איש תמים - פרק 1

 

מירי

לעתים נדירות אתה מוצא עצמך בקרבת אדם יוצא דופן שאיכותו מוקרנת ומחממת את סביבותיו כאותו אח הדולק בלילות החורף הקרים. אשכנזי היה אדם קטן קומה, אך כל מי שהיה בקרבתו הבין שהוא עומד מול ענק רוח מעמיק מחשבה. אשכנזי לא חוסם עצמו כמו אי אלו אינטלקטואלים יהירים הבזים למי שאין להם תארי כבוד כמוהם. שתקן, אך מסביר פנים. כזה היה אשכנזי שישב עכשיו במקומו הקבוע בבית הקפה השלו שלנו מהרהר ורושם רשימות עבור עצמו, בלי לשער איזו מהומה עומדת לפרוץ סביבו. הכל התחיל באחר הצהריים מנומנם שגרתי. ליזי יצאה כרגיל עם החבר מחוטט הפנים שלה, מי יודע אל מי ולמי אכפת לאן. אימא יצאה לסידורים והשאירה אותי להשגיח על הדלפק. העברתי עיני על הקהל הרגיל בבית הקפה שלנו "קפה ומאפה מול הים", בשעה זו של היום הלקוחות היו אנשים זקנים שיושבים מול כוס הקפה ופרוסת עוגה, ובוהים שעות בעיניים ריקות באפס מעשה. יוצא מהכלל היה אשכנזי שישב בשולחנו הקבוע. הוא בשונה מכולם היה עסוק. אף אחד לא יודע מה מעסיק אותו, אך נראה שתמיד יש לו משימה חשובה. אני הערצתי את מר אשכנזי. איש נכבד שהגיע למושבה שלנו לפני שנה כדי להיות קרוב לבת ולנכדה. אשכנזי אוהב לשבת במקומו הקבוע בבית הקפה, בעיקר בגלל החלונות הצרפתיים שמאפשרים לו לבהות בגלים המתנפצים אל החוף. מה שהוא עושה הרבה, אך אני מסופקת אם הוא רואה אותם. מפעם לפעם הוא מוציא את הפנקס בעל הקפיץ מתוך כיס אחד ואת העט מתוך כיס שני, וכותב איזה שהוא רעיון שעלה במוחו. תמיד רציתי לדעת על מה הוא חושב. אני בטוחה שהוא חושב על דברים חכמים. ממקומי בדלפק הגבוה אני רואה בעיקר את הראש עטור שיער אפור עם קרחת קטנה במרכז. אני לא יודעת בן כמה אשכנזי, אך הוא בוודאי זקן מאד, אולי בן שישים, אך מי שמביט בעיניו החומות הגדולות מעבר למשקפים שמגדילים אותן עוד יותר משהם באמת, טובע בהם ומרגיש חום כאילו עמד ליד האח הבוערת ביום חורף. לפעמים אני מגלה בהן ניצוץ של משובה של איש צעיר בעל הומור פנימי שאינו חולק עם האחרים. לא נראה לי שאהיה עסוקה בענייני בית הקפה בשעות הקרובות, לכן הרמתי את תיק ביה"ס שלי על הדלפק והוצאתי את המחשב הנייד במטרה לעשות את שיעורי הבית. המורה נתנה לנו לכתוב חיבור קצר על כל נושא שיעלה בדעתנו. אני טובה בחיבורים והראש שלי בדרך כלל מתפוצץ מנושאים חדשים. לא כמו כל הילדים האחרים שמחפשים סיפורים באינטרנט ועושים cut&past. החלום שלי הוא להיות סופרת כאשר אהיה גדולה. אחותי הגדולה ליזי סונטת בי ואומרת שמוטב שאלמד קודם כל לכתוב ללא שגיאות כתיב. נכון, לפעמים אני לא שמה לב, כי הראש שלי מלא ברעיונות, ובכלל כאילו מה? היא לא יודעת שהמחשב בעצמו מתקן את רוב השגיאות? שמתם לב לכך שאני משתמשת במילים נדירות כמו 