פרק 1
אותו בוקר התחיל כמו כל בוקר בשלושה השבועות האחרונים. ראובן ישב כבוי במשרדו מאחורי השולחן הכבד שמר רוזנצוויג קנה במכירת חיסול מוצלחת, מתכונן לעוד יום משעמם ללא תעסוקה.
לא שהיה לו אכפת. הוא כבר לא היה אותו אדם פעיל ונמרץ שהיה פעם.
המאורעות רוקנו מתוכו כל חיות והשאירו קליפה של אדם, שעושה תנועות כשל אדם חי, אך בתוכו הוא כבר מת.
מת כמו שלמה חברו.
הוא הביט על העוגה הקטנה שעל השולחן. בתוך העוגה היה תקוע נר ומתחתיה הייתה פיסת נייר שבה היה רשום באותן אותיות גדולות ועקמומיות של גברת רוזנצוויג. "מזל טוב ליום ההולדת רובי!”
הוא בכלל שכח שהיום יום ההולדת שלו.
לא, לא שכח, הוא תיקן את עצמו. פשוט לא היה לו אכפת.
מתים לא חוגגים ימי הולדת. רק אנשים חיים חוגגים את העובדה שהם עדיין חיים. ראובן מרגיש כמו מת, אז מה אם זה יום ההולדת של אדם מת, ביג דיל.
העוגה והפתק הם מחווה אופייני לגברת רוזנצוויג. אותה אישה קטנה טובת לב, עם שיערה הלבן מהודק על ראשה מתחת לשביס הפרחוני.
זאת האישה האחת שראובן לא חשב להעליב, והוא ידע שהיא תיעלב אם לא יאכל פרוסה מהעוגה שהכינה לו באהבה. מה עוד שהעוגה הדיפה ריח נעים של לימון מעורב בריח וניל עדין. מתחת לריחות העזים האלו צף לו ריח קינמון כמעט במחתרת. ריח העוגה כיסה על ריחות הבנזין השרוף שעלו מהכביש את כל שלוש הקומות כדי לשבש את מחשבותיו.
הייתה בו הרבה טינה לכל העולם, אך לא לזוג רוזנצוויג.
רגלו הפגועה כאבה. הוא השעין את גופו הגדול על רגלו השנייה, תומך את עצמו בכף ידו עצומת הממדים והתרומם באטיות, חושק שיניו שלא לגנוח. הולך כמו אדם זקן, גורר את רגלו הפגועה וצולע לכיוון המטבחון הקטן הצמוד למשרד.
הרעיון לפתוח משרד עבודות תרגום היה גם הוא של הרוזנצוויגים.
הרעיון עלה אחרי שמר רוזנצוויג ניסה לקחת אותו לבית הכנסת "לפגוש אנשים”. זה היה כמה ימים לאחר שאסף אותו מהרחוב. ראובן הגיב בצורה שיכולה לצער כל אדם דתי אחר: “איפה היה אלוהים שהגוף של שלמה התפוצץ לפני העיניים שלי?”
מר רוזנצוויג רק הנהן ברחמים ודיבר אל ליבו: “בסדר אל תבוא לבית הכנסת. בא אלינו הביתה. כמה זמן אתה יכול לשבת על הספסל בגן ולבהות באוויר בלי לעשות כלום?”
"אני עייף, מר רוזנצוויג, כל לילה יש לי סיוטים וגם במשך היום הם לא עוזבים אותי."
"יינגלה, אני מאמין שאתה חזק ותתגבר. אתה צריך רק דחיפה קטנה. אני חושב שאתה צריך לכתוב את על מה שמעיק עליך וכך תשתחרר. אומרים שהכתיבה היא תא הווידוי של האדם המודרני."
"עזוב, אין לי את החשק לכתוב ואף לא את המרץ לכך. אני בלון שכל האוויר דלף ממנו. הנשמה שלי עזבה וכיבתה אחריה את האור."
אבל רוזנצוויג לא וויתר: “אני אעזור לך לפתוח עסק. אתה יודע מה? במקום לכתוב תתרגם מעברית לאנגלית שפת אמך. זה יעסיק אותך וימנע ממך מחשבות על המלחמה."
'כן, זה ממש מעסיק אותי', הוא חשב, 'כבר שלושה שבועות אין לקוח שהגיע למשרד'.
גם לזאת הייתה למר רוזנצוויג תשובה: “בטח באלוהים, הוא כבר ישלח אליך לקוחות הרבה."
ראובן לא בטח באלוהים. זה אותו אלוהים שאם הוא קיים הוא ייצור אכזר שהרשה לשלמה, אדם שרק עשה טוב לכולם, לעלות על מוקש.
במחשבות נוגות אלו הוא הגיע למטבחון ועמד ליד הקומקום החשמלי מחכה לרתיחת המים.
רוח קלה נשבה חרש והביאה עימה בליל ריחות מבעד לחלון.
ריח הוורדים העדין והמשכר מהגינה הקטנה שגברת רוזנצוויג טיפחה באהבה במרפסת, בליל ריחות של הבנזין השרוף שהותירו המכוניות הטסות ברחוב מלמטה, ועל כולם ריחו הרטוב של גשם האורב בעבים השחורים שבאופק.
השמש השליכה את דמותו הזהובה של החלון על הרצפה. היה בכך משהו מהפנט.
ראובן הביט בו וניזכר ביום השמש בשדה הכלניות הנורא ההוא.
שוב ראה בעיני רוחו את רגלו של שלמה חברו הטוב עפה באוויר באותו חיזיון סלאו-מושיין מטריד ללא קול.
