירה טובה, נאלץ להודות לעצמו, משה מנהיג מלידה, ואין טובה מאימו בתככי הארמון.
כן למשה כל התנאים להיות מנהיג.
נפרטיטי
אחסנפאתן בת פרעה לבושה במיטב המחלצות, בגד לבן מעוטר בזהב, סנדליה מקושטים באבני חן, קבלה את משה החוזר ממקדש תחות.
"השבח לאיזיס שאלי חזרת, משה בני יקירי."
משה נפל על צוארה ברגש הקלה, קוי דמותה המטושטשים של האם שעזב לפני 10 שנים שבו והתבהרו.
" ברוב עם את חזרתך ואת טקס בגרותך במלאת לך שלוש עשר מחזורים, נחגוג " הודיעה לו אחסנפאתן אימו בחגיגיות.
" לך מריח מקדש תחות העבש התנקה, מחלצות והתבסם במיטב הבשמים לבש, כי עת חג היא לנו".
משה הגיע נקי ומקורצף מאמבטיות רוויות קטורת ובשמים, לבוש בשלמה לבנה, חזהו מתנוצץ משמן המור, כולו מחמדים.
נשימתו נעתקה מהפאר של האולם אליו הוכנס. איזה ניגוד לאולמות הקודרים של מקדש תחות!
האולם הואר באור יקרות מאלפי מנורות בוערות בתערובת שמן וקטורת שהוצמדו לעמודים הגבוהים. העמודים עצמם נעטפו בבדים בצבעי הממלכה, אדום ולבן לגובה של 10 אמות לפחות.
רצפת האבן היתה מכוסה כולה במרבדים אדומים רקומים בדמויות של סיפורי אלים בצהוב קדוש.
בתוך הצבעוניות הזו פזזו שפחות עירומות, נושאות תופים ומצלתיים, לקול זימרת מקהלת גברים ותזמורת חלילים וחצוצרות.
הקהל ישב על דרגשי אבן מצופים פרוות כבשים רכות, אוכל ממיטב המאכלים שהגישו לו נערות נושאות מגשים מלאי כל טוב.
ניכר היה שהקהל הרב שבא לשמוח בשמחתו כבר חגג זה שעות.
העבד אשר על השער הכריז על בואו בקול שופר.
המנגינות דממו וכל הקהל עצר להביט במשה ההדור.
אחסנפאתן מיהרה לעברו כולה זורחת " משה בני, כמה נאה אתה "
משה נבוך כולו, עשה תנועה בידיו כאומר המשיכו במעשיכם.
הנגנים מלאו מצוותו ועד מהרה חזרה השמחה הקולנית.
אחסנפאתן הובילה את משה לירכתי האולם שם הצטופפו האורחים רמי המעלה תוך שהיא לוחשת לאוזנו " להכיר את האנשים החשובים האלו, עליך. בחכמה כלכל דבריך. "
היו שם אצילים, כהנים, ושרי צבא שבאו עם נשותיהם ובנותיהם. אנשי המעלה סקרנים היו להכיר את משה ששמעו יצא למרחוק כבן טיפוחיו המבריק של הכהן הגדול.
הבנות (ולא אחת מהנשים גם הן), ניסו להסב את תשומת ליבו של הצעיר המצודד אליהן.
היפה מכולן היתה נפרטיטי, שבחיבוק ההיכרות עימה לחשה לאזנו שיש לה מתנה אישית להראותו מאוחר יותר.
משה ניתק את מבטו מנפרטיטי שהצדיקה את שמה - 'האישה היפה הגיעה', בכח רצונו והתרכז בדברי אנשי המעלה כמצות אימו, אך התאכזב מרה לשמע דיבוריהם הריקים מתוכן. איזה הבדל בין שיחות רכילות אלו, לשיחותיו המופלאות עם אמחותפ הכהן הגדול.
משועמם, היה עונה בחלק אחד במוחו, לשאלות הרבות שהוטלו לעברו, בעוד חלק אחר שוקל במקביל את תכונותיו של כל איש מעלה שלפניו. הוא לא מצא הרבה נקודות זכות.
יוצא דופן היה חורם-חב מפקד המשמר הצעיר בנו של שר הצבא.
בחור נמוך רחב גרם בעל עור כהה האופייני לבני מצרים, שיער מקורזל. חזהו החשוף שרירי, ושמלתו הקצרה מגלה רגליים חזקות נעולות בסנדלים עם רצועות העולות במעלה שוקיו. למותניו חגר חגורת עור עבה שאליה צמוד פגיון מקושט באבני חן כיאות למעמדו, יציבותו גאה וכולו אומר סמכות.
חורם-חב הדור בסמלי מעמדו הפתיע את משה בשאלותיו הנוקבות ובמבטו העז והנבון חודר את בן שיחו.
הוא הצטער שזמן קצר לאחר פגישתם הגיע שליח וחורם-חב חייב היה לפרוש לעיסוקיו.
עד מהרה, שבא מהדיבורים המנומסים של האצילים המלאים בעצמם.
הוא שמח כאשר אחסנפאתן אימו באה ולקחה אותו לאולם הראשי כדי שיהנה מהמאכלים ומהמנגינות.
עוד הוא יושב וטועם מעדנים שלא באו אל פיו מאז זכר את עצמו, מתבונן בלהקת אקרובטים המפליאים לקפץ, מישהו משך את ידו בהחבא.
מביט למטה אל מתחת לשלחן ראה את נפרטיטי רומזת לו לבוא עמה בחשאי.
משה קם ממקומו וצעד בכיוון אליו היא נמוגה כספינת יאור בערפלי בוקר, משאירה שובל של בושם מתוק.
הרחק מההמון הכניסה אותו נפרטיטי לקיטון קטן וסגרה את דלתו.
קולות המסיבה עומעמו לרחש גלים שקט.
נפרטיטי פנתה אליו ואמרה " עיניך עצום ואת ידך, הושט, ואראך את מתנתי."
משה לא יכול לסרב לנערה היפה בעלת קול הדבש, עצם עיניו והרגיש את שתי ידיה מרימות את ידו ושמות אותן על משהו רך. הוא פתח עיניו לראות את נפרטיטי ערומה ומחזיקה את ידו על שדיה הקטנים שאך זה צמחו.
"שדי החדשים האלו שצמחו, שלך הם, קח אותם כי אתה הראשון שבהם חזה "
ליבו של משה רגש. אמנם אמחותפ לקח אותו לכוהנות עשתורת למען ידע בשר אישה, אך כוהנות עשתורת המיומנות לא ריגשו אותו כמו הנסיכה הקטנה נפרטיטי.
מעולם לא חוה ריגוש שכזה.