'סונטת' שליזי בוודאי לא יודעת את פירושן. פתחתי את הפנקס הקטן בו אני אוספת מילים נדירות וכתבתי 'סונטת' - לועגת, מקניטה, צוחקת על, מתגרה כדי להרגיז; מקנטרת; מלגלגת. בתור נושא לחיבור חשבתי לצייר במילים את הלקוחות בבית הקפה משהו כמו הציור של רנואר, שמתאר את הדמויות בית הקפה בפריז. זה יכול להיות חיבור נחמד ולא תהיה לי בעיה למלא את 4 עמודים שהמורה דרשה. אפשר תמיד להשתפך בתיאורים של כל לקוח בבית הקפה, להזכיר את אופיו ואולי גם משהו מחייו ולתאר את הסביבה. אני כמובן הכרתי את כולם. הלקוחות של ‘קפה ומאפה מול הים’ בשעות האלה שאני במשמרת היו בעיקר הלקוחות הזקנים. הצעירים עדיין עבדו בשעה זו של היום. זה לא שהייתה לנו הכנסה גדולה מבית הקפה. הלקוחות הזקנים ישבו חצי יום על כוס קפה אחד ורובם השאירו את העוגות להסתובב על המגשים במקרר, מבוישות. לדעתי לקוחות זקנים מתאימים יותר לסוג כזה של חיבור כי מעצם החיים הארוכים שלהם וכל מה שהם עברו בחייהם, יש הרבה מה לספר עליהם. היו שם זקנים אולי בני יותר מחמישים, ואפילו כמה שנראים כמו אנשים שעברו את גיל השישים. תארו לעצמכם מה אפשר להספיק לעבור בחיים בכל כך הרבה שנים. הבעיה הראשונה בכתיבת חיבור היא איך להתחיל. אולי אתחיל עם תיאור מבנה בית הקפה, ששכן בדרך הראשית של המושבה. למען האמת הדרך הזו הייתה הדרך הסלולה היחידה. בית הקפה משקיף אל הגן שמעבר לו היה המצוק מעל לים. או אולי מוטב שאתחיל ישר עם תיאור הלקוחות היושבים בבית הקפה. לכל אחד מהלקוחות היה מקום קבוע. לכל אחד גם היו המנהגים הקבועים שלו. אך עיני נמשכו אל השולחן של אשכנזי. אשכנזי היה האדם הכי מעניין, הכי חידתי. מה שבאמת רציתי בתור סופרת לעתיד הוא לכתוב את הביוגרפיה שלו. בשלב זה עוד לא ידעתי עד כמה היא עומדת להיות מעניינת בקרוב. בית הקפה היה שקט. הכל נראה רגוע. מר אשכנזי, הלקוח האהוב עלי, בחש בקפה בתנועות מדודות בידו האחת, תוך שהוא מעביר את ידו השנייה בסבך זקן התייש הקצר שלו ובוהה במבט מרוחק דרך החלון הצרפתי בעוברים ושבים על המדרכה. כך הוא נהג כשהוא שקוע בשרעפים, מה שהיה מצב רגיל אצלו. משטח האור שהשתקף מבעד לחלונות מהשמש השוקעת, התקדם בזחילה לעבר שולחנו של אשכנזי. פתחתי את הפנקס וכתבתי ‘שרעפים’ – שקוע בשרעפים – חושב, מהרהר, חולם בהקיץ, בוהה. העפתי מבט על אשכנזי. מפעם לפעם היה מרטיב גרונו בקפה, לוקח חתיכה קטנה מעוגת הקרם במזלג, מעביר לשון על שפתיו היבשות. אני לא יודעת איפה אדם מזרחי שורשי כמוהו, סיגל לעצמו גינונים אירופים כאלו. לאחר שבלע את חתיכת העוגה הוא הוציא את הפנקס הגדול מכיס המכנסיים הרחבים שלבש ומשרבט כמה משפטים, מחזיר את הפנקס למקומו וממשיך לבהות החוצה. הייתי מאד סקרנית לדעת מה הוא כותב. אולי הוא כותב ספר על