הוא ניער את ראשו. אסור לו לחשוב על רגלו של שלמה. לא זה מה שהוא צריך לזכור מהחבר הטוב. הוא אילץ עצמו לזכור את הדברים הטובים. למשל איך שלמה היה מכין קפה. בשביל שלמה הכנת קפה הייתה לא פחות מטקס דתי.
הוא פתח את קופסת הקפה. ריחו המיוחד של הקפה הקולומביאני דקדק את נחיריו. סוג קפה אחד שונה מרעהו לא רק בטעמו אלא גם בריחו. רוב האנשים לא יכולים להבדיל בין ריחו של קפה קולימביאני משובח לבין ריחו של קפה ברזילאי נחות. שלמה היה מומחה בנושא הקפה.
לא תמיד ראובן היה כל כך רגיש לריחות, כנראה שמי שנשלל ממנו חוש אחד מפוצה על ידי חידוד החושים האחרים שלו. היום חוש הריח המשוכלל של ראובן מבחין לא רק בהבדל בין קפה ישראלי מצוי לבין קפה קולמביאני, אלא יודע להבחין גם בהבדלים הזעירים של סוגי קפה שבאו מאזורים שונים בקולומביה.
שלמה אהב קפה משובח והוא היה נהנה מאד מהקפה הזה שגברת רוזנצוויג קנתה במיוחד עבור ראובן.
כן, שלמה אהב קפה. פעם היה בן בית אצל הבדויים בנגב ולמד מהם להכין קפה.
שלמה היה מכין את הקפה בחרדת קודש. כמעט כמו חזן המתקין את הטלית, מנשק באדיקות את הציציות, של צד אחד ומשליך על כתפו האחת, אחר תופס את הצד השני, מנשק בכוונה רבה ומשליך אותו על כתפו השנייה. רק אחר כך פותח ברוב טקס את ספר התורה.
"הכנת הקפה היא תהליך טקסי רב-שלבי. המדקדק אינו ממהר לבצעו, אלא מאריך אותו ככל האפשר.“
הסביר לו שלמה אז בימים הטובים שעשו ביחד. שלמה רקח את הקפה תוך שהוא מסביר כל שלב. באותה פגישה ראובן הביט בשלמה בדממה, לא מעיז להפריע לו במלאכת הקודש.
שלמה נטל את הסלסילה שמונחת על השולחן הצדדי, וכן את נאד העור הקטן: "זה ג'ראב” הסביר, "בג'ראב מחזיקים את פולי הקפה הירוקים."
הוא שפך מתוך הג'ראב חופן לתוך מרחשת ברזל: "הבדווים קוראים למרחשת - קלאייה”, והחזיק את המרחשת עם הפולים מעל לאש. הוא נענע אותה קדימה ואחורה, והקפיץ את הפולים, כדי הפולים ישחימו כדבעי. ידיו האמונות שפכו את הפולים הקלויים לתוך מכתש-עץ: "הבדואים קראו לו עזאם." כתש אותם באמצעות העלי הצביע עליו: "זה איד”, משמיע קולות קצובים של נקישות ומפיץ את ריח הקפה.
לאחר הכתישה, שלמה בישל את הקפה בכלי מיוחד: "בסוף תלמד ערבית, זה חשוב באזור בו אנו חיים. לכלי הזה קוראים בערבית בכרג'."
בעת שהקפה התבשל, הוא נתן לראובן הרצאה שלמה למה כל כך חשוב ללמוד ערבית. תוך כדי דיבור הוא לקח שוב את העלי, וכתש בו את ההל באותן תנועות מכניות שגורות, לא מפסיק לדבר. כאשר הקפה התחיל לגלוש, הוא העביר את המשקה לכלי השני: “תזכור, זה 'מצול'. “ הוסיף את התבלינים הכתושים, שב ושפת את הקפה על הגזיה בפינת המטבח שלו, ועמד לידו מחכה שהקפה יתחיל לגלוש שוב.
אלו היו ימים טובים. ראובן זכר איך שלמה היה מחייך בהנאה כאשר מזג את הקפה מהפינג'אן לספל גדול. הספל היה הסטייה היחידה של שלמה מהמסורת. הוא לא סבל את הספלים הקטנים שבקושי יש בהם לגימה אחת. שלמה היה שותה את הקפה שלו בלגימות קטנות, משולבות עם לגימות מכוס מים קרים. אך דמותו של שלמה השותה קפה בנחת, התחלפה במהרה, ושוב הוא ראה את הרגל של שלמה במעופה.
הוא ניער את ראשו לגרש את המחשבות. מוטב לא לחשוב בכלל.
בראש מורכן בחש בקפה בבלי דעת. כן, זיכרונות כאלו הוא חייב לשחזר ולא את הזיכרונות הרעים, העולם מולו נמוג. לפתע שמע צעקות רמות בהברה גרונית מנומרות בסטקטו של מכונת ירייה. שמש, אדום זולג על הצהוב שניהם קרוב לנקודת הרתיחה. פיצוץ אדיר בוהק באור לבן מסמא את העיניים. כאבי תופת.
הוא שמע את עצמו צועק שוב ושוב: “שלמה, שלמה, שלמה". דממה. גם את הקול שלו הוא לא שומע. דממת מוות. הדממה המעיקה סגרה עליו, עד שהתקשה לנשום.