לאחר שעה קלה הובילה נפרטיטי את משה חזרה לשלחן. היא בארשת פנים של ניצחון והוא פניו סמוקות.
אחסנפאתן הביטה במשה בנה בתוכחה " חי איזיס! נראה 'שתפנוט'[13] את דעתך ערפלה! שנפרטיטי מיועדת לאמנחותפ הרביעי אחי הקטן, בנו של פרעה, לא ידעת?! איך שגיאה כזו כבר בתחילת דרכך, לעשות יכולת?"
משה שתק במבוכה.
" נערה טיפשה. שאין היא מיועדת לך, היטב היא יודעת, הבטח לי שעימה לא תתרועע עוד".
משה הנהן ללא קול.
אחסנפאתן קרבה פיה לאוזנו ולחשה " את הסכמתו של פרעה השגתי. מורה לאותו אמנחותפ בנו, תהיה. השפעה על מי שיכול להיות יורש העצר אם אחיו הגדול ימות, יתן לך מעשה זה. האם מסכים אתה?"
משה הסכים בהנהון קצר נוסף בראשו.
אך משה לא עמד בקסמיה של נפרטיטי, ונפרטיטי אהבה אותו אהבת נפש ממבט ראשון.
כך הם נפגשו בחשאי עד שהתגלה קלונם.
המטלה של הדרכת אמנחותפ, שנראתה תחילה כדבר שחייבים לעשות כדי להשתלב בפוליטיקת הארמון, הפכה לשמחתו של משה לתענוג שציפה לו בשקיקה.
הבן של פרעה התברר בהיפוך של הטיפוס הרשע שהיה אביו. אפילו במראהו היה שונה מאד. נער שמנמן וחולמני אך בעל מח מושחז וסקרנות רבה.
הנער שהיה אך בן 7 מחזורים, העריץ את משה המבוגר יותר.
שנתיים לימד את הנער קרוא וכתוב ואף ניסה לידע אותו ברמז על כמה מהשקרים של חרטומי מצרים, כדי לחסן אותו כך שלא יפחד מפניהם.
הם היו מתוועדים מדי יום בחדרו של משה בפאתי הארמון.
לעיתים היתה נפרטיטי מצטרפת ומאזינה ללא קול.
משה ניסה לשמור על הבטחתו והתחמק מלהפגש עימה ביחידות, למרות שראה עד כמה נפרטיטי כמהה לכך, ועד כמה היא נעצבת בראותה שמשה אינו אוהב אותה כמו שהיא אוהבת אותו.
אוהבת בכל נימי נפשה. .
לשעורים אלו הצטרף גם מפקד המשמר הצעיר חורם-חב ולמד בשקיקה, ובתמורה לימד את משה אמנות מלחמה.
ארבעת הצעירים בילו שעות רבות ביחד והיו לידידים טובים.
משה הוכשר לחיים בארמון בהדרכת אחסנפאתן אימו שדאגה להזמינו לכל המועצות בהם נועדו האצילים החשובים.
משה האזין לתככים שרקמו האצילים במסתרי הקיטון של אימו.
אצילים רבים חרדו מפרעה, הוא אמנחותפ השלישי האכזר. אך הוא היה בנו של רא, וצריך להיזהר לפגוע באל.
לבדם בקיטונה של אחסנפאתן לימדה אותו אימו לזהות את הזרמים התת-קרקעיים של שאיפות האצילים.
"שים לב למפקד המשמר הצעיר חורם-חב " אמרה אימו, " לגדולות הוא שואף. גם את הכישורים וגם את העוז להיות שר הצבא יש לו. שמוטב ידידו מאשר אויבו להיות. גילית תבונה שלידידו נעשית."
משה העלה בדמיונו את ידידו מפקד המשמר הצעיר שעשה לו שם בעוז רוחו.
עכשיו כבר גדל להיות גבר, בעל פנים מחודדות ואף מצרי ארוך. עיניו החדות יכלו לזהות נשר במעופו גבוה מכל אחד אחר שהכיר.
עיניו החודרות זיהו גם כל זיוף בהתנהגות אצילי מצרים.
חורם-חב היה בין ידידיו הקרובים בגלל אישיותו ושכלו, ולא בגלל קשרים עתידיים כמו שחשבה אימו המניפולטיבית.
שר צבא? אימו ודאי מגזימה, אך טוב שהיא מעודדת את ידידותו עם חורם-חב.
שני מחזורים שמחים וחסרי דאגה עברו על משה בארמון.
משה לא הצטיין בכישורים חברתיים. אולי היתה זאת אשמת חינוכו הקפדני במקדש תחות, או העובדה שתמיד נחשב זר יוצא דופן. אולי היה זה פשוט טבעו, טבע של מתבודד מעמיק חשוב.
עובדה היא שהבחור הנאה שכולם חיפשו את קירבתו, לא הרבה להשתתף בכנסים העליזים של מסיבות הארמון. במקרים הנדירים שהשתתף לא הרבה לדבר בחברה.
הוא פשוט לא אהב חברה, ופתח סלידה למנהגי חצר הארמון. החברויות בארמון נראו לו מלאכותיות. כולם התחנפו לגדולים מהם במעמד ובזו לאלו שמתחתם. הדעה הכללית היתה שהוא גאותן מתנשא המסתכל על כולם מלמעלה, אך הוא לא חש גאוה. להיפך הוא מצא עצמו נחות לכל הנסיכים שידעו להשתלב בחברה, שידעו להגיד את הדבר הנכון, שהיו מקובלים. בארמון היה מרגיש חנוק כדג ביבשה והיה בורח בהזדמנות הראשונה לקיטון ששימש אותו להדרכת אמנחותפ. שם היה יושב שעות, שופך ליבו על דפי פפירוס. לאחר שנרגע היה נוהג לשרוף אותם כדי שסודותיו לא התגלו לזרים. גם עכשיו ברח למקום המסתור שלו.
למרות ההדר של הארמון והכבוד שחלקו לו, משה היה בחור עצוב.
כעת יושב בבדידות חדרו, מהרהר, הגיע להכרה שאכן אימו צודקת.
הוא החליט בליבו שמעתה לא יפגע ביחסי משפחה והרי נפרטיטי בקרוב תהיה לאשת חברו. אך קשה היה למשה הצעיר להתעלם מנפרטיטי היפה.
מפעם לפעם היתה נפרטיטי מצליחה לפתות אותו, והם היו מתועדים בחשאי, עד שהתגלה קלונם.
"פרעה אבי, קורבן להורוס העלה. את נפשך מבקש. בני משה אל מחוץ לארמון בשם מעת[14].ברח לך, עד שאת זעמו אשכך, "
שעה ארוכה ישב משה בחשכת חדרו חשב על חשיבות הקשרים המשפחתיים שאין חזקים מהם.