חייו? אותו ספר שאני תכננתי לכתוב. כמובן שכבר בפעם הראשונה שהעפתי מבט על הפנקס עם הקפיץ רציתי לרכוש פנקס כמוהו. אחר צהריים אחד הלכתי לחנות מכשירי הכתיבה היחידה במושבה וקניתי פנקס תואם. לא שאני מתכוונת לכתוב ספר בכתב יד כמו הסופרים של המאה הקודמת, אבל רציתי מאד שיהיה לי פנקס בדיוק כמו הפנקס של אשכנזי שבו כתבתי עכשיו את אוסף המילים שלי. התחלתי כבר לשרטט את המקומות של הלקוחות כותבת ליד כל לקוח את תיאורו, כאשר הדלת נפתחה בסערה ולתוך השלווה התפרץ אדם כבד גוף בהליכה מתנדנדת כמו היפופוטם שבע, והלך ישירות לשולחנו של אשכנזי, ומחק במחי יד, כמו אותם וישרים המוחקים את הטיפות על שמשת המכונית, את כל התכניות שלי לחיבור. מיד החלטתי שאני משנה את החיבור לסיפור מתח בו הגיבור המסתורי יהיה אשכנזי. ההיפופוטם יהיה האיש הרע. התפרצות ההיפופוטם השמן לבית הקפה הייתה אירוע חריג במושבה המנומנמת שלנו. שמתי אזני כאפרכסת (אני אוספת גם ביטויים נדירים), כמו שעשו כל יושבי בית הקפה הקבועים. במקום קטן כמו המושבה עין חופים, הרכילות נותנת טעם לחיים, היותר מידי שלווים אם תשאלו לדעתי. הפכתי את הפנקס וכתבתי בטור של הביטויים 'שמתי אזני כאפרכסת' – והקשבתי בהתעניינות. אני הייתי במקום אסטרטגי. ממרומי הדלפק יכולתי לראות ולשמוע כל מה שהולך בשולחנו של מר אשכנזי בקלות. באופן אוטומטי הפעלתי את הווידאו. מאוחר יותר אשתמש באפליקציה המתרגמת קול לכתיבה. בינתיים ההיפופוטם ניגש למר אשכנזי ואמר בקול מופתע, אבל ידעתי שזו רק הצגה: “מר אשכנזי? איזה צרוף מקרים! רציתי באמת לדבר איתך.” אשכנזי בחן את האורח המשונה תוך שהוא מזמין אותו בהינף יד: "שב, תרצה כוס קפה?” מר אשכנזי הוא האדם הכי נימוסי שהכרתי והנימוס מגיע אצלו מהלב. האורח הלבוש במיטב המותגים אם כי בחוסר טעם, דחק את גופו השמן, ממלא את הכיסא וניגש מיד לתכלית ביקורו: “אתה וודאי מכיר אותי...” לא נראה לי שזה הדליק אפילו שביב של הכרה אצל מר אשכנזי, והוא הביט בו כמו חוקר זבובים שמצא זבוב נדיר בעל 4 רגליים במקום 6. גם ההיפופוטם הבין שמר אשכנזי לא הכיר אותו ואמר בקול נעלב: "אני ירון זהבי היחצן הידוע." ההצהרה הזו עדיין לא האירה את פניו של מר אשכנזי בהכרה. גם אני לא שמעתי מימי על היחצן הזה ואני לא חושבת שאי מי מהלקוחות בקפה שמעו, אבל ברור שדבר ראשון שאעשה לאחר שהוא ילך, הוא לגגל 'ירון זהבי - יחצן'. שמתי לב שבשקט בלי שישימו לב הייתה תזוזה של אנשים לשולחנות קרובים יותר למר אשכנזי. ראיתי שהילל הזקן הגביר את מכשיר השמיעה שלו. נראה שזהבי נעלב, עיניו הקטנות שכמעט נבלעו בפנים השמנות, התרוצצו כאשר הביט מסביב והגבות העבותות שלו התרוממו בפליאה על מקום שכוח אל כזה שלא שמע על ירון זהבי היחצן הידוע. אך כיחצן מיומן, הוא