פקדה אותו ההרגשה שהוא צולל עמוק במים. דממת מוות מסביב. מתוך המים הוא מבחין בצלליהם של ילדים השוחים למעלה. הילדים משתובבים בברכה מעליו, אך המים חוסמים את הקולות. הוא חותר בכל כוחו למעלה, משתוקק לשאוף חמצן, ריאותיו כמעט מתפוצצות.
לפעמים הזמן מתעתע בנו. לא יכול להיות שהפיצוץ של המוקש ארך יותר מכמה שניות. הפצוץ שהשכיב אותו על הקרקע על גבו מתבונן ברגלו של שלמה חברו עפה אל העננים כאילו ממהרת להגיע לשמים לפני גופו, ואז יורדת לאט כאילו קשורה במצנח ומתוכה זורם הדם בזרם אדיר המכסה את גופו של שלמה השוכב על הקרקע הסלעית. לראובן נדמה היה שעברה שעה ארוכה בדממה מוחלטת בלתי נתפסת.
אותו בוקר התחיל כמו כל בוקר בשלושה השבועות האחרונים. ראובן ישב כבוי במשרדו מאחורי השולחן הכבד שמר רוזנצוויג קנה במכירת חיסול מוצלחת, מתכונן לעוד יום משעמם ללא תעסוקה.
לא שהיה לו אכפת. הוא כבר לא היה אותו אדם פעיל ונמרץ שהיה פעם.
המאורעות רוקנו מתוכו כל חיות והשאירו קליפה של אדם, שעושה תנועות כשל אדם חי, אך בתוכו הוא כבר מת.
מת כמו שלמה חברו.
הוא הביט על העוגה הקטנה שעל השולחן. בתוך העוגה היה תקוע נר ומתחתיה הייתה פיסת נייר שבה היה רשום באותן אותיות גדולות ועקמומיות של גברת רוזנצוויג. "מזל טוב ליום ההולדת רובי!”
הוא בכלל שכח שהיום יום ההולדת שלו.
לא, לא שכח, הוא תיקן את עצמו. פשוט לא היה לו אכפת.
מתים לא חוגגים ימי הולדת. רק אנשים חיים חוגגים את העובדה שהם עדיין חיים. ראובן מרגיש כמו מת, אז מה אם זה יום ההולדת של אדם מת, ביג דיל.
העוגה והפתק הם מחווה אופייני לגברת רוזנצוויג. אותה אישה קטנה טובת לב, עם שיערה הלבן מהודק על ראשה מתחת לשביס הפרחוני.
זאת האישה האחת שראובן לא חשב להעליב, והוא ידע שהיא תיעלב אם לא יאכל פרוסה מהעוגה שהכינה לו באהבה. מה עוד שהעוגה הדיפה ריח נעים של לימון מעורב בריח וניל עדין. מתחת לריחות העזים האלו צף לו ריח קינמון כמעט במחתרת. ריח העוגה כיסה על ריחות הבנזין השרוף שעלו מהכביש את כל שלוש הקומות כדי לשבש את מחשבותיו.
הייתה בו הרבה טינה לכל העולם, אך לא לזוג רוזנצוויג.
רגלו הפגועה כאבה. הוא השעין את גופו הגדול על רגלו השנייה, תומך את עצמו בכף ידו עצומת הממדים והתרומם באטיות, חושק שיניו שלא לגנוח. הולך כמו אדם זקן, גורר את רגלו הפגועה וצולע לכיוון המטבחון הקטן הצמוד למשרד.
הרעיון לפתוח משרד עבודות תרגום היה גם הוא של הרוזנצוויגים.
הרעיון עלה אחרי שמר רוזנצוויג ניסה לקחת אותו לבית הכנסת "לפגוש אנשים”. זה היה כמה ימים לאחר שאסף אותו מהרחוב. ראובן הגיב בצורה שיכולה לצער כל אדם דתי אחר: “איפה היה אלוהים שהגוף של שלמה התפוצץ לפני העיניים שלי?”
מר רוזנצוויג רק הנהן ברחמים ודיבר אל ליבו: “בסדר אל תבוא לבית הכנסת. בא אלינו הביתה. כמה זמן אתה יכול לשבת על הספסל בגן ולבהות באוויר בלי לעשות כלום?”
"אני עייף, מר רוזנצוויג, כל לילה יש לי סיוטים וגם במשך היום הם לא עוזבים אותי."
"יינגלה, אני מאמין שאתה חזק ותתגבר. אתה צריך רק דחיפה קטנה. אני חושב שאתה צריך לכתוב את על מה שמעיק עליך וכך תשתחרר. אומרים שהכתיבה היא תא הווידוי של האדם המודרני."
"עזוב, אין לי את החשק לכתוב ואף לא את המרץ לכך. אני בלון שכל האוויר דלף ממנו. הנשמה שלי עזבה וכיבתה אחריה את האור."
אבל רוזנצוויג לא וויתר: “אני אעזור לך לפתוח עסק. אתה יודע מה? במקום לכתוב תתרגם מעברית לאנגלית שפת אמך. זה יעסיק אותך וימנע ממך מחשבות על המלחמה."
'כן, זה ממש מעסיק אותי', הוא חשב, 'כבר שלושה שבועות אין לקוח שהגיע למשרד'.
גם לזאת הייתה למר רוזנצוויג תשובה: “בטח באלוהים, הוא כבר ישלח אליך לקוחות הרבה."
ראובן לא בטח באלוהים. זה אותו אלוהים שאם הוא קיים הוא ייצור אכזר שהרשה לשלמה, אדם שרק עשה טוב לכולם, לעלות על מוקש.
במחשבות נוגות אלו הוא הגיע למטבחון ועמד ליד הקומקום החשמלי מחכה לרתיחת המים.