כן. עליו לצאת מהארמון עד יעבור זעם.
כך לבש משה בגדי אציל פשוט ויצא בפעם הראשונה בחייו מהארמון.
משה עושה מעשה
משה שוטט ללא מטרה בשוק פיתום, העיר החדשה, בולע בעיניו את המתנהל סביבו.
נדמה היה למשה שיש במצרים רק שני מצבים קיצוניים.
מצרים של אפלולית נוטפת צינה וארס נחשים. נחשים קדושים במקדשים, ובני אדם המתנהגים כנחשים בארמונות מצרים, מדברים בלחש ומחייכים לעיתים רחוקות.
השניה היתה כאן.
לוהטת בריח זיעה ושופעת צבעים ססגוניים. אנשים פשוטים צוחקים ומקללים בקול רם. עוסקים איש איש בעיסוקיו. מי בעבודה ומי במסחר.
משה מעדיף את מצרים הזאת.
רגליו הובילו אותו למרכז ההמולה – שוק הסוחרים.
השמש הקופחת ממעל לא הפריעו לתגרנים שעמדו מחוץ לכוכים שהם כינו חנויות, מנסים לצוד קונים אוחזים בכנף בגד של עוברים ושבים, ומכריזים בקולי קולות על מרכולתם.
חנויות הממכר עמדו צפופות, הסחורה נשפכת לרשות הרבים והמראות והריחות מתערבבים ומתחרים זה בזה. גרעיני חיטה זהובים של חנות אחת, נשפכים מתוך שקים עמוסים לעבר שקי תמרים ומיני ירקות של האחרת.
חנות לממכר פסלי חימר של האלים הקדושים מפיצה ריחות קטורת לזבחים, וריח הקטורת מתחרה בריחות חנות למיני מאפה סמוכה המציפה את כל הרחוב בריחות מעוררי תיאבון.
ריח מתערב בריח, צבע בצבע ומעל הכל קולות התגרנים המנסים להאפיל אחד על קול השני.
הוא עמד בצל סככת הבד של החנות שסוכך עליו מפני השמש הקופחת ועקב בעניין אחר ההתמקחות המתוחכמת של סוחר נמוך ורחב כתפיים מול בעל החנות.
אנשים שזרמו בזרם צפוף ברווח שבין שתי שורות החנויות התרחקו ממנו נותנים לו את הכבוד היאה לאציל. אנשים רבים הספיקו אף לקוד קידה כדין לפני שפינו את הדרך.
משה שהורגל בכבוד שנותנים לו הנחותים ממנו, ומעט שיכור מבליל הקולות הצבעים והריחות שאינו מורגל בהם, לא שם לב והביט מוקסם ומרוכז במשא ומתן שהתנהל לנגד עיניו.
הסוחר צרוב השמש מדבר אכדית בניב זר, ומתורגמן מצרי מוסר את דבריו לבעל החנות. בעל החנות מנסה לשכנע את הסוחר הזר בתנועות ידיים רחבות ובפה מפיק מתיקות מהלל את סחורתו, הסוחר אדיש מפנה כתף קרה כעומד ללכת וחוזר בו כאשר הסוחר קורא לו חזרה ומוריד את המחיר.
כאשר סוף סוף נחתמה העסקה בתקיעת כף, פנה משה אל הסוחר באכדית, השפה המשותפת לכל הזרים: "השלום לך נכרי, יפה התמקחת עם המוכר".
הסוחר הביט במבט אומד על הנער האציל הגבוה בעל העיניים הנבונות. הוא ראה לפניו נער אציל שרוצה לשוחח. שיחה עם אציל מצרי יכולה ללמד אותו רבות
הוא קד קידה קלה " יתרו שמי ובן מדיין אני, אמון אני על המסחר ככל בני שבטי".
יתרו היה גבר נמוך ומוצק כבן 30, זקן שחור ומסולסל עוטר פנים כהים בעלי תוים מביעי עוז ונזם זהב גדול באפו. מנהגו שפע בעל ביטחון עצמי רב גם מול אציל מצרים, כיאות למי שהיה למנהיג השבט בזכות עצמו ולא בזכות אבות. בעודו נותן הוראות קצרות למתורגמן שהביא, לארוז את הרכישות על גב גמליו שחנו בפאתי השוק, הזמין את הנער לשבת איתו בחאן הקרוב ללגום משקה תמרים צונן ולשוחח.
מנהג היה בידו. כל שנה היה עושה את המסע הארוך למצרים בגפו, כדי להתעדכן בחידושים ולהביא סחורות שאפשר היה להשיגן רק במרכז הסחר במצרים.
משה קד חזרה "משה שמי, ומאד חשקה נפשי ללמוד את דרכיכם"
כך התחילה ידידות בין הגבר המדייני והנער הצעיר.
בשעות הבאות, משה ויתרו שוטטו רבות בבקרים בינות לדוכנים של השוק, יתרו רוכש סחורות, ומשה עוקב אחריו. מאוחר יותר יתרו היה שולח את המתורגמן לארוז את רכישותיו על הגמלים והם בורחים מחום הצהרים הלוהט, לאחד מאוהלי ההסבה, שותים ממתק תמרים, ומשוחחים.
משה יושב נינוח באוהל ההסבה, נהנה מחברתו של יתרו, הנווד החופשי שדיבורו בוטה וישיר.
כן, אם היה צריך לסכם במילה אחת מה הוא אוהב ביתרו היתה המילה 'חופש'. יתרו היה אדם חופשי מכל אדם אחר שהכיר, ומשה התחיל להעריך את חיי החופש שטעם טעמם כאן לראשונה.
מביט ברחוב ההומה הרוחץ באור השמש מוזהב, הוא נזכר באפלולית הצינה הרוחשת תככים ושקרים של הארמון, משה הבין פתאום שהוא לא רוצה לחזור לארמון בעל הזוהר הנבוב, רדוף האלים.
מאוסים בעיניו החיים בארמון. הוא מעדיף את החיות הפורצת שלפניו, על החיים הקפואים והעבשים בארמון. חיים שגם המשתאות המפוארים, המנגנים והרקדניות שניסו לשעשע לא הצליחו להפשיר.
עכשיו הבין למה נמשך ליבו אל נפרטיטי. הנערה הצליחה להפיח טיפה של חום בצינת הארמון.
יתרו העיר אותו מהרהוריו כאשר הביע את רצונו לראות את מפעל הבניה הגדול בפאתי פתום.
כך מצאו עצמם השלושה, יתרו, משה והמתורגמן צופים בשיירות העבדים הנושאים משא לבנים כבד על גבם ונוגש נוהג בכל שיירה של עבדים.
אד עלה מהחול שהתחמם בשמש הקופחת של המדבר.