בלע את העלבון וחזר לדבר בהדגשה אך בדיבור מהיר שלא איפשר לאשכנזי להשחיל מילה. הוא מיהר להגיע למטרת בואו כמו שחקן כדורסל המתחמק משחקן יריב, ובאותה תנועה קופץ וממהר לקלוע לסל. בעצם אולי יותר נכון לדמות אותו לשחקן פוטבול לאור ממדיו: "שמעתי שאתה מועמד לנשיאות, האם יש לך כבר יחצן?” הפנים של מר אשכנזי הביעו רק התעניינות אדיבה והוא שאל בנימוס: "בבקשה תסביר לי למה אתה חושב שאני מועמד לנשיאות?” "ובכן..” הוא כחכוך בגרון בבלבול: "עיתונאי רצה לוודא שמועה שרצה בחוגי הפוליטיקה ושאל את ראש הממשלה אם הוא תומך במועמדותך וזה אישר שהוא רואה אותך כמועמד ראוי.” מר אשכנזי הקדיש לכך מחשבה. ברור שזו הפעם הראשונה שהוא שומע על כך ושזה לא נשמע לו אמין. בלי לשנות את הטון האדיב בו נקט הוא שאל בסקרנות אמתית: “שאלתי למה אתה חושב שאני מועמד ראוי, ולא למה ראש הממשלה חושב כך.” נראה שזהבי הרגיש שהתפקידים התחלפו, הוא היה רגיל לחקור את הלקוחות שלו. זהבי עצר, חשב מעט ונראה כאותו שחקן שלמרות התרגיל המבריק שלו התקפתו נבלמה, והוא חייב לחזור אחורה להגנה: "ובכן יש לך תכונות שיכולות להיות לך לעזר בתפקיד רם מעלה כזה.” "ומהן התכונות שיש בהן צורך למשרת נשיא?” הייתה השאלה הבאה שנאמרה בשקט סקרני של חוקר זבובים. ברור שזהבי היה במבוכה. רסן ניהול השיחה נשמט מידיו, כנראה סיטואציה נדירה עבור יחצן בעל שטף דיבור. ניראה שהוא החליט שעליו להדוף את השאלות כאותו שחקן שנשאר ליד הרשת במשחק הטניס כדי להדוף את הכדורים שנשלחו לעברו ולחכות לשעת כושר. הוא הנחית תשובה מהרשת: "תכונות מגוונות. למשל יושרה.” "האם אתה לא חושב שזו תכונה שיש בה צורך לכל אדם?” שאל חוקר הזבובים בנועם. זהבי משך בכתפיו. השתיקה התארכה והיחצן הרגיש מחויב לענות: "כמובן. כל אדם חייב להיות ישר. אך בכל זאת יש אנשים רבים שאינם ישרים.” הוא הביט ישירות בעיניו של מר אשכנזי בחוצפה, מנסה לשבור את הקסם שהטיל אשכנזי עליו. נראה לי שהוא חשב שהתשובה הזו תסתום את הפה של האדם התמים שיושב מולו. אך אשכנזי באמת רצה להבין: "אני לא בטוח שאני יודע איך אתה מגדיר יושר.” אמר אשכנזי במתינות של אדם שכל עתותיו לפניו. תמיד חשדתי שיש למר אשכנזי נטייה לפילוסופיה. התשובה הגיעה מיד כמו הנחתה על היריב במשחק הטניס: "רואים בעיניים שלך שאתה אדם ישר והעיניים הן חלון לנשמה.” העיניים של ההיפופוטם עצמו היו עיני מניפולטור שמציג צורה של תפיחה על האגו של הלקוח הנאמרת בקול שמנוני הנפוץ בין מלחכי הפנכה. "אם העיניים הן חלון לנשמה, צריך תריסים שיסננו את כל זבל הפרסומת שמקרינים דרכן. לא כך? ואם כך העיניים עלולות להיות כניסה בלתי מאובטחת למול התקפות הקרים." העיר הפילוסוף באותו קול שקט, מגלה בקיאות טכנולוגית שעד היום לא חשדתי