רוח קלה נשבה חרש והביאה עימה בליל ריחות מבעד לחלון.
ריח הוורדים העדין והמשכר מהגינה הקטנה שגברת רוזנצוויג טיפחה באהבה במרפסת, בליל ריחות של הבנזין השרוף שהותירו המכוניות הטסות ברחוב מלמטה, ועל כולם ריחו הרטוב של גשם האורב בעבים השחורים שבאופק.
השמש השליכה את דמותו הזהובה של החלון על הרצפה. היה בכך משהו מהפנט.
ראובן הביט בו וניזכר ביום השמש בשדה הכלניות הנורא ההוא.
שוב ראה בעיני רוחו את רגלו של שלמה חברו הטוב עפה באוויר באותו חיזיון סלאו-מושיין מטריד ללא קול.
הוא ניער את ראשו. אסור לו לחשוב על רגלו של שלמה. לא זה מה שהוא צריך לזכור מהחבר הטוב. הוא אילץ עצמו לזכור את הדברים הטובים. למשל איך שלמה היה מכין קפה. בשביל שלמה הכנת קפה הייתה לא פחות מטקס דתי.
הוא פתח את קופסת הקפה. ריחו המיוחד של הקפה הקולומביאני דקדק את נחיריו. סוג קפה אחד שונה מרעהו לא רק בטעמו אלא גם בריחו. רוב האנשים לא יכולים להבדיל בין ריחו של קפה קולימביאני משובח לבין ריחו של קפה ברזילאי נחות. שלמה היה מומחה בנושא הקפה.
לא תמיד ראובן היה כל כך רגיש לריחות, כנראה שמי שנשלל ממנו חוש אחד מפוצה על ידי חידוד החושים האחרים שלו. היום חוש הריח המשוכלל של ראובן מבחין לא רק בהבדל בין קפה ישראלי מצוי לבין קפה קולמביאני, אלא יודע להבחין גם בהבדלים הזעירים של סוגי קפה שבאו מאזורים שונים בקולומביה.
שלמה אהב קפה משובח והוא היה נהנה מאד מהקפה הזה שגברת רוזנצוויג קנתה במיוחד עבור ראובן.
כן, שלמה אהב קפה. פעם היה בן בית אצל הבדויים בנגב ולמד מהם להכין קפה.
שלמה היה מכין את הקפה בחרדת קודש. כמעט כמו חזן המתקין את הטלית, מנשק באדיקות את הציציות, של צד אחד ומשליך על כתפו האחת, אחר תופס את הצד השני, מנשק בכוונה רבה ומשליך אותו על כתפו השנייה. רק אחר כך פותח ברוב טקס את ספר התורה.
"הכנת הקפה היא תהליך טקסי רב-שלבי. המדקדק אינו ממהר לבצעו, אלא מאריך אותו ככל האפשר.“
הסביר לו שלמה אז בימים הטובים שעשו ביחד. שלמה רקח את הקפה תוך שהוא מסביר כל שלב. באותה פגישה ראובן הביט בשלמה בדממה, לא מעיז להפריע לו במלאכת הקודש.
שלמה נטל את הסלסילה שמונחת על השולחן הצדדי, וכן את נאד העור הקטן: "זה ג'ראב” הסביר, "בג'ראב מחזיקים את פולי הקפה הירוקים."
הוא שפך מתוך הג'ראב חופן לתוך מרחשת ברזל: "הבדווים קוראים למרחשת - קלאייה”, והחזיק את המרחשת עם הפולים מעל לאש. הוא נענע אותה קדימה ואחורה, והקפיץ את הפולים, כדי הפולים ישחימו כדבעי. ידיו האמונות שפכו את הפולים הקלויים לתוך מכתש-עץ: "הבדואים קראו לו עזאם." כתש אותם באמצעות העלי הצביע עליו: "זה איד”, משמיע קולות קצובים של נקישות ומפיץ את ריח הקפה.
לאחר הכתישה, שלמה בישל את הקפה בכלי מיוחד: "בסוף תלמד ערבית, זה חשוב באזור בו אנו חיים. לכלי הזה קוראים בערבית בכרג'."
בעת שהקפה התבשל, הוא נתן לראובן הרצאה שלמה למה כל כך חשוב ללמוד ערבית. תוך כדי דיבור הוא לקח שוב את העלי, וכתש בו את ההל באותן תנועות מכניות שגורות, לא מפסיק לדבר. כאשר הקפה התחיל לגלוש, הוא העביר את המשקה לכלי השני: “תזכור, זה 'מצול'. “ הוסיף את התבלינים הכתושים, שב ושפת את הקפה על הגזיה בפינת המטבח שלו, ועמד לידו מחכה שהקפה יתחיל לגלוש שוב.
אלו היו ימים טובים. ראובן זכר איך שלמה היה מחייך בהנאה כאשר מזג את הקפה מהפינג'אן לספל גדול. הספל היה הסטייה היחידה של שלמה מהמסורת. הוא לא סבל את הספלים הקטנים שבקושי יש בהם לגימה אחת. שלמה היה שותה את הקפה שלו בלגימות קטנות, משולבות עם לגימות מכוס מים קרים. אך דמותו של שלמה השותה קפה בנחת, התחלפה במהרה, ושוב הוא ראה את הרגל של שלמה במעופה.
הוא ניער את ראשו לגרש את המחשבות. מוטב לא לחשוב בכלל.