גופם של העבדים, שלובנו ניצרב בשמש המדבר לצבע כעין הנחושת נצץ מזיעה, שריריהם נצצו ממאמץ.
העבד האחרון בשיירה כרע תחת משאו, וחברו שהלך לפניו הניח את האבן הכבדה שנשא על גבו וחש לעזרת חברו, בעוד יתרת השיירה ממשיכה בדרכה ונעלמת מעבר לגבעה.
פתאום נשמעה צעקת הנוגש שחזר על עקבותיו. הצעקה לוותה בצליפת השוט החדה: "חזור לשורה! עבד נקלה". העבד מעוות את פניו וחושק את שיניו, אך ממשיך בשלו. הוא מוריד את משא האבן מגבו של חברו, כורע לידו ומשיב את נפשו במים שטפטף לגרונו.
המצליף המצרי מטורף מחימה על החוצפה של העבד העברי, שולף מאכלת משוננת מחגורתו מבקש להרוג את העבד המרוכז כולו בחברו.
עוד רגע והמאכלת תשיג את גרונו של העבד.
משה קפץ לפניו תפש את היד המחזיקה במאכלת וסובב אותה בחוזקה. המצליף נפל מחרחר, גרונו שסוע.
משה עמד נדהם אל מול גופת המצליף.
העבד קם מכריעתו ופנה למשה בדחיפות: "תודה לך אציל אדיר על שאת נפשי הצלת, אך דע לך כי גם נפשך בסכנה, אם אך ייוודע שמצליף הרגת. עלינו לקבור אותו מיד", וכאן פנה אל העבד שעדיין שכב על החול החם " קום פינחס, התנערה ועזור לי את המצרי לקבור "
שני העבדים התחילו בחפירה בור בחול התחוח שבצד הדרך בידיהם.
משה שהתעשת והבין את הסכנה, גרר את המצרי לצד הבור הרדוד שחפרו, לקח את המאכלת לחגורתו, ועזר לשני העבדים לכסות את הבור.
הבור לא כוסה כליל לפני שהשירה הבאה עם המצליף שלה נראו עולים במעלה הגבעה.
משה לקח את שוט המצליף שהיה זרוק על החול, ודחק בשני העבדים להתקדם במהירות ולהסתתר מעבר לגבעה.
שוכבים זה לצד זה ומביטים בשיירה העוברת נשמו לרווחה לראות שהמצליף של שיירת העבדים החדשה לא השגיח במה שהתחולל רגעים אחדים קודם לכן.
הם קמו והצטרפו ליתרו שעמד וצפה במתרחש.
הדם שאג בעורקיו. ונשימתו קצרה מסערת רוחות ובטנו מכווצת בהתנגשות של רגשות סותרים. 'הרגתי אדם' חשב בליבו, 'אמנם המצרי רשע ובשוגג אותו הרגתי, אך לא טוב המעשה שעשיתי'.
באופן מוזר יחד עם ההרגשה הרעה, משה הרגיש הרגשת חופש ושחרור. 'הצלתי שני אנשים ממות.'
ומיד חשב 'הצלתי עבדים והרגתי אדם חופשי', ושוב הופיעה הרגשה סותרת 'אמנם הם עבדים אך גם עבדים הם בני אדם. האין להם גוף כמונו, האין להם משפחות שהם אוהבים?'
הוא זכר שתמיד היתה לו הרגשה מעורפלת שלא טוב שעיבוד אדם לעבד, אך רק עכשיו ההרגשה הבשילה למחשבה.
יתרו פנה למשה שעמד נושם בכבדות ומבולבל: "אכן אמיץ אתה מאד, אך אומץ ליבך על תבונתך העיב. לך הסתתר מקוה אני שמעשך לא יתגלה." מביט על גבו של המתורגמן המתרחק הוסיף: "וזה הדבר הנכון שתעשה. מות יומת המתורגמן. ליבי אומר לי שאת מעשיך יספר ".
משה נרתע "לא ארצח את האיש האומלל".
"מחר לעת חיה, לארצי אני חוזר. והיה אם מסתור תרצה למצוא, אותי בארץ מדיין חפש". בזאת פנה יתרו והלך.
העבד העברי פנה אליו בקידה עמוקה: " אהרון בן עמרם שמי. נכון אמר המדייני, חייך בסכנה. אם להסתתר תרצה, בתינו הדל לרשותך".
משה הביט בעבד הנאה שהיה גבוה כמוהו וחשב שאכן עליו להירגע לפני שהוא חוזר לארמון, 'לא יזיק אם אראה איך העבדים חיים, העבד הזה, אהרון, לא נראה כלל כעבד אלא כאדם חופשי וגא'.
"אין אימת המצליפים עלי, אך אשמח את בני ביתך להכיר".
כך מצא עצמו משה בבית אהרון.
בית עמרם ויוכבד
יוכבד קפאה לרגע כמו פסל, ליבה הולם בחוזקה, למראה בנה אהרון והגבר הצעיר הלבוש בגדי אציל מצרי.
ברגע שאחריו היא נפלה על צואר משה הנבוך, מתיפחת בדמעות גיל וממלמלת "משה בני, בני משה ".
אהרון משך את אימו מתנצל "אציל אדיר, על אימי אל תכעס. רואה אימי בכל מצרי בעל תוים נאים, את בנה שאבד".
מרים שעמדה מהצד קראה "חי אלוהים אהרון! טחו עיניך מראות? אכן משה אחיך הוא!"
אהרון הביט בפעם הראשונה היטב בפני משה ואכן ראה את הדמיון ביניהם.
"הגד לי משה. מי אביך?"
"את אבי איני מכיר, אך בן אני לבת פרעה"
"לא, כי בן אתה לי" אמרה יוכבד.
"מרים אחותך היא שהצילה אותך ממות בידי נוגשי פרעה, הממלאים פקודת פרעה להרוג כל בן ילוד לבני ישראל".
משה פנה אל מרים.
אחותו גבוהת הקומה, מלאת חיוניות פורצת, היטיבה לתאר בתנועות ומשחק, איך הסתירו אותו בביתם שלושה חודשים, אך כאשר היה זה מסוכן מידי, הסכימה אימה לתוכניתה.
היא הכינה תיבת גומא לתינוק, הכניסה לתיבה גביע זכוכית שעינה כעין הענבר, ממיטב כלי הזכוכית שבני ישראל כה היטיבו ליצור, מנחה למי שתאמץ את התינוק.
עוד סיפרה איך השיטה אותו במי היאור קרוב למקום שבנות האצולה המצרית נהגו לרחוץ.
היא הוסיפה ותיארה איך התרגשה כאשר ראתה ממקום מחבואה, שבת המלך עצמה מצאה את התיבה ולקחה אותה אליה.