שהוא בקי בה. ניכר על זהבי שההנחתה לא הביאה את התוצאות המקוות והוא ניסה להנחית לפינה אחרת של המגרש: "אם העיניים של הצופים הם החלון למוחם, אני יכול לפרסם אותך בטלוויזיה ואז אין לך מה לדאוג מהקרים שיכנסו לך למוח. אתה הוא זה שתיכנס למוח שלהם!” כל הכבוד תשובה מתוחכמת. התחלתי ליהנות מחילופי הדברים, האיש לא אידיוט. "למה אתה חושב שאני מעוניין להיכנס למוחם של אחרים? זה נראה לי בלתי מוסרי." ענה אשכנזי בחיוך דק מנסה לעודד אותו להרחיב את האנלוגיה. זהבי הביט באשכנזי לא מבין מאיפה זה בא: "האם אתה נגד פרסומת בטלוויזיה?” אשכנזי המשיך בנימה של הרהור: “כל אדם ישר צריך להתנגד לפרסומת." הצהרה זו הפתיעה את ההיפופוטם הגבות העבות שלו התרוממו גורמות לקפלים במצחו: “למה אתה נגד פרסומת שהיא הבסיס לתרבות הצריכה שלנו?” "הפרסומת גונבת את תשומת הלב והזמן של אנשים ללא רשותם.” פניו של זהבי הביעו אכזבה לא ציפה לפגוש אדם שבברור לא התלהב מהאפשרות שיתמנה לנשיא ויש לו דעה כל כך משונה על התרבות המערבית המתקדמת. "מר אשכנזי, אתה לא מבין? אצלי זו לא גנבת זמן של אנשים. אני רק מסב את תשומת הלב שלהם כדי לאפשר להם להכיר את התכונות הטובות שלך.” מבטו של אשכנזי היה יציב ולגמרי לא עוין. זהבי שאב עידוד מכך. הוא חזר על הטריק הכי ישן בסל של היחצנים, להפחיד את בן שיחו: “כרגע לחבר הכנסת פלדנקראוס יש סיכויים טובים יותר להתמנות לנשיא.” "אני מכיר את פלדנקראוס.” העיניים בהו עכשיו לחלל הריק מוחו מעלה זיכרונות הקשורים באותו אדם. מי יודע איזה זיכרונות העלה השם של פלדנקראוס. רשמתי הערה במוחי לגגל גם את פלדנקראוס, כרגע הייתי מוקסמת מהדו קרב. לא, העימות בברור לא היה בין שווים. היחצן הנלהב והכוחני מצד אחד, והתמימות של הפילוסוף המעמיק שאינו מאבד את שלוות נפשו ולא את נוהגו האדיב מולו. "כן, הוא המועמד המוביל ואני בינתיים היחצן שלו.” זהבי ניסה לצאת בכבוד עם הצהרה דיפלומטית שמצד אחד לא מתכחשת לקשר בינו לבין פלדנקראוס, אך יחד עם זאת מציגה אותו כאדם ישר והמילה 'בינתיים' רומזת על אפשרות לכך שהוא יעבור למחנה של אשכנזי. כנראה לדעתו של היחצן שמכיר רק פוליטיקאים הצגת פלדנקראוס כמועמד מוביל, יכולה להלחיץ את אשכנזי ולדחוף אותו לבקש את עזרת זהבי כיחצן. אבל אשכנזי הרים בשלווה את כוס הקפה גמע גמיעה ארוכה. הוא איבד עניין בנושא הנשיאות והתעניין במה עוד זהבי עוסק. "העיסוק בנשיאות תופס את כל זמני." המשיך זהבי ברמז עבה למסירות שלו לעבודה. "חבל.” העיר אשכנזי ברוח טובה. זהבי לא היה רגיל שמתעלמים ממנו: “לא ענית לי אם יש לך כבר יחצן להתמודדות על נשיאות המדינה.” אמר בקול ששמץ של תסכול התגנב אליו. אשכנזי חייך אליו ברוח טובה: "לא, אין לי צורך ביחצן. אתה חייב לסלוח לי