מערכת החינוך

אחת מהבעיות של החינוך בישראל נובעת מהמדיניות שאותה יישמו שרי החינוך שלרובם השקפת העולם הדוגלת בשוויון. שולמית אלוני, אמנון רובינשטיין, יוסי שריד, ויולי תמיר.
צמצום פערים בין התלמידים החלשים והטובים גרם לחוסר עידוד המצוינות (שתגדיל את הפערים) והורדת סף הדרישות מהתלמידים (על מנת שיותר תלמידים יעברו).
מדיניות זו הובילה להורדת רמת הלימודים, מעבר לרמת המורים הנמוכה וחוסר הרצון של רובם להקדיש שעות לתלמידים ומעבר לתנאים האובייקטיביים הגרועים של כיתות גדולות ובלתי מאובזרות.
העובדה שרמת התלמידים כפי שהתבטאה בדירוג העולמי התדרדרה למרות שגם בעבר רמת המורים והתנאים האובייקטיביים לא היו טובים בהרבה. יש להבחין בין חינוך לבין הקניית ידע.
היום בית הספר משמש בעיקר להקניית ידע, ואולי זה טוב.
כדי שנדע לחנך, צריך להחליט על הכיוון של החינוך. 'חינוך לערכים' מציב את השאלה לאיזה ערכים עלינו לחנך? ואת השאלה החשובה יותר האם זה מוסרי 'לחנך' לערכים שלנו. כלומר לעצב את התלמיד בדמותנו. אם נקצין ב 'חינוך' כזה נגיע לשטיפת מוח.
אני מעדיף לתת לתלמיד את הכלים והידע להחליט בעצמו על השקפת העולם המתאימה לו.

הקניית ידע נעשית בצורה הטובה ביותר דרך:

• משחק והנאה.
• גרוי הסקרנות והעניין.
• הצבת מטרה. מטרה שהתלמיד שואף מאד להגיע אליה ושמחייבת רכישת ידע להשלמתה.

אך לפעמים אין ברירה אלא לפנות לשינון.



רעיונות למימוש מערכת חינוך

מימוש מערכת החינוך, כמו מימוש כל מערכת חדשה/מחודשת מתחיל עם קביעת החזון - המטרה שאליה יש לשאוף, וממשיך בדרך כלל על ידי התבססות על הקיים, ושנויו לכיוון הרצוי בהדרגה, לפי היכולת.
אפשר לממש בשתי דרכים עיקריות:
מימוש על ידי מהפכה. מימוש על ידי מהפכה אפשרי רק כאשר יש משבר גדול, בגלל אופי האדם המתנגד לשנויים. לדעתי יש היום משבר לא קטן בחינוך, אך עדיין לא ברור לרבים עד כמה הוא גדול. עם זאת אפשר לנצל משברים, אפילו הם קטנים למימוש חלקי בדרך הנכונה ( כאמור החזון עומד כל הזמן לנגד עינינו). למשל ההכרה של הורי רבים בבעיתיות של מערכת החינוך הרשמית מאפשרת הקמת בתי ספר פרטיים שאינם נשלטים על ידי ועדי המורים. בתי ספר כאלו יכולים לממש מהפכה בחינוך, שתיובא מאוחר יותר לכלל בתי הספר.
מימוש הדרגתי על ידי התפתחות. מימוש הדרגתי מוחייב זמן ארוך התמדה ועקשנות בהצמדות לחזון, אך למרות חסרונותיו הוא בדרך כלל המימוש היחידי האפשרי בנושאי מסויימים כמו גידול ואיסוף מספיק מורים טובים