"ואז" אמרה "נחה עלי רוח אלוהי העברים. קרבתי ממחבואי והצעתי להביא אישה מינקת לתינוק".
יוכבד הוסיפה בשקט שהשתרר "אני הייתי המינקת שלך, בני"
חידת הולדתו נפתרה. משה שמח במשפחתו החדשה.
" בא ואכול מפתנו" הציע עמרם אביו.
משה הביט על הדלות מסביבו וליבו נכמר.
"לא, כי מוטב ואלך אל הארמון לראות אם נודע הדבר. אך עוד אשוב ואשב עמכם."
מסורת בני ישראל
משה חזר מפיתום לבירת מצרים נוא-אמון וניכנס לארמון תפוש שרעפים.
"עדיין לא חלפה הסכנה, משה בני, בשם איזיס! עליך לצאת ולהסתתר אל תשוב אלא לאחר שבעה לידות של רא. פרעה כועס, זה עתה נודע לו כי הרוג הרגת את הנוגש המצרי. אך, חי הורוס אל הנקמה, מוטב שישכך את כעסו. שיפחתי תורה לך את הדרך למקום המסתור."
משה, ליבו מתרונן במחשבה שיחזור למשפחתו החדשה במהרה ואמר "אין צורך אימי המכובדת, בכוחות עצמי אוכל להסתדר ".
משה הצטייד במיטב המאכלים, לקח שמיכות חמות וכלים שמושיים נוספים כמתנה למשפחתו, וחזר לביתם של עמרם ויוכבד הוריו.
הבית הדל שקירותיו חימר מעורב בקש שיובש בשמש, היה בעל חדר אחד בלבד.
ניגוד גמור לחיים בארמון האבן בעל אין ספור חדרים.
אך למשה שבילה מירב ימיו בחדרים הקטנים והקרים של מקדש תחות, לא היה איכפת.
על ריצפת החול היתה מחצלת שנארגה מקני סוף בידיהן האמונות של יוכבת ומרים.
המשפחה המאוחדת ישבה מסביב לסיר הבשר שמשה הביא ויוכבת הפליאה לבשל.
לימין כל אחד מבני המשפחה המסובין היתה כוס זכוכית שעינה כעין התכלת מלאה במים צלולים מהנהר. "כוסות שאבותינו הפליאו לעצב עוד בשיבתם בבאר שבע שבארץ כנען" הסביר אהרון למשה.
שבעה לילות היו משה ומשפחתו ישובים כתף אל כתף, מיטיבים ליבם בבשר ובמיני מאפה, מרטיבים גרונם מפעם לפעם במים זכים מתוך הכוס שלידם, והיו מספרים למשה את סיפורי המשפחה.
בימים שהגברים במשפחה יצאו לעבודת יומם, היה משה משוטט בין האוהלים ומדבר עם הזקנים שואב כל פיסת מידע על מסורת ומנהגי עמו.
כאשר צללי הערב התגנבו מבחוץ מביאים איתם את צינת הלילה, היה עמרם קם ממקומו מדליק את עששית השמן, והם היו ממשיכים בשיחתם.
משה הצמא לדעת כל שיש לדעת על עמו שאל "האם נכונות השמועות שמוצא עמנו הוא מאור כשדים?"
כל העיניים הופנו אל עמרם. האיש הזקן שזה לו כבר מלאו לו 45 שנים, הכיר טוב מכולם את תולדות עמו.
עמרם, למרות גילו היה גבר נאה, דומה מאד לאהרון ומשה בניו. גבוה, גבו שחוח מעט כדרך כל גבוהי הקומה, ופניו השזופות חרוצים קמטי זקנה, עיניו הגדולות שופעות חכמה וטוב לב.
בקולו העמוק והחרישי תאר בכישרון סיפורי ובצבעים עזים את תולדות עם ישראל.
הוא סיפר על אברהם אבינו, שאלוהי העברים התגלה אליו וציוה אותו לנתץ את פסלי אלוהי השקר.
אברהם ניתץ באלה את פסלי האבן של אביו תרח, השאיר רק פסל אחד ונתן בידו את האלה. כאשר שאלו אותו 'מה זה עשית?' השיב שלא הוא ניפץ את הפסלים, אך הוא ראה שהפסל הגדול לקח אלה בידו וניפץ את כל הפסלים האחרים.
כולם ידעו שפסלים הם פסלי אבן שאין בהם חיים אך אי אפשר היה להודות בכך ולהסתכן בכעסם של האלים.
המתגרה באלים אחת דתו – למות.
כהני אור כשדים התכוונו להמית אותו ואת משפחתו בלילה על המעשה שעשה, פן אחרים לא יאמינו בכוחם של האלים ויהרגו את הכהנים המתעמרים בהם.
כאן עבר עמרם מקול המספר שלו לקול המטיף ואמר "אולי חונכת במקדש חוות להאמין בכל אלילי מצרים, אך אברהם אבינו לימדנו שיש רק אלוהים אחד טמיר ונעלם. הוא שברא את השמים ואת הארץ וכל אשר בהם. אלוהינו, העברים שהם בני יעקב נכדו של אברהם אבינו."
משה הנהן מרוכז בסיפור תולדות אבותיו ואמר בקול חולמני: "הפסקתי להאמין באלילים אלו כבר בהיותי ילד קטן. הכהן הגדול אמחותפ שראה בי את הבן שלא היה לו, לימדני את הכשפים שעושים הכהנים בשמם. גם הוא אינו מאמין אלא באל אחד כמוכם."
נשמעה אנחת הפתעה מירכתי האוהל שם ישבה מרים כורעת בשקט ועוקבת בעינים נוצצות אחר המדברים. כל הנוכחים השתתקו ותלו בו עיניים לא מאמינות.
משה הרים עיניו אל מרים ואמר "אמת ויציב, 'אל טמיר ונעלם' קרא לו, כמוכם" בליבו משה חשב שאין מתאים מישות שאי אפשר לעשות פסל כדמותה, לשחרור האדם מהאלים.
משה ניתק עיניו ממרים המהנהנת והעביר אותם סביב.
כאשר השתיקה התארכה וכולם עדיין תלו בו עינים בוהות, הוא זרק דבריו בהרמת קול של התרסה לתוך השתיקה: "לא פעם ולא פעמיים אמר לי הכהן הגדול אמחותפ, אבי המאמץ: 'אין צורך בפולחן כדי לעשות את הישר בעיני האלוהים' "
לבקשת עמרם הוסיף משה וסיפר על מוצאות אותו כהן גדול.
אחד מאבות אבותיו של אמחותפ היה משנה למלך בשם יוסף שמוצאו אינו ידוע.