בראש מורכן בחש בקפה בבלי דעת. כן, זיכרונות כאלו הוא חייב לשחזר ולא את הזיכרונות הרעים, העולם מולו נמוג. לפתע שמע צעקות רמות בהברה גרונית מנומרות בסטקטו של מכונת ירייה. שמש, אדום זולג על הצהוב שניהם קרוב לנקודת הרתיחה. פיצוץ אדיר בוהק באור לבן מסמא את העיניים. כאבי תופת.
הוא שמע את עצמו צועק שוב ושוב: “שלמה, שלמה, שלמה". דממה. גם את הקול שלו הוא לא שומע. דממת מוות. הדממה המעיקה סגרה עליו, עד שהתקשה לנשום.
פקדה אותו ההרגשה שהוא צולל עמוק במים. דממת מוות מסביב. מתוך המים הוא מבחין בצלליהם של ילדים השוחים למעלה. הילדים משתובבים בברכה מעליו, אך המים חוסמים את הקולות. הוא חותר בכל כוחו למעלה, משתוקק לשאוף חמצן, ריאותיו כמעט מתפוצצות.
לפעמים הזמן מתעתע בנו. לא יכול להיות שהפיצוץ של המוקש ארך יותר מכמה שניות. הפצוץ שהשכיב אותו על הקרקע על גבו מתבונן ברגלו של שלמה חברו עפה אל העננים כאילו ממהרת להגיע לשמים לפני גופו, ואז יורדת לאט כאילו קשורה במצנח ומתוכה זורם הדם בזרם אדיר המכסה את גופו של שלמה השוכב על הקרקע הסלעית. לראובן נדמה היה שעברה שעה ארוכה בדממה מוחלטת בלתי נתפסת.
הוא הרים את עצמו לאט כל גופו דואב, ודידה חזרה למשרד ספל הקפה בידו האחת וכוס מים קרים בשנייה. הוא התיישב על כסאו מניח בזהירות את שתי הכוסות על השולחן המרובב והעביר את מבטו סביב. פעם ראשונה שהוא סוקר את המשרד הערום והמכוער דרך עיני המבקר.
פעם כשעוד היה חי, הוא לא היה משאיר את המשרד ללא קישוט או לפחות פרח. באותם ימים רחוקים הוא אהב פרחים, אך היום פרחים הזכירו לו את שדה המוקשים המנומר בכלניות שהשתלבו בכתמי דם אדום, באותו יום קרב.
ראובן החזיר מבטו אל השולחן וגילה שריטות חדשות ששרט בציפורניו. ראובן מתנשף בכבדות, התיק את מבטו אל החלון כדי להירגע.
הנוף לא שיתף פעולה, שמים אפורים, אחידים וכבדים שיקפו את מה שהרגיש בתוכו. בכביש מתחתיו זרמו מכוניות בכביש כמו דגים בתעלה אפורה. הוא לא שמע את הרעש שהקימו אך הריח את צחנת הבנזין. למה כל הסיוטים קשורים במים? אולי בגלל שהוא כל כך אהב לשחות במים. בעיר בה נולד -קליבלנד אוהיו, הוא היה הכוכב של נבחרת השחייה. אלוף קליבלנד לנערים עד גיל 17 בשחייה בסגנון מעורב. העיתונים הצביעו עליו כמועמד לאולימפיאדה.
הימים המאושרים ההם רחוקים ממנו. זה היה עוד לפני הקרע עם הוריו. לפני שעלה לארץ כדי להתגייס.
הוא נאנח, פתח בהשלמה את הספר שהחזיק במגרה והתחיל לקרוא משתדל להתרכז בסיפור.
לפתע הציף אותו ריח נרקיסים. ברגע ראשון חשב שזו עוד אחת מההזיות שלו הקשורות בפרחים ובמוקשים, אך בזווית עינו ראה את המנורה מעל לדלת מהבהבת. סימן שהפעמון מצלצל.
סגר את הספר, הכניס אותו למגרה וקרא בקול אל המבקרת: "היכנסי, הדלת פתוחה!” ברור שזו מבקרת גברים לא מתבסמים בריח נרקיסים.
הדלת נפתחה, ואישה לבושה בחליפה לבנה מבהיקה שערה אדום להבה שתלתליו גולשים כאשד של זהב, פתחה את הדלת מכניסה קרן אור למים האפלים שבנפשו. ראובן סקר את האישה שצפה לקראתו בדממה תוהה אם למלאכית היפה עם עור הפורצלן, יש מאחור זוג כנפיים קטנות.
הוא קם ממקומו, יד שמאל על השולחן תומכת בגופו ומורידה את המשקל מרגלו הפגועה, מעווה את פיו בכאב, יד ימינו הארוכה מושטת מעבר לשולחן בולעת את היד הקטנה של הנכנסת. לאחר לחיצת היד הוא קרס חזרה לתוך הכיסא.
מביט בפיה שהגה: "אתה ראובן הר-שפי, המתרגם?"
כמובן, מי זה יכול לשבת מאחורי השולחן במשרד קטן, שעל דלתו כתוב בגדול: ראובן הר-שפי --- מתרגם. משה זינגר רופא שיניים?
ראובן משך בכתפיו. פיה שוב נע. ראובן ראה את שפתיה מתעגלות במה שניחש כ 'ע' שאחריו הלשון
והשפתיים מציגות 'לה'.
הניחוש שלו היה – 'עולה'. במקום תשובה סובב את השלט שמר רוזנבוויג הכין מראש 'המחיר 50 $ לעמוד'.