בבקשה, אני צריך ללכת.” הוא חיפש בעיניו את המלצר כלומר אותי. השתררה שתיקה מביכה. הייתי כבר בחצי הדרך אל שולחנו של אשכנזי כאשר קול גס הפר את השתיקה: “אשכנזי! איזה סיפור, לפגוש אותך כאן במקרה אחרי כל כך הרבה שנים!” המבט של אשכנזי התמקד בהר אדם שהרעים בקולו מפתח בית הקפה. “אני מכיר אותך?” הר האדם התקדם מפתח בית הקפה: "הי, אני שמואל סלווצקי. למדנו יחד ביסודי!” שמואל רעם וטפח על שכמו של אשכנזי בידו הכבדה. אשכנזי הביט בפנים המחייכות חיוך מעושה, וכנראה ראה באמת תווים מוכרים. הוא הנהן. זהבי שחשב כבר להניח לאשכנזי, נשאר לשבת בתקווה ללקט אינפורמציה שימושית מתקופת ילדותו של אשכנזי. בינתיים שמואל משך לעצמו כיסא מהשולחן הקרוב, הרים את ידו והזמין לעצמו קפה בקול שנשמע היטב גם במורד הרחוב למרות שהייתי ממש על ידו. שמואל סלווצקי, עוד דמות לגגל, או אולי טוב יותר לשאול את אשכנזי על תקופת ילדותו בביה"ס יסודי. החלום שלי היה לכתוב את הביוגרפיה של אשכנזי כדי שכל העולם יכיר את האדם יוצא הדופן הזה. את המחשבות שלי קטע הקול הגס של שמואל. ניראה כפתור הווליום שלו נתקע ויש לו רק דרגה אחת של עוצמת קול, והיא אדירה. "היי, מה דעתך שאני אהיה המאבטח האישי שלך? עכשיו שאתה הולך להיות נשיא, כל מיני טיפוסים ידבקו אליך ולא יתנו לך מנוחה. שמעתי שמישהו כבר שרט לך את המכונית.” רעם שמואל, מסתכל בכוונה על זהבי במה שאמור היה להיות רמז עבה. אם רק אשכנזי יהנהן, הוא יעיף את הטיפוס השמן הזה כמו טיל ואשכנזי יראה עד כמה הוא יעיל. ההצעה של שמואל הבריון עוררה באשכנזי זיכרון ישן כי שוב עיניו זוגגו בזיכרונות. אך רגע אחר כך אשכנזי התנער מהרהוריו, ביקש סליחה משני אורחיו הבלתי קרואים ומיהר לצאת. ידעתי שהוא ממהר לקחת את נכדתו מהגן. שמואל סלווצקי קם מאוכזב והתכונן ללכת כאשר ירון זהבי שם יד קלה על ידו עצומת הממדים של שמואל. "אל תלך אולי נוכל לעזור אחד לשני." שמואל הביט באדם השמן היושב שנראה מוכר מאד: "אתה ירון זהבי היחצן! נכון?" ירון הרגיש שהוא שולט חזרה במצב: "כן, אני שוחחתי עם אשכנזי ואולי אסכים להיות היחצן שלו." "אז אתה יכול לסדר לי להיות המאבטח שלו? הוא צריך מישהו שיגן עליו. למעשה קראתי שאנשים בחלונות הגבוהים שוקלים לפגוע בו כדי שלא ישבש להם את התכניות." ירון עטה את פרצוף החשיבות שלו: "עוד נראה, ספר לי איך אתה מכיר אותו." שמואל חזר והתיישב: "אה! אני מכיר אותו עוד מבית הספר היסודי." "לא נראה שהייתם בקשר מאז," מיהר ירון לצנן את התלהבותו של שמואל בתקווה לדרבן את שמואל להוכיח שהוא מכיר את אשכנזי וכך לגלות אינפורמציה חשובה. "מה אתה מדבר? היינו חברים טובים בבית הספר הקיבוצי שאליו קיבלנו גם את הילד המזרחי הזה מהמעברה בזרועות פתוחות. לא נפגשנו כמה שנים