אותו יוסף, לפי דבריו, לימד את בניו ואלו את הבאים אחריהם והוא אמחותפ האחרון בשושלת.
עמרם הביט שעה קלה משתאה במשה ואמר: "אותו יוסף בן ליעקב נכדו של אברהם היה. הוא אברהם אבינו עליו אני מספר."
לאחר רגע הרים עיניו לתקרת החימר השחורה מפיח, מפשפש בזיכרונו המשיך בסיפור תולדות אברהם : " לחרן ברח אברהם. הוא ומשפחתו ושם חייל עשו. אברהם בחרן שהה עד שאליו אלוהי העברים נגלה. באשמורת ראשונה של הלילה, אליו נגלה וציוה אותו: 'לך לך מארצך, וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך'.
את אישתו היפיפיה אברהם לקח, והיא שרה אימנו, קם ונסע הוא ובני ביתו אל הארץ המובטחת ע"י אלוהינו היא ארץ כנען."
הרגל היה בידי משה לחשוב את מחשבותיו בחלק ממוחו, תוך שהוא מקשיב לדברי אחרים.
הרגל שקנה לו בימים הקשים של חינוכו במקדש תחות.
אין לקבל את הסיפור כלשונו, הוא חשב, אברהם היה ודאי הרפתקן לא קטן ובעל מחשבה עצמאית וכנראה גם דמיון רב.
אדם כלבבו.
עוד סיפר עמרם באותו לילה איך שרה ילדה את יצחק והיא כבר זקנה. למראה משה הספקן, אמר: "בני חורין מאריכים בשנים. לא כמונו העבדים".
עוד סיפר שיצחק הוליד את יעקב ששינה את שמו לישראל.
בני ישראל העבדים במצרים הם צאצאי 12 בני יעקב.
עמרם הצביע על משה כאילו שלף אחד מהכשפים של חרטומי מצרים "והנה לסיפור יוסף אנו מגיעים. יוסף, בנו יקירו של יעקב היה. יפה התואר וחכם, אך גאותן גדול שהתנשא על אחיו הגדולים ממנו.
קינאו אחיו הגדולים בו, ורגזו על התנשאותו. תפושו אותו בשדה והכניסוהו לבור, כדי לקח הענוה ללמדו.
הצליח יוסף בחכמתו מהבור לצאת, אך לביש מזלו, ישמעאלים שעברו בדרכם למצריים, אותו תפשו וכעבד אותו לקחו למצרים. יוסף בגבורה נלחם אך רבים היו הישמעאלים ואותו פצעו ולעבד לקחו.
את כתונת הפסים המגואלת בדמו בשדה השליכו, וערום כשאר העבדים אותו במצרים מכרו.
אחיו שלבור חזרו אותו לא מצאו. רק את כתונת הפסים המגואלת בדם, בשדה מצאו, טרוף טורף יוסף חשבו.
אך לא מת יוסף. חכמתו ויפה תוארו העלו אותו מעבדות למשרת המשנה לפרעה."
כן, משה הרהר, יוסף היה חייב להיות ברוך כישרונות כאמחותפ הכהן הגדול צאצאו.
ועמרם ממשיך ומספר איך יוסף השכיל לאגור תבואה בשנות השפע שקדמו לרעב הגדול וכך יכל להאכיל את המצרים ואף את השבטים הזרים שירדו למצרים בשנות הרעב.
בין היורדים היו אחיו בני ישראל.
כאן עצר עמרם בדיבורו. ובשקט שהשתרר, הוסיף אהרון הצעיר: "70 איש מנתה המשפחה של בני יעקב ברדתם למצרים, ותראה כמה אנחנו היום!" .
עמרם הביט בבנו בתוכחה, אין קוטעים אב בסיפורו, והמשיך לספר בקולו הנעים.
בגודל חכמתו הוא לא נטר להם על התעלול שעשו לו בהכירו שהם צדקו בלמדם לקח לנער הגאותן שהיה, והשפיע עליהם רוב טובה.
לא עברו שנים רבות ובני ישראל תפשו משרות רמות בממשל פרעה.
עכשיו היה קולו עצוב.
המסורת מספרת שבגודל תאבונם, צברו עוד ועוד נכסים וכהנות רמות בשלטון.
ישראל, הוא יעקב בן יצחק בן אברהם , אבי המשפחה, לא ראה בעין יפה את התבססות בניו בארץ זרה. ישראל הבין שגורל עם קשור בארצו וכדי להבהיר זאת לבניו, ביקש מיוסף לפני מותו לקבור אותו באחוזת הקבר שקנה אברהם אבי האומה, במערת המכפלה שבחברון בארץ אבותינו, בתקוה שכך יקשור את בני ישראל לארץ ישראל. וכך הביע את תקותו: 'הנה אנכי מת והיה אלוהים עימכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם', ולא שמעו לקולו. יוסף החכם אף הוא הפציר בהם לפני מותו לעזוב את מצרים ולהתבסס בארץ אבותיהם, 'אנכי מת ואלוהים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזו לארץ אשר נישבע לאברהם יצחק ויעקב'.
אך הם לא אבו לעזוב את מנעמי השלטון.
עם הזמן השתלטו בני ישראל על כיסא פרעה ומלכו על ארץ גושן הפוריה במצרים התחתונה.
מלכי ישראל אלו נקראו בפי המצרים 'חקא-חסות' - כלומר 'שליט הארצות הזרות' והיו לצנינים בעיני המצרים."
עמרם הרים ראשו לשמים וקונן על בני ישראל שלא השכילו להתנתק מטוב מצרים ולחזור לארצם.
לא היה לנו מנהיג כיוסף או ישראל אביו, שידע להוציאנו ממצרים בזמן, אמר.
אלוהים העניש אותנו על גאוותנו ושלח בנו את המלך המצרי יעחמס.
יעחמס היה שליט מצרי במצרים העליונה שבדרום.
אלוהים נתן ביד יעחמס את כל מצרים.
" את התואר פרעה נטל יעחמס. הוא והמצרים אשר איתו נקמו בנו על אשר גבה ליבנו, ואותנו שעבדו כעבדים".
עמרם חתם את הסיפור הארוך "כבר שנים הרבה, עבדים אנחנו במצרים."
שעות רבות הם ישבו שם מסביב לעששית. הנשים נרדמו בפאתי החדר. הגברים ממשיכים לשבת ולדבר. רבות שאל משה. עמרם, ולפעמים גם אהרון, ענו כמיטב יכולתם. עד שהציץ עמרם בפתח ונרעד בפחד.
כורע בהשתחוות עמוקה, מול המצליף העומד בפתח ומביט במבט משתאה במשה.