משאבים

לדעתי זו הבעיה הקלה ביותר. אפשר לגייס משאבים בשתי דרכים (או בשילובן).
הפניית תשתיות קיימות – כמו בנייני משרדים בערים הגדולות שיהפכו לבתי ספר. הפקידים יצטרכו להסתפק במבנים הבלתי מתאימים של בתי הספר שיתפנו (אך הם גם בלתי מתאימים לתלמידים ומצידי שהפקידים יתפטרו). ברור שהסתדרות הפקידים תתנגד, אך אפשר וצריך לדעתי להתגבר על כך.
ציוד הוראה, כמו מקרנים מחשבים ושרתים, אפשר לקבל כתרומות אך גם אם לא אין מדובר כאן על סכום גדול.
חדרי הישיבות בבנייני המשרדים יהיו חדרי המורים, וכל מורה גם יקבל משרד. וחדרי הפקידים יספיקו לכיתות קטנות של התלמידים, לכל היותר אפשר במחיר שיפוץ קטן להפוך מספר חדרי פקידים לכיתה אחת (בדרך כלל מדובר על קירות גבס. בבנייני המשרדים גם תשתית תקשורת מחשבים מתאימה.
המצב מנקר העיניים של בניית בנייני משרדים מפוארים לפקידים ובתי ספר עלובים נובע ממבנה הממשלה בה יש שרים בעלי תיקים. תיק חינוך לשר אחד ותיק אחר לאוצר, או פנים או כל אחד אחר. מעצם העובדה הזאת כל שר מעוניין לקדם את הנושא שבאחריותו גם על חשבון הנושאים האחרים – תסמונת 'ראש קטן'.
המצב החוקי הוא שכל שר בממשלה אחראי על כל מה שנעשה בכל התחומים, אין גם חובה על ראש הממשלה להקים משרדים באחריות שרים.
המצב הקיים נובע משמרנות ורדיפת כבוד של השרים. כל פוליטיקאי מקוה לקבל תיק באחריותו הבלעדית. הדבר גם גורר לשחיתות כי השר הממונה יכול למנות מאנשיו ואף לתת טובות הנאה אחרות.
אם הממשלה תתפקד כמו מועצת מנהלים בחברה ולא יהיה שר שהוא 'מנכ"ל – על' הבעיה תיפטר, ויחד עימה בעיות נוספות כמו גודל הממשלה, והקונפליקטים בין שר שלא מבין בתחומו ובמקרה הטוב נדרש לו זמן לימוד, לבין מנכ"ל מקצועי. לשנוי מדיניות בכל נושא ספציפי אפשר למנות שר אחד או קבוצת שרים. בדרך זו בחינת המדיניות והמשאבים תיעשה בהקשר לתמונה הכוללת – 'ראש גדול'. בדיוק כמו שהדבר נעשה היום במועצות מנהלים של חברות שחלקן מגלגל תקציבים לא קטנים מתקציב המדינה שלנו.
קבוצת שרים כזו יכולה (וצריכה לדעתי) להחליט לקנות 38 מטוסי קרב במקום 40 שדורש הרמטכ"ל ולהקציב את מיליארדי הדולרים הנחסכים לחינוך.

שיטות ומערכי שיעור
הכנסת שיטות הוראה היא הבעיה הקשה ביותר וגם זו שמצריכה זמן רב ביותר.
הגישה יכולה להיות גישה של פיתוח על ידי חברות מתמוחות שיגיסו מוחות שמצויים בשפע בארץ, והעונות למכרזים (כמו כל פרויקט פיתוח מערכות לחימה למשל). 'המוצרים' יעברו בדיקה מדגמית (כמו שנעשה בתחום התרופות) תוך בקרה מתמדת.
לאחר האישור הראשוני, יבוא שלב של הדרכת המורים (גם מערכות בטחוניות חדשות ומוצרים אחרים עוברים שלב הדרכת המשתמשים)
ואחר כך שלב הטמעה – כמו בכל פרויקט.
אני משווה את פיתוח שיטות ההוראה לפתוח מערכות, בעיקר בגלל שמדובר כאן בפתוח שיטות למקצועות לימוד שלא היו קיימים כמו דמיון ממש כמו פיתוח מכשירים ושיטות מלחמה חדשות.

מורים
מורים הם לדעתי החוליה החלשה ביותר במערכת החינוך שלנו. מורים הם גם החוליה החשובה ביותר בכל מערכת חינוך.
הרמה הנמוכה של המורים נובעת לדעתי מכמה סיבות עיקריות.
שעות הלימוד
שעות הלימוד המעטות המאפשרות לעסוק בהוראה כמשרה חלקית המאפשרת לנהל את הבית, הביאה לאיכלוס מקצוע ההוראה בנשים שרואות בהוראה עבודה צדדית שיש לגמור במינימום השקעה כדי להתפנות לטפל במשק הבית הפרטי.
ראיה זו של מקצוע ההוראה מביאה גם לתופעות הנרחבות של מוסר עבודה ירוד, ניצול ציני של ימי מוחלה, חופשות הריון מתוכננות למינימום עבודה, איחורים וחוסר רצינות כללית.