ואני השתניתי מאד", שמואל טפח על בטנו ברמז ואז המשיך: "זו הסיבה שהוא לא הכיר אותי בהתחלה. אבל שמעת שהוא בסופו של דבר הכיר אותי." "ספר לי על איך היה אשכנזי בבית הספר." זה כבר היה יותר מכפי שיכלתי לסבול. לקחתי את הכסף שהשאיר אשכנזי על הצלחת פיניתי את השולחן והודעתי להם בקול תקיף שאנחנו סוגרים והכרחתי אותם לשלם כמו שהם רגילים בתל אביב, על הקפה שמזגתי להם ונשאר שלם על השולחן. שתי המפלצות צעדו מתנדנדים החוצה חבוקים. שאר הלקוחות הרימו עיניים בתוכחה על שהפסקתי להם את ההצגה. כאשר בית הקפה התרוקן, פתחתי שוב את הנייד כדי להמשיך את החיבור, אך במחשבה שנייה נראה לי שעלי תחילה לחקור את הסיפור הזה של הנשיאות. זה יכול להיות משהו פצץ. הכנסתי את המחשב לתיק, סגרתי את בית הקפה, ויצאתי. ידעתי שאשכנזי לוקח את הנכדה שלו מהגן, לבית של הבת שלו ושומר עליה עד שהבת תגיע. זה מותיר לי כמה שעות שאוכל לנצל. בבית עבדתי איזה חצי שעה מול המחשב הנייד שלי. אימי חזרה והרימה את הגבות למראה החריצות היוצאת דופן שלי בעבודת השיעורים: "מה את עובדת שם כל כך הרבה?" עניתי לה שהמורה נתנה לנו לכתוב חיבור על נושא לפי בחירתנו. "נו, ומה את בחרת?" "חשבתי לכתוב על מר אשכנזי, זה ניראה לי נושא מעניין." היא הנידה בראשה בהבנה גם היא שמעה כבר את הרכילות של מה שקרה בבית הקפה. אני כמובן לא הסתפקתי בתיאור הסצנה הזו. רציתי את הסיפור כולו, ולכן עשיתי כמה גוגולים והכנתי אסטרטגיה לגלות את מה שעמד מאחורי ההתעניינות הפתאומית באשכנזי שהיה כמובן הגיבור הפרטי שלי. אבל אימי עדיין לא סיימה. היא צמצמה את עיניה וידעתי שעכשיו אני בצרות. "מה היה הקטע שלך לסגור מוקדם את "קפה ומאפה מול הים?" שאלה בקול מדוד אך בטון עולה שאם לא אספק את דעתה יכול להגיע לצעקה של ממש. "אה, ראיתי ששתי המפלצות עוד מעט יריבו ויעשו מהומה, אז מיהרתי להוציא אותם באמתלה של סגירת בית הקפה." זרקתי את השקר הראשון שעלה במוחי תוך לבישת פנים תמימות של ילדה שמפחדת ממריבות. ראיתי שהעיניים של אימי מתרככות כאשר היא שוקלת אם להאמין לי. טוב היא מכירה אותי לא מהיום. "דווקא שמעתי שהם יצאו חבוקים!" "חבוקים? באמת! כל אחד תפס בצווארו של השני!" אמרתי משנה את ההבעה שלי לזעזוע. זה יתרון לילדה בגיל שלי שעדיין נחשבת לילדה קטנה ותמימה, אך כבר פיתחה תחכום ויכולות משחק. טוב, אולי לא יכולת משחק אלא יותר נכון מיומנות לשקר ברמה שרק מעטים מהמבוגרים מגיעים אליה. אימי החליטה להניח לי בייחוד בהתחשב שהפדיון שלנו לא נפגע כי דרשתי מהמפלצות התל אביביות לשלם כמו שהם רגילים בתל אביב. אימי הזהירה אותי שעלי לבקש את רשותו של אשכנזי לכתוב עליו חיבור והלכה לדרכה. עכשיו התפניתי להמשך החקירות. והיה כאן משהו לחקור. כן, המשהו הזה