משה לא התבלבל. הוא קם בהדרת כבוד כפי שלמד לעשות בארמון פרעה, ובקול מצוה דרש: "שימך נוגש?"
הרגל שנים של ציות לבכירים ממנו גרם לו להשתחוות "רב נוגש חורמסת לפקודתך, אציל אדיר".
"קום, רב נוגש. השחר עלה כבר לפני עת רבה. אל לך להתמהמה. קח את עבדיך לעבודה"
ובזאת צעד החוצה לא מביט לאחור.
בארמון פרעה
משה רועד מההתרגשות שבסכנה, הדם גועש בעורקיו, חזר לארמון להתנקות ולהתלבש כיאות לנסיך.
בשעות הרבות בהם התחזה כמתפלל לאלים, חשב על משפחתו ועמו בני ישראל העובדים בחומר ובלבנים, מוכים בידי הנוגשים, ואין בידו להושיע.
אסור היה לו שמי שהוא יגלה את הקשר שלו למשפחתו.
משה כבר לא נהנה ממנעמי החיים של הארמון, ואפילו נפרטיטי היפה לא משכה את ליבו.
המיאוס מחיי הארמון ומהאצילים המזויפים השטופים באמונות הבל, צמח והעיק עליו.
'חי אלוהי העיברים! אילו רק ניתן היה לי', חשב בשקיקה, 'לחיות בחברה בה אנשים מכבדים איש את רעהו, ולא מנסים לדרוס איש את רעהו בדרכם למשרה רמה יותר, לא היה מאושר ממני.
כאן בארמון אנשים מעריצים את מי שגבוה מהם במעמדם, מזלזלים באנשים מהמעמד הנמוך יותר, ונלחמים בבני מעמדם'.
הוא השקיע את רוב זמנו בשעורים שנתן לאמנחותפ הרביעי הצעיר, ושמח בפגישותיו הנדירות עם הכהן הגדול.
בליבו החליט שהוא ישחרר את בני עמו, ויוליכם אל הארץ המובטחת, אבל איך?
אולי עליו להתעדכן בתככי הארמון וכך ימצא מוצא.
בינתיים ידע שאת שאיפתו לשחרר את עמו מעבדות עליו לצפון בליבו.
בעודו מהרהר הגיעה שיפחת אחסנפאתן אימו לזמן אותו לחדרה.
משה ראה בזאת יד אלוהים וכי מי מכיר את תככי הארמון טוב מאימו?
אחסנפאתן קיבלה אותו בקיטון ההלבשה שלה, שהיה קטן והתאים יותר מהאולם הגדול לדברים שמוטב שיאמרו בהסתר.
השפחה הביאה מיני מטעמים ויין ענבים משובח ויצאה מהחדר.
חלון גבוה הכניס את אור שמש אך לא את חומה. הקיטון שימש את אימו להתיעציות סודיות מכיון שהיה אחד מהחדרים הבודדים בארמון שהפתח שלו היה סגור בדלת עץ עבה. גם השפחות שנהגו לצותת מעבר לדלת לא יכלו לשמוע דבר מהנאמר בקיטון.
במרכז הקיטון היה שולחן אבן שיש שחור וכסאות אבן תואמים מסביבו. הקירות היו מכוסים שטיחים עבים וססגוניים שיובאו ממסופוטמיה. מנורת שמן מזהב היתה תלויה מעל לשלחן להאיר את החשכה בפגישות הלילה שלא היו כל כך נדירות. שנתה של אחסנפאתן היתה קצרה, ועיקר רעיונות התככים נרקמו לאחר רדת החשכה.
אחסנפאתן לבושה בבגד חגיגי בוהק בלובנו על עורה השחור, למותניה חגורת בד כחול להשלים את צבעי הממלכה. לראשה כתר כסף מעוצב בדמות ראש ציפור. עיני הציפור - שני אבני ירקן זוהרות.
אחסנפאתן קמה ממקומה לקדם את פני בנה האהוב משה. היא הושיטה את שתי ידיה לחבק אותו בחום. רק משה לבדו זכה לחיבוק אוהב מבת פרעה הקרה והמחושבת. תוך כדי חיבוק לחשה: "משה בני יקירי. הסכנה חלפה. הבטחתי לפרעה אמנחותפ השלישי, בשמך ובשם איזיס מלכת השמים, שלא תתראה ביחידות עם נפרטטי". משה הנהן בהסכמה, ראשו גבוה מעל לראשה.
"בא משה נדבר על עתידך" ובזאת עזבה אותו והלכה חזרה לכיסאה שבראש השלחן.
משה התבונן בחיבה באימו והתישב על כסא לידה. עת ארוכה פרשה אימו את תוכניותיה, משה מלמל מילות הסכמה אך ליבו היה נתון לדרכים לבצע את המשימה האדירה שלקח על עצמו – לשחרר את עמו מעבדות.
ליבו לא נתן לו לנפץ את תקוות אימו והוא ידע שעליו להזהר, הוא ימצא את הזמן הנכון לשתף את אימו בתכניותיו. הוא לא שיער שזמנו קצוב וסודו התגלה.
משה שלח את עבדו האישי להפגש עם אהרון אחיו, אחת לשבוע ולמסור לו מתנות שיקלו על חיי משפחתו. העבד עליו סמך משה, חזר מהפגישות עם אהרון ובפיו ידיעות מעציבות על חיי בני ישראל שעובדים במצרים בכל עבודה קשה בשדה ובבניין. יום אחד נתפש עבדו ובידיו מתנות משה.
משה נקרא להתייצב בפני פרעה בלווי שני לוחמים מאיימים ושתקנים.
"מתנות לעבדים בפיתום אתה שולח. האם להמריד את העבדים עלי אתה קושר?"
משה הביט בפנים המעוותות מכעס, השתחווה עמוקות וביקש להפיס את דעתו. "הו שליט אדיר, פרעה בן האלים. מתוך רחמים תשורות אלו שלחתי. אין במתת של מזון ושמיכות לחמם את גופם דבר שימריד אותם.. מתנות אלו רק יחזקו את העבדים לעבוד למען בנו של רא"
אך פרעה לא קיבל את הסבריו וציוה לענות אותו כדי להוציא את האמת ולדעת אל מי הוא שולח את המתנות.
ימים רבים ישב משה בצינוק, מובל לחקירות מלוות בעינויים אך לא נשבר להודות במה שרצה פרעה האכזר, ולא סיפר על הקשר שלו עם משפחתו ועם עמו - בני ישראל.
יום אחד רגז פרעה כל כך על עיקשותו של משה, והשתולל בכעסו. הוא לקח אוד גחלים לוהט במלקחיים ודחף אותו לפיו של משה תוך שהוא צורח: " את אבריך אחד לאחד אני אשרוף עד שלי תספר מי הקושרים נגד בנו של רא."