הגברת התיישבה, פשפשה בתיקה והוציאה חבילת ניירות מאוגדת בקלסר אדום. ראובן לקח את הקלסר שהושיטה ופתח אותו. הקלסר הכיל ניירות שורה שכנראה נתלשו ממחברת תלמידים. הניירות היו מרוחים בכתב יד זעיר ובלתי קריא.
כותרת הספר הייתה 'אין רחמים לבני האדם – אסתר פומרנץ' .
ראובן הרים את עיניו וראה שהיא מצפה לתשובה. "סליחה גברתי, מה אמרת?"
היא דיברה מהר וכל שקלט הוא לשון, ואחריה שפה תחתונה מכווצת מאחורי השיניים. הוא ניחש שאמרה 'ספר'. טוב לא צריך להיות גאון לנחש שהיא מבקשת לתרגם את הספר שכבר היה לו ביד. אנשים מדברים גם כאשר העניין ברור לחלוטין ללא הדיבורים.
הופעת לקוחה לאחר כל כך הרבה ימים הפתיעה אותו, וערערה את שווי המשקל הנפשי שבנה לעצמו בימים ארוכים של חוסר מעש. ממש לא התחשק לו לתרגם. הוא חשב שמחיר גבוה ירתיע את הלקוחה ויחזיר את השקט לנפשו. לכן אמר לתוך הדממה שמסביבו: "לאור הקושי בתרגום מכתב היד והצורך בהקלדת כל הספר המחיר הוא 150$ לעמוד."
הגברת הנהנה, סימן בינלאומי שהיא מסכימה. אולי היא תירתע אם הוא ידרוש יותר: "הכוונה ב- 'עמוד' היא עמוד במחשב ולא עמוד בכתב היד הזעיר שלך, בלי להעליב."
שוב דיבור בצרוף הנהון כמעט בלתי מורגש.
אחת היכולות שפיתח היא קריאה טובה של הסימנים הזעירים שאנשים מגלים על פניהם בלא דעת, קריאה שעזרה לו להבין דיבור עוד לפני שגמר את קורס קריאת שפתיים שאליו שלח אותו מר רוזנצוויג. הנהון ההסכמה האדיש, נקלט טוב יותר מדיבור. כנראה שאין לגברת כל מגבלה כספית.
הגברת הוציאה פנקס שיקים מתיקה תוך כדי דיבור שראובן לא קלט, כי פניה היו מורכנים לכיוון התיק, ומוסתרים חלקית על ידי שערה הגולש. שוב הוכח שרוב הדיבורים מיותרים. פנקס השקים בידה אמר את כל מה שהוא צריך היה לשמוע.
ראובן קם שוב, משלים עם גורלו, ושלח את ידו ללחיצה: "תודה רבה גברת אסתר פומרנץ."
האישה לא לחצה את ידו והביטה בו בריכוז במשך זמן ארוך.
הייתה שתיקה ארוכה ומביכה בשבילו. לעזאזל, האם הוא פספס הערה חשובה שלה?
עכשיו היא הישירה בו את מבטה ואמרה בהדגשה שהקלה עליו את הבנת הדברים: “אמרתי שאני רוצה לעבוד אתך על התרגום, כך שלא יהיו אי הבנות."
ראובן התיישב חזרה בכבדות על כיסאו, מביט בה בעייפות. מאיפה זה צץ? ראשו נע בשלילה, זה עוד חסר לו? הוא בקושי יכול לסבול את עצמו, בוודאי שלא יכול לטפל בבחורת הנרקיסים העשירה החושבת עצמה לסופרת. הוא כבר ראה אותה בדמיונו מטרידה אותו בעצם נוכחותה: "גברת פומרנץ זה לא מקובל. דרך העבודה המקובלת היא שאני מתרגם את ספרך ואת יכולה לעבור עליו ולהעיר. אני מתקן לפי הערותייך וכך מתקדמים במהירות מרבית בתרגום."
עכשיו הבחורה שוב שתקה ארוכות ונקבה את ראובן במבט חודר בצמצום עיניים, גבותיה מתקרבות זו לזו יוצרות קמט קטן מעל לאפה הסולד. לאחר שתיקה קצרה היא משכה דף מהמדפסת שלידה ורשמה: "אתה לא יכול לשמוע אותי. נכון?”
ראובן משך בכתפיו בהשלמה. אולי זה דווקא טוב, הוא חשב מקווה שאולי זה ישנה את יחסה אליו והיא תסרב לתת לו את העבודה?
אך הבחורה הוכיחה שהייתה לה רגישות יוצאת מהכלל, היא כאילו קראה את מחשבותיו, כי היא מיד משכה את הדף אליה שנית, וכתבה פתק ארוך באותו כתב זערורי שלה, שהתמצית שלו הייתה: "אין לי בעיה עם כך שאתה חרש. התניתי קודם את הסכמתי לתת לך את העבודה בכך שנעבוד יחד על התרגום, כדי שלא יהיו אי הבנות לגבי מה שאני רוצה להעביר לכל העולם. עכשיו חשוב שבעתיים לעבוד ביחד לאור מצבך."
כאשר ראובן הושיט את ידו לקחת את הנייר, היא משכה אותו חזרה שוב והוסיפה: "נ.ב - תקרא לי 'אסתי' כמו כולם."
לאחר שפענח בקושי רב את הדברים, ומיד לאחר שהפסיד בוויכוח הקצר שניהל עם השיק שהחזיקה בידה, הסכים בלא רצון. כדאי שהוא ירוויח משהו, כדי שיוכל להחזיר מעט מהכספים שבני הזוג רוזנצוויג בזבזו עליו: "אני מסכים. אך גם לי יש תנאי משלי."