הוא לחקור מה זה לכל הרוחות בחירת הנשיא שעליו היחצן זהבי דיבר. ידעתי בדיוק מי יכול לעזור לי לרחרח במרכזי ההשפעה בתל אביב. כתבתי לבת דודתי שרי בת העשר בקבוצת הווטסאפ הפרטית שלנו - 'טנדו', שזו מילה לזוג צמוד, למי שלא יודע. כל שנה בחופש הגדול הוריה של שרי היו מתנחלים אצלנו בכפר ואנחנו עושות חיים משוגעים. נהניתי להיות האחות הגדולה שמלמדת את בת הדודה הקטנה שלי, אך לא הייתי גועלית לשרי כמו שאחותי ליזי הייתה אלי. שלחתי לה את קיצור המשימה שלקחתי על עצמי, שלחתי את כל החומר שהקלטתי וצילמתי בבית הקפה, ופרטתי את השאלות שהיא יכולה לעזור בתשובות עליהן. שרי כתבה: "אשכנזי????" - תגגלי. הוא אדם נחמד. אני מכירה אותו כבר מזמן מאז התחיל להגיע לבית הקפה של אימי. ראית את הווידאו מהשיחה בבית הקפה? שרי הגיבה לאחר כמה דקות בפוסט ארוך: "דבר ראשון גיגלתי את אשכנזי והופתעתי לראות כמה חומר היה עליו הוא היה ממש אדם מפורסם. החומר החם היה כמובן על האפשרות שהוא יהיה נשיא. המתחרה הרציני ביותר שלו היה חבר הכנסת פלדנקראוס." שאלתי מה עם ירון זהבי? היא ענתה שכל אחד מכיר את ירון זהבי. ירון זהבי היה היחצן של חבר הכנסת פלדנקראוס והם נפגשו כמובן ב MAXcoffee. והוסיפה: "זה המקום של כל הסלבס האלו שמתאספים לראות ולהראות. תסמכי עלי, אני כבר אחשוב על משהו כדי להתגנב ולצוטט. אם כי זה לא היה בדיוק מקום שנותנים לילדה בת עשר להיכנס, אך אני כבר מטפלת בעניין". היא סיפרה מהידע האישי שלה (ובעצם של כולם בבועה התל אביבית) על בית הקפה MAXcoffee. בית הקפה MAXcoffee היה הבית של הידוענים. בעל בית הקפה שהיה בעברו שחקן תאטרון ידוע, היטיב למצב את בית הקפה כמקום שכל ידוען ראה חובה לעצמו לראות ולהראות שם. משהו כמו שהיו היכלי האופרה בעבר, לשם הלכו יותר כדי להציג את עצמם עם מיטב בגדי חמודות שרכשו בכסף רב, מאשר לחוות את המוזיקה. הדקורציה העשירה, האור העמום והמלצריות בלבוש לבן חושפני שמיהרו לשרת את באי בית הקפה נוקשות בנעלי העקב הגבוהות על רצפת השיש השלימו את הדמיון לבית האופרה. ירון זהבי לא היה שמו האמתי. זה היה שם שהיחצן אימץ לעצמו עוד בתחילת הדרך, כדי למתג את החברה ליחצנות שפתח. היום הוא כבר כל כך התרגל לשם שאימץ, שהוא לא היה מסתובב אילו קראו בשמו האמתי. קבענו שאת כל התקשורת נעשה בכתב כך שאוכל פשוט להעתיק לחיבור שתכננתי. שלחתי לה שני לבבות וקריצה. שרי הגיבה מיד:

ידעתי שאפשר לסמוך עליה. אם כי אלוהים יודע איך היא תוכל לצוטט לישיבה של ירון זהבי. עכשיו צריך קודם כל לסיים את החיבור על אשכנזי. אך הייתי מאד עייפה מכל מה שקרה, הלכתי לנוח. חשבתי שכמה דקות מנוחה יעזרו לי לסיים את החיבור, כיוונתי את השעון המעורר בטלפון לחצי שעה בכוונה רק לשכב לנוח, אך נרדמתי.