ישבתי כהרגלי על הכורסה הנוחה מול הטלוויזיה, אצבעי נחה על כפתור השלט, "מזפזפ".
על המרקע, המגישים השרמנטיים חפרו באלגנטיות בראשי, קודחים את החדשות הישנות ומקדיחים את התבשיל.
ה"זפזופ" בין הערוצים לא הועיל. כולם הראו אותו דבר...
לבוש בחליפה וענוב בעניבה זהובה כמו המגיש בערוץ החדשות, נכנסתי למשרדי בצעד נמרץ.
במשרדי כבר חיכו מנהלי כל חברות החדשות של הרדיו והטלוויזיה בישיבה השנתית של חידוש רישיונות השידור.
סגני דאג לשים לפניהם את המסמך שעבדנו עליו כבר חצי שנה וסיימנו אותו רק לפני יומיים.
פניהם העגומים של המנהלים היו עדות לכך שכבר קראו את עיקרי התנאים לקבלת רישיון.
התיישבתי במושבי בראש השולחן מהנהן לסגני להתחיל בישיבה.
הסגן פתח את המסמך שלפניו והקריא את עיקרי התנאים לקבלת רישיון:
- "מתן רישיונות מותנה בכך שאולפני חברות החדשות יועתקו לפריפריה.
- אולפנים ראשיים בירושלים, בבאר שבע, ובחיפה.
- אולפנים משניים יהיו במקומות מרוחקים יותר. לא יהיו אולפני שידור בתל אביב.
- גלי צה"ל יועתקו ראשונים וימוקמו בבסיסים של כל החילות, תוך 30 יום.
- לחברות האחרות ניתנה ארכה של חצי שנה להעתקת האולפנים למקומות החדשים.
- הרישיון יישלל לאלתר מחברה שלא תעמוד בתנאי יסודי זה".
אפשר היה לחתוך את השקט המתוח בסכין, אך דקה מאוחר יותר התפרצו כל המנהלים במחאות קולניות בבת אחת.
סגני שניהל את הישיבה השקיט אותם ונתן לכל אחד לדבר בתורו.
"אין בכך כל היגיון!", טען הראשון בלהט.
'העתקת אולפנים תעלה סכום גבוה שיכניס את כולם לגירעונות עוד גדולים מהגירעונות הקיימים".
"איך אתם מנהלים את עסקכם זו לא בעיה שלי.
אם אתם לא יכולים לגייס את ההשקעה הנדרשת, ההחלטה בידיכם לפנות את תדרי השידור עבור חברות אחרות
שיסכימו לתנאים, ותאמינו לי שחברות רבות עומדות בתור", אמרתי באדישות.
"אלו דרישות לא הגיוניות, אי-אפשר לעבוד כך", טען השני, "כל הכישרונות: הכותבים, העיתונאים, הטכנאים,
נמצאים בתל אביב. אין כוח אדם מתאים בפריפריה".
"כן, אתה צודק. זו בעצם אחת הסיבות לדרישות שלנו",
הסביר סגני במאור-פנים כמורה המסביר לתלמידים המתקשים בהבנה.
"אנחנו מעוניינים שכולם יעברו לפריפריה. כך תכיר התקשורת את המציאות ותבין מה שברור לעם ישראל.
זה שלא עטוף בשמיכת מגן עבה כמו האליטות בתל אביב. שמיכה אטומה המעמעמת את קולות השבר של העם,
מהפגעים הנובעים כתוצאה מההטפות של יפי הנפש בתל אביב".
המנהלים הוכו באלם. מעולם לא דיברו אליהם בצורה כזו.
המנהל הקירח שנראה כמו קצב בשוק יותר מדמות מנהל חברת טלוויזיה חשובה,
התאושש ראשון: "אבל כל החברות התומכות כמו חברות אנימציה ועריכה נמצאות בתל אביב.
אנחנו לא שולטים בהן ולא נוכל לרוץ עבור כל אייטם לתל אביב", גימגם.
סגני, בעל פני פוקר סגפניים, לא איבד משלוותו. היטיב משקפיו על אפו, וענה במתינות:
"גורמים תומכים אלו תלויים בעבודה אצלכם והם יאלצו לעבור לפריפריה,
אם הם לא ירצו שחברות תומכות שיקומו בפריפריה ייקחו להם את העבודה".
חשבתי שהגיע הזמן לסכם: "הנושא אינו עומד למיקוח. אנשי התקשורת יחיו בפריפריה,
והפריפריה תקבל סיקור מתאים. בועת תל אביב תתרוקן מאוויר הפסגות המשכר".
נעלתי את הישיבה במכה תקיפה על השולחן: "הישיבה נעולה בזאת.
הרישיון הזמני שתקבלו היום יפקע בעוד חצי שנה אם לא תעמדו בתנאים".
רעש המכה העיר אותי. פקחתי את עיניי. מולי עמדה אשתי מטלטלת את כתפי:
"לך למיטה לישון ותפסיק לחלום", היא אמרה.
למה? כי רק כך תכיר התקשורת את המציאות ותבין מה שברור לעם ישראל, זה שלא עטוף בשמיכת מגן עבה כמו האליטות בת"א
No comments:
Post a Comment