הגברת תלתה בו את עיניה הגדולות, עכשיו הוא הבחין שעיניה סגולות. וואו! זה וריח הנרקיסים המשכר. אין ספק שהיא יפיפייה מהאגדות.
שפתיה המלאות המשוחות באודם בוהק נפסקו מעט בתמיהה.
ראובן סובב אליה את המקלדת והצג: "תשתמשי באלו, כך שאוכל להבין את הכתב מעט טוב יותר את כתב החרטומים שלך, שנראה כאילו נכתב על ידי גמד קטן, שהיה חולה כאשר למדו כתיבה תמה בבית הספר."
היא הניעה את ראשה בשלילה פניה מביעות מבוכה, משכה את הדף חזרה אליה ורשמה: "איני יודעת להקליד."
ממש צמד חמד! חשב ראובן. יש כאן מצב של חוסר תקשורת בין אדם שלא שומע, לבין גברת שאינה יודעת להקליד.
'הגברת' משכה אליה את הדף ושוב שקדה על פתק שהתחרה באורכו לשיא שקבע הפתק הקודם, ממלאת את כל הדף בכתב היד הזעיר שלה. טוב היא סופרת.
כמה דקות מאוחר יותר כאשר ראובן הצליח בסופו של דבר לקרוא את הפתק הארוך המשופע בהתנצלויות, מזקק את המשפט החשוב ביותר 'המחיר לא בעיה, אך אני חייבת להיות נוכחת'.
"חייבים לקצר את ערוצי התקשורת. אני לא עומד לפענח את הפתקים הארוכים שלך. אם אנחנו חייבים להתקשר אל תכתבי. הכי טוב שתדברי לאט ותדאגי שאוכל לראות את הפה שלך מבטא ברור את המילים."
אסתי הנהנה ואמרה מבטאת כל אות לחוד “ב ס ד ר "
חיוך הפציע בפעם הראשונה על פניו הרציניים של ראובן: "את לא צריכה להגזים. דברי באופן רגיל אך לאט וברור."
עכשיו האיר את פניה של אסתי חיוך מקסים חושף שיני פנינה ויוצר שתי גומות חן המדגישות את הפה, וראובן מצא עצמו נהנה מנוכחות ברייה כל כך זוהרת.
אותה 'ברייה זוהרת' סקרה בינתיים את המשרד בביקורתיות, לא מודעת לנס הקטן שקרה כאן, כאשר היא גרמה לראובן לחייך. ראובן כבר שכח מתי חייך לאחרונה.
נס החיוך לא החזיק מעמד זמן רב, ראובן חזר לרצינות הנוגה שלו, בניסיון אחרון להרתיע אותה: "אני נוהג לעבוד בשעות לא מקובלות, זה בסדר מצדך?”
אסתי הנהנה, עדיין סוקרת את המשרד, פניה מביעות חשש מסוים, האם הגבר המוזר הזה, אומר שלא יתרגם את הספר בסופו של דבר?
המשרד היה עלוב. קירות חשופים ללא תמונה, ארון מסמכים חלוד שמגירותיו הפתוחות לא הכילו אפילו קלסר אחד. שולחן כתיבה כבד, עתיק ומכוער. הפוליטורה שעל פניו מחורצת בשריטות.
לא נראה שיש לו הרבה עבודה. כנראה שהוא ייקח את העבודה. סיכמה בליבה.
בינתיים ראובן המשיך: "בסדר, אני מסכים לתנאי שלך, אם כי בחשש רב. האם את מסכימה לתנאי שלי?”
במקום תשובה היא מסרה לו את השיק בו רשמה סכום של 1500 $: "מקדמה על חשבון 10 דפים ראשונים." אמרה בחיוך, מקפידה לדבר ברור ולאט, ראובן הודה לה ורשם קבלה. היא הנידה בכתפיה "אין צורך. נתחיל בעבודה?"
ראובן היה רוצה לדעת אם הקול שלה רך ונעים כמו פניה. לעזאזל הוא חשב, 'אולי העובדה שאני לא שומע את קולה היא דווקא יתרון. אני יכול להצמיד בדמיוני את קולה של אלה פיצג'רלד לבחורה, גם אם במציאות לבחורה קול צווחני של מכשפה שנפלה לקלחת הרותחת'.
ראובן היה מעדיף לקרוא קודם את הספר כולו לפני שהוא מתרגם, אך היא הייתה כל כך להוטה, והשיק חימם את כיסו, כך שהסכים להתחיל מיד.
ראובן ציפה שבחורה מבית אשכנזי עשיר כמו אסתי, תכתוב רומן רומנטי, ולכן הופתע כשהתברר לו כבר מהדף הראשון שהיא בחרה לכתוב דווקא על קרב 'בית מחסוב'.
ראובן מומחה בקורות הקרב הזה.
ראובן עצר את ההקלדה, מתקשה להסתיר את התרגשותו: "למה בחרת דווקא את הקרב הזה?"
"חיים החבר שלי, היה בקרב הזה וסיפר לי איך התנהגו חיילנו בקרב. זה הביא אותי לכתוב את הספר כדי להוקיע את התנהגות החיילים שלנו באופן כללי."
ראובן הרגיש בחילה, סימן היכר מובהק להתקף חדש. הוא ביקש סליחה, מדלג על רגלו הפצועה רץ מתעלם מכאביו למטבחון הקטן. שם עמד בראש מורכן מנסה לרוקן את ראשו כדי למנוע מהסרט המוכר עם ריח הדם שניסה לצוף בראשו. הוא הפעיל את הקומקום החשמלי ועמד דקות ארוכות ליד הקומקום כאילו מחכה לרתיחת המים, מנסה להשקיט את גופו הרועד.