חייבים לשנות גישה זו ולדאוג שהמורים יראו במקצועם קריירה - עבודה עיקרית, בדיוק כמו שכל מהנדס רואה במקום עבודתו. שנוי גישה זו יעשה בעיקר על ידי השוואת שעות העבודה של מורה לאלו של מהנדס (כולל את השעות שהמהנדס משקיע בביתו בלימוד והתעדכנות במקצוע).
מורה ילמד 8 שעות כל יום ( או 9 שעות בשבוע עבודה מקוצר) ויקבל אותם ימי חופשה כמו מהנדס. (12 ימי חופשה לשנה למהנדס מתחיל ועד 26 ימים למהנדס ותיק).
שעות עבודה כאלו יפתרו גם בעית חוסר מורים לכיתות קטנות יותר. התלמידים יכולים ללמוד פחות שעות במשמרות, אם כי כאמור בחזון, גם הם יכולים לעמוד בשעות לימוד רבות יותר בתנאי שיהיו מעניינות כמו משחקים במוחשב וצפייה בטלוויזיה.
שעות עבודה כאלו גם יניבו למורים משכורת ראויה. גם אם ישאירו את רמת המשכורות של המורים היום, הם ירויחו יותר ממהנדס מקביל לדרגתם על אותן שעות העבודה. אך כאמור משאבים אינם בעיה ואפשר אפילו להגדיל את משכורתם.
איני מקבל את הטענה ששעת עבודה בכיתה שוחקת וקשה הרבה יותר מכל עבודה אחרת.
מדובר כאמור בשעת הוראה למספר מצומצם יותר של תלמידים, בכיתה טובה ותשתית ראויה, אך מעל לכל הוראה היא יעוד ומורה חייב לאהוב את ההוראה, אחרת הוא לא מתאים. כשעובדים בעבודה מעניינת שאוהבים (בייחוד כאשר מקבלים תמורה כמעת מיידית בילדים שהתקדמו) אין זה עונש כמו שהמורים של היום מתארים.
המורים לא צרכים להתלונן כי יש גם מקצועות קשים יותר ופחות משתלמים. התלונות נובעות בעיקר מתוך הראיה של ההוראה כעבודה צדדית מפריעה לחיים. חוסר הכבוד שהמורים מתלוננים עליו מזכיר לי תמיד את מה שקזבלן אמר ' בשביל כבוד צריך לעבוד'.
תנאי הקבלה

סיבה חשובה אחרת לרמת המורים הנמוכה היא תנאי הקבלה בסמינר למורים.
במשך שנים רבות כל מי שלא הצליח להתקבל לאוניברסיטה יכל להתקבל לסמינר.
את המורים המיועדים חייבים לבחור מתוך עילית שבעילית. אסור שאת הילדים ילמדו מורים בורים. גם עובדה זו הביאה לחוסר הכבוד וחוסר היוקרה במקצוע ההוראה.משרד החינוך עוד הפליא לעשות בנידון כאשר הוא הכריח מורים ללמד במקצועות שלא הוכשרו להם כלל.

תרבות חינוך

התרבות המערבית שבטויה הקיצוני ביותר הוא כאן בארץ, התרחקה מהתרבות היהודית בין השאר בנושא של היחס 'לתלמידים חכמים'.
'תלמיד חכם' קיבל כבוד גדול והיה משאת כל אמא יהודיה בתרבות היהודית, בתרבות המערבית של היום 'תלמיד חכם' הוא חנון נלעג, ואינטליגנט היא קללה.
כבוד מקבלים המפורסמים הריקנים בתחומי הבידור והספורט ולא זוכי פרס נובל.
מכאן גם הזילזול בלימודים.
פן אחר של התרבות המערבית הוא הדגשת הזכויות של הפרט במקרה זה זכויות התלמיד וההורה על חשבון משמעת מינימלית הדרושה כדי שהמורה יוכל ללמד.
פן נוסף של הדגשת זכויות הפרט על חשבון הכלל (שהם הפרטים האחרים) הוא פשיטת רגל של הערכי התרבות של הקהילה (המדינה והעם). אלו לא חשובים כמו הערכים של טובת הפרט.
תוסיף לכך את שטיפת המוח של אמצעי התקשורת (בעיקר) ותראה שהתרבות המערבית הולכת בכיוון זילות החינוך ומהווה גורם משמעותי ברמת החינוך היום.
התרבות אינה פוסחת על המורים עצמם. מורים או יותר נכון מחנכים, בעלי ערכים הם חזון נפרץ.

ארגוני המורים

העובדה שראשי ארגוני המורים הם אנטי תזה לחינוך, מצביעה על רצינות המורים – שלא טורחים להצביע בדרך כלל ומשאירים את ראשי הארגון המושחתים ואולי גם את הזיוף בהצבעות ושיטות מאפיונריות.
ארגוני מורים אלו מתנגדים לכל רפורמה אמיתית ויש לחשוף את השחיתות שלהם ולדאוג שארגוני המורים ידאגו גם לחינוך ולא רק לחופשות של המורים.
לא הייתי בוחל בהפעלת מבקר המדינה, חוקרי משטרה וגופי אכיפת החוק מול ראשי ארגוני המורים.