צחנת בשר שרוף עלתה מבשר לשונו של משה.
למזלו נפרטיטי התפרצה לחדר החקירות ואיימה שתהרוג עצמה לפני שתהיה אישה לבנו של פרעה, אם הוא לא ישחרר את משה החף מפשע. פרעה עשה עצמו נכנע ופקד להוביל את משה לחדרו. בלחישה הוא פקד על עבדו להכניס את הנחש הארסי ביותר כדי שיכיש את משה.
בינתיים פעלה אימו. היא הכירה את פרעה אביה היטב, וידעה שאין סיכוי לחנינה אמיתית. לכן היא ניצלה את העמדת הפנים הצפויה של פרעה, כאילו הוא משחרר את משה, ואירגנה את בריחתו בעצה אחת עם חורם-חב חברו.
משה לא הגיע לחדרו כלל.
רכוב על גמל מרוץ, ברח משה לארץ מדיין.
ציפורה
משה הבריך את גמלו בצלו השדוף של עץ התמר, מחה את מצחו וניגש את הבאר הסמוכה.
מסביב לבאר התגודדו נערות שואבות מים לשוקת בכוונה להשקות צאנם. הבכירה הייתה הבולטת ביניהן. נערה יפה, תמירה ושחורה. משה העייף עצר, מביט בנערה המנהלת את אחיותיה וחיכה לתורו.
לפתע הגיחו מספר רועים וגרשו את הנערות וצאנם בצעקות, כדי להשתמש במים שהנערות שאבו מהבאר.
משה הרגיש לכל עוולה, קם והניף מקלו לעומת הרועים.
הרועים שפחדו מהגבר הגדול הלבוש כאציל מצרי ברחו, ומשה עזר לנערות להשקות את צאנם.
הנערות גמרו להשקות צאנם ורצו מצחקקות לביתן, משאירות את הצאן בידי אחותן הבכירה.
הנערה הבכירה עצרה להודות לו באכדית רצוצה: " סלח נא לאחיותי אדוני. קבל את תודתי למעשה הנאצל שעשית"
משה הביט בנערה גבוהת הקומה, בעלת הקול הרך.
אין בה את היופי של נפרטיטי אך ניכרת בה איכות של אישה עצמאית, תחת עטיפת נוהגה הרך.
איכות נדירה שלא פגש עד כה.
הוא הנהן אליה בחיוך, שותק כמנהגו כדי לא להפחיד את הנערה בלשונו הפגומה.
צפורה מיהרה להעיז את הצאן ולמהר בעקבות אחיותיה.
יתרו ראה את בנותיו חוזרות מהשקית הצאן מהרה שלא כמנהגן והן מתרגשות ומפטפטות.
כאשר קרב אליהן, סיפרו לו על המצרי השתקן המוזר שעזר להן, נכנסות אחת בדברי רעותה,
עד שצפורה הבכירה השתיקה אותן בהרמת קול שלא כמנהגה: "דומו בנות כסילות! אין אדם יכול להבין דבריכן"
כולן פנו אליה. ברגיל היה קולה של צפורה רך ומנהגה שקט מה קרה לה?
גם כשדברה בשקט תמיד כולן שתקו מתוך הערכה אל חכמתה, על פי צפורה ישק דבר.
צפורה פנתה לאביה "סלח נא לבנותיך הקטנות. דומני שהן התרגשו יותר מהמצרי הנכרי הנאה, מאשר מהמעשה האצילי שעשה. המצרי העיז לגרש את הרועים החצופים שניסו בחוזק יד, כרגיל, להשקות צאנם מהרהטים המלאים במים ששאבנו מהבאר".
"הגידי לי צפורה, האין המצרי גבוה, עיניו כעין הברקת ותלתלים שחורים יורדים על מצחו?"
צפורה מסמיקה "אכן יפה תיארת אותו"
"ללא ספק משה הוא." מלמל יתרו לעצמו. "זה לא יכול להיות אחר ממשה. האציל השתקן בעל חוש הצדק שפגשתי במצרים." מתנער פנה לצפורה בדחיפות: "רוצי חזרה לבאר והזמיני את משה לאוהלנו"
הוא פנה לשאר בנותיו "מהרו הכינו את הכירה לקבל את פני אורחינו המכובד כיאות"
צפורה רצה כאילו כנפים חוברו לרגליה, ליבה הולם.
כאשר הגיעה לבאר, היה משה מבריך את גמלו לאחר שהשקה אותו מים ששאב מהבאר.
צפורה, פניה סמוקים מהמאמץ ומהמבוכה, קדה למשה "יואיל נא אדוני משה לבוא לאוהלו של אבי"
משה הביט בנערה משתאה איך ידעה את שמו.
צפורה פרשה את שתיקתו כאילו נעלב ממנה "בי אדוני אל נא באפך, יתרו אבי מצפה בשקיקה לבואך"
עכשיו הבין.
משה חייך אליה והתאמץ לדבר ברורות בלי להפחידה בלשונו הפגומה "תודה לך, בשימחה אלך איתך ליתרו ידידי"
יתרו יצא לקראת משה ונפל על צוארו, והזמינו להשאר באוהלו ככל שירצה.
שבע בנות היו ליתרו ולא בן אחד להמשיך זרעו. משה הפך להיות הבן אליו השתוקק.
ברבות הימים משה התחבב מאד על הכל, ואף הוא מצא שהיחסים בין הרועים הפשוטים בני המדבר נעימים מהאוירה העכורה של היחסים בארמון.
הוא בילה שעות רבות בשיחות עם בני מדיין ובעיקר עם יתרו מנהיגם החכם.
לא כל נוהגי בני מדיין מצאו חן בעיניו. הוא מצא, שלא כמו המצרים, הם מזלזלים בנשים.
איך הם יכולים לזלזל בנשים? היש חברה נעימה מחברתה של ציפורה החכמה מרוב הגברים המדיינים שפגש?
אכן משה חיפש את חברתה של צפורה, למרבה קנאת אחיותיה.
הוא מצא שצפורה היתה מיוחדת בחכמתה ובליבה שהיה רחב כמרחבי המדבר מסביב.
נפשותיהם נקשרו.
ברבות הימים לקח משה את צפורה לאישה ואף נולדו לו שני בנים.
גרשום "כי גר הייתי בארץ נכריה" ואליעזר "כי אלוהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה".
יתרו לא דרש ממשה לעבוד, אורח מכובד היה, אך משה לא רצה לקבל לחם חסד ובקש לרעות את הצאן.
עיסוק בו הרועה שוהה ימים רבים בבדידות שאינה מחייבת אותו בדיבור ומותירה זמן רב למחשבה.
No comments:
Post a Comment