לעזאזל! מכל הקרבות בעולם היא חייבת לבחור את הקרב הזה?! שעה ארוכה שקל לבקש ממנה לתרגם את הספר במקום אחר, אך לבסוף ההיגיון של השיק שבכיסו שכנע אותו לפחות להשהות את תשובתו ולחשוב על כל העניין שנית. ראובן חזר בצליעה אטית לחדר ואמר לה בתקיפות: "במחשבה שנייה עדיף שתשאירי את כתב היד כדי שאוכל לקרוא מספיק ממנו ולהחליט אם לקחת את העבודה."
בלי לחכות לתשובה יצא מהמשרד צולע לכיוון דירתו, חושק את שיניו ומתאמץ לדחוף את הדמעות שמלאו את עיניו בחזרה.
אסתי נשארה לשבת בכיסאה, המומה.
דלת בקצה הרחוק של המשרד נפתחה חרישית. אל המשרד נכנסה אישה גוצה עם מגש עמוס, שביס על הראש, פניה מאירות וידידותיות. היא הספיקה בדיוק לראות את ראובן צולע על השביל אל מחוץ למשרד, לא טורח לסגור את הכניסה הראשית: "תסלחי לרובי, לפעמים הוא שוכח את הנימוסים שלו. זה לא בכוונה. הנה הבאתי לך כיבוד קל. תשבי, תטעמי מהעוגה שאפיתי ותראי שהכול יסתדר."
אסתי לא הספיקה לסרב והדלת נפתחה שנית. אדם שמן לבוש שחורים, שכיפה שחורה גדולה לא מצליחה לכסות את קרחתו, ניגש אליה והציג עצמו כמר רוזנצוויג. בעוד האישה עסוקה בעריכת השולחן בכל טוב.
אסתי מרגישה שלא בנוח, קמה: "לא. תודה. מוטב שאלך. אולי אחזור מחר."
"שבי, שבי 'מידלה', אני צריך לספר לך משהו על רובי." אמר מר רוזנצוויג באותו מבטא יידישאי כבד שלו.
אסתי התיישבה תוהה מאיפה צץ הזוג המוזר הזה, ומה כל כך חשוב להם לספר על המתרגם.
הסבתא עם השביס, עדיין טורחת כדבורה בכוורת, בהעמסת כיבוד על השולחן העמוס עד אפס מקום, אמרה: “אל תתרגזי על רובי. יש לו לב זהב, אך הוא סבל כל כך."
"רבקה בבקשה, תני לי להסביר לבחורה הנחמדה הזו את המצב." קטע אותה מר רוזנצוויג.
מר רוזנצוויג גרר כיסא והתיישב בכבדות אל מול אסתי: “האם את יודעת שראובן נכה?”
אסתי הנהנה ואמרה במבוכה תוך קימה: "כן, גיליתי שהוא חרש, ונדמה לי שיש לו גם בעיה ברגל. אך באמת מר רוזנצוויג, אני לא רוצה להטריח, אבוא בפעם אחרת."
"'מידלא', לא דיברתי על הנכות הפיזית. את הגוף קל יותר לתקן מאשר את הנשמה."
מעט סקרנית היא התיישבה ממלמלת שוב במבוכה: “באמת אין צורך, אני פשוט אלך."
"רובי עבר טראומה קשה, שאדם פחות חזק ממנו לא היה שורד. אני לא יודע מה אמרת לו שהזכיר לו את מה שהוא מנסה לשכוח, אך אני בטוח שהוא יתגבר ויחזור לתרגם את הספר שלך."
אסתי גמגמה: "אני מצטערת. אני לא יודעת. באמת. לא אמרתי שום דבר. הוא רק התחיל לקרוא ופתאום התחיל להתנהג מוזר."
"אוי צו מיינה צורס!" תרמה רבקה מיישרת את הצלחות כמו חיילים, רק כדי להישאר בחדר.
רוזנצוויג פנה לאישה ואמר בטון רך: "רבקה, בבקשה, לבחורה אין חשק לאכול עכשיו." ואז פנה חזרה לאסתי: “רבקה חושבת שאוכל זה הפתרון לכל מצב." הוא לחלח את שפתיו והמשיך לדבר לאחר הפסקה קלה: "כמו שאמרתי, רובי עבר טראומה קשה בזמן הפציעה שלו. הוא מתחיל להתאושש וחשוב מאד שיהיה לו משהו לתרגם שיסיח את דעתו מהצרות שלו."
אסתי הביטה באיש תמהה: "אתה בטוח שתרגום הספר שלי יעזור לו? דווקא נראה שהספר גרם להתפרצות."
"תני לו שנס, הוא עוד יחזור לתרגם את הספר שלך. בזמן האחרון ההזיות שלו כמעט נעלמו, והוא מצליח לפעמים לישון בלילות."
אסתי קמה, מיישרת את הקפלים שנוצרו במכנסיה הלבנים: “גברת רבקה באמת תודה, לא היית צריכה לטרוח, אולי בפעם אחרת." פונה למר רוזנצוויג: "טוב, תגיד לו שאבוא חזרה בשבוע הבא לשמוע אם הוא מעוניין לתרגם את הספר שלי."
מר רוזנצוויג עקב במבט מהורהר אחרי אסתי שנעלמה מעבר לדלת.
בחורה משונה. מעניין מי שלח אותה?
No comments